במידה מסוימת, אפשר לקרוא לסדרת הגמר של 2010 אכזבה. אפשר לעשות את זה כי כצופי ואוהדי ספורט, אנחנו תמיד הולכים שבי אחר הפנטזיה, הקבוצות והשחקנים שמציתים את דמיוננו ומרגשים אותנו. הליאו מסים, הרוג'ר פדררים, המייקל ג'ורדנים. ככה זה. ומה לעשות, בשבעת המשחקים בין הלייקרס לסלטיקס לא היו רגעים שהציתו את הדמיון.
מה שכן היה זה הגנה, והרבה. ולא, בניגוד למה שהיה ניתן לשער בהתחלה, היא לא היתה רק בצד של בוסטון. דווקא בגלל זה זו סדרה שראויה להיקרא הכל, רק לא אכזבה.
נכון שלא ראינו הצגות התקפיות למכביר, חוץ מריי אלן פה וקובי בראיינט שם, אבל המלחמה והאינטנסיביות משני הצדדים השתוותה לקרבות פלייאוף שלא נראו בעשור האחרון ב-NBA, ואולי אפילו בשני העשורים האחרונים.
זה היה קרב עקוב מדם בין שתי היריבות הכי מושבעות בליגה ובשורה התחתונה, הוא לא היה יכול להתנהל בשום דרך אחרת. הלייקרס פשוט כל כך הרבה יותר מוכשרים מהסלטיקס, שסדרה שהיתה מתבססת על עקרונות כדורסל נטו היתה נגמרת ב-4, אולי 5 משחקים. רציתם צמוד? קיבלתם צמוד, אבל בדרך שלהם.
ברור שבוסטון ראויה להרבה קרדיט על הפייט שהיא נתנה, בכלל לאורך הפלייאוף, בו היא הדיחה את שתי הקבוצות הכי טובות בעונה הסדירה. אבל הלייקרס הרוויחו בסדרה הזו יותר מטבעת. הם הרוויחו אופי, אומץ ונחישות שלא היו בקבוצה הזו מאז ימי מג'יק ג'ונסון.
בהקשר הזה רבים מזכירים את בראיינט וארטסט. גם אני באופן אישי, בכתבה לקראת הגמר, סימנתי אותם כמפתחות (קודם כל בהגנה, על רונדו ופירס). אבל התעלמתי ממישהו שחשבתי שכבר לא יוכל להתעלות מול אותם סלטיקס מאיימים. בגמר הזה פאו גאסול הוריד מהגב קוף הרבה יותר גדול מזה שישב על השכמות של קובי בראיינט או של רון ארטסט.
גאסול בפול גאז: כבר לא רך ומבטא את מה שהוא יודע
פאו הראה בדיוק כמה הוא לא רך, יותר מכל במשחק השביעי. צריך להודות, זה לא היה משחק בשביל היכולות שלו. המכות והפיצוצים מתחת לשני הסלים מנעו מכישרון על כמו הספרדי לבטא את מה שהוא יודע. וזה היה ניכר בשלושת הרבעים הראשונים. אבל באותו רבע אחרון של העונה, הוא הוכיח מאיזה חומר הוא באמת קורץ.
גאסול הוכיח שלכל קריאות ה-VAMOS יש גיבוי גם באישיות שהתקשורת תייגה בעבר כ'שברירית'. מתחילת הסדרה הוא הסתכל לקווין גארנט בלבן של העיניים, לא פחד לרגע וגם כשלא הלך, המשיך לנסות. וזה שונה מפאו של לפני שנה-שנתיים, שחקן שכמה החטאות היו מוציאות אותו מיד מהעניינים ומעלימות אותו מהמשחק. גאסול הוא במובן מסוים התגלית של הפלייאוף מהבחינה הזו. לא בצד המקצועי, כי לכולם ברור ששם הוא הכי טוב שיש היום, אלא בצד המנטלי, זה שכל כך חשוב ושתמיד מכריע במעמדים האלה. אכן, BOOM BOOM PAU.
פאזל של לב, כישרון ואינדיבידואליות שמשקף אליפות
אם מסתכלים על הפאזל כולו, הלייקרס התחברו בפלייאוף הזה לקבוצה אמיתית, בעיניי. בשנה שעברה זה היה בעיקר כישרון אינדיבידואלי שהעניק להם את האליפות, והיעדר אלטרנטיבה רצינית (אורלנדו ודנבר? לא מספיק). השנה, מול קבוצת הפלייאוף הכי מחוברת וקשוחה שאפשר לדמיין, זה היה הלב ולכן הטבעת הזו תיזכר הרבה יותר מ-2009.
הלב של ארטסט, של קובי, של פאו ושל פישר התחברו כולם יחדיו ויצרו מפלצת. הרבה יותר מבקיץ שעבר, יתר הליגה צריכה לחשוש באמת. כי בניגוד לאלופת 09', זו של 2010 כבר באמת נראית כמו שושלת, ולא רק פוטנציאלית.
ונחזור שוב לחלקי הפאזל הנפרדים. רון ארטסט ראוי לכל המחמאות שבעולם על התהליך שעבר, על הדרך שעשה, מאותו פרחח מכוער שחבט ללא רחמים באוהד דטרויט ב-2004, לשחקן ששם את הקבוצה, אולי לראשונה בחייו, מעל הכל. כמובן שהדרייב של קובי לנצח גדול יותר משל כל אחד, אבל אם יש מישהו שהיה קרוב אליו בסדרה הזו, זה "רון רון". כמה שהוא רצה את זה. ובסופו של דבר, ההגנה שלו על פירס היתה האלמנט המקצועי הכי חשוב בכל שבעת המשחקים.
ג'קסון מוסיף את ארטסט לרודמן ורייס בשושלת הברגים
אבל עם כל הכבוד לארטסט עצמו, ומגיע הרבה כבוד, פיל ג'קסון ראוי לעוד יותר קרדיט, על עוד הצלחה מסחררת ומפתיעה. בדיוק כמו עם דניס רודמן בשיקאגו וגלן רייס בשושלת הקודמת של הלייקרס, הזן מאסטר החליף בורג שכבר התאים למכונה (טרבור אריזה) במשוגע בלתי צפוי, ופגע בול. זו לא היתה אליפות של מאמן, כי כשיורדים לפרטים של כל משחק, ג'קסון נפל מדוק ריברס בסדרה הזו ואולי אפילו מאלווין ג'נטרי בגמר המערב.
את האליפות הזו לקחו השחקנים שלו, אבל דווקא מהבחינה הזו אין לאלופה הגאה סיבה לדאוג יותר מדי אם פיל יחליט שהספיק לו, אחרי 11 טבעות. את הקבוצה הזו הוא הוביל עד לכאן, היא כבר מסוגלת לרוץ לבד. ואם יהיה איזה פנצ'ר בדרך, קובי יוציא מהכיס את אותה מנהיגות, שכבר אי אפשר להטיל בה דופי כמו בעבר.
האם מספר 24 קרוב למספר 23?
אחרי שנים בהן הוא פשוט ניסה להיות הכי טוב, בראיינט הפך למודל לחיקוי עבור חבריו וסמל לשאיפה למצויינות. כמובן שאי אפשר לקרוא לו קונצנזוס, אבל גם שונאיו חשים כלפיו הרבה יותר הערכה מבעבר. קובי הדביק את חבריו בדחף הזה להיות הכי טוב, ואת זה אפשר היה להרגיש על הספסל במשחק מספר 7. לעומת הסדרה מול אורלנדו, בה קובי היה נראה מאושר והיתר רק שמחים, הפעם כל הסגל דגמן את הטירוף של קובי, הטירוף לנצח, הטירוף לגעת בשמיים. ובסוף הספסל אפילו עשה את העבודה שלו, בניגוד ל-2008.
תהיו בטוחים שהחל מאוקטובר הקרוב, הוא הולך לדחוף אותם אפילו יותר רחוק, כי בכל זאת, מייקל עדיין מוביל עליו באליפות אחת.