למחזה ההוא אף אחד מהנוכחים באליפות אירופה לקדטים ב-2001 לא ציפה. זה לא שמישהו חשב שהנבחרת היוונית, מדינה עם מסורת מפוארת של כדורסל, תציג נבחרת חלשה חלילה, אך סביר שהצופים באותה אליפות בלטביה ציפו לנבחרת יוונית המושתתת על גארדים מיומנים, "ינאקיסים" קטנים כאלה המתרוצצים בכל מקום כשדים משחת. מי שלא היה בקיא בנבכי הכדורסל האירופאי, התקשה לנחש שבקו הקדמי של הנבחרת היוונית הוא יחזה בסנטר שחום עור עצום מימדים, נער אשר כבר בגיל 16 נראה כבן 34. סנטר מפלצתי אשר ייתכן וכבר ברחם אימו סיים עם ממוצע עונתי של 13.7 ריבאונדים.
למרות שנבחרתו לא רשמה טורניר יוצא דופן וסיימה רק במקום השישי, סופוקליס שחורציאניטיס הפך לאטרקציה הגדולה של הכדורסל האירופאי ולשיחת היום של הנביאים בגרוש וקושרי הכתרים.
לא רק יוון ידעה את נפשה מרוב אושר על הקלף ששיחק לה, והסנטר העצום שלא מפסיק לצמוח תחת אפה. גם עיניהם של תאבי הבצע, העסקנים רודפי ההון והשררה, צילצלו כקופות רושמות במרכול. הם זיהו בנקל את הפוטנציאל הכספי הגדול הטמון בסנטר עב-הבשר, בעל השם המגניב ביותר בחצי הכדור המערבי. הם מיהרו לנצל את דימיונו החיצוני לאחד, שאקיל אוניל, והדביקו לו את הכינוי "בייבי-שאק". לו היו יכולים ודאי היו דורשים ממנו להקליט אלבומי היפ-הופ ולשחק את התפקיד הראשי ב"קאזאם 2" שהרי לא ייתכן שחקן שחום-עור במימדים הללו שאינו ניחן גם באופי ילדותי וחוש הומור מפותח.
הנער המפחיד כלפי חוץ והרגיש מבפנים שרק רצה לשחק כדורסל הפך בעל כורחו, לכלי נשק בידיהם של עסקני הכדורסל האירופאי הנחות, המגושם והעילג. הם ניסו להשתמש בו במלחמתם האבודה מראש מול האמריקאים, אלו שמייצרים מפלצת כדורסל בגובה של 2.10 מטרים ומעלה בלחיצת כפתור. סופו היה האצבע המשולשת שיכלו לתקוע האירופאים בפניו של דייויד סטרן, עד שהקומישינר הכל-יכול יהפוך אותו במוקדם או במאוחר לאחד משלהם.
אך יותר משהאנושות אוהבת לייצר לעצמה כוכבים, כך היא אוהבת לראות אותם מתרסקים ולהתענג על קול גוויעתם המתייסרת. כמו ילדים קטנים המתפלשים בעליצות בשאריות החול שנותרו מהארמון שבנו לתפארת בחוף הים, כך חגגה התקשורת על כל חריקה במכונה שהמציאה, כל התנהגות מעט אנושית של המוצר הממותג שרשמו בלשכת הפטנטים הפכה מיידית לכותרת בולטת. כל בילוי לילי לגיטימי גרר אחריו דיווחים מפוקפקים, כל ויכוח עם מאמן זכה לתיאורים סנסציוניים, בעיית המשקל שלו ומחנה ההרזיה אליו נשלח הפכו למושא ללעג עבור כל השמחים לאיד, אשר ליקקו אצבעות בהנאה כשחזו במקדש אשר בנו במו ידיהם מתמוטט על שנאת חינם.
דייויד בלאט היה מאותם בודדים אשר לא קברו בטרם עת את הסנטר היווני הענק. החתמתו במכבי לוותה בלא מעט הרמת גבות, ספקות על מספר הדקות שהוא יכול לתת ושאלות נוקבות על האגו המנופח שלו, שהרי לא ייתכן כוכב כדורסל בסדר גודל שכזה שלא יעמיד את עצמו לפני הקבוצה.
אך סיפורו של סופו העונה, הוא למעשה סיפורה של מכבי כולה. את העבר הטעון השאיר שחורציאניטיס ביוון, להיכל נוקיה הוא כבר לא הגיע כסופו בטח לא כ"בייבי-שאק", אלא כמספר 21, בורג במערכת, לא כוכב, פועל. הטיפול בכפפות המשי של בלאט והצוות המקצועי בסנטר העצום הוציא ממנו את המיטב. החלוקה הנבונה והמושכלת של דקות המשחק שלו וההתייחסות אליו, אולי לראשונה בקריירה שלו, כאל אדם מורכב בעל רגשות ולא כאל סופרסטאר חסר-פנים אשר צריך לקטוף ריבאונדים על פי הזמנה מראש, הפכו אותו לנשק המסוכן של מכבי. דווקא כשניתקו רגליו מפסגות האולימפוס ונגעו בקרקע אנושית, הפך שחורציאניטיס סוף סוף לשחקן שכל אירופה מפחדת ממנו, וגם לא ההופעה החלשה שלו בגמר תקלקל זאת.
ההנחתה הזו אל הקרקע, היא שאיפיינה את ההתנהלות של בלאט ומכבי לכל אורך העונה. כבר בבניית הסגל, אשר עורר בתחילת דרכו לא מעט ביקורת, הושקעה מחשבה רבה במימד האנושי ולא רק ביכולת האישית, בעובדה כי מדובר בקבוצה ולא בחבורת אינדיבידואלים, אשר כדי להצליח צריכה לתפקד כמעין משפחה-חלופית מגובשת. עם סגל מבריק ומאוזן שהביטוי "השלם עולה על סך חלקיו" הוא אנדרסטייטמנט אדיר לגביו, הצליח בלאט באורח פלא להכניס מעט שפיות למקום הכי פחות שפוי בספורט שלנו, להביא שקט תעשייתי למקום אשר ידע שערוריות למכביר בשנים האחרונות, להתקדם בהדרגתיות וברוגע במקום בו הלחץ הוא בן בית ואפילו להחדיר מעט צניעות למועדון שהפך את היהירות והשחצנות לכלי עבודה לגיטימיים.
מכבי מודל 2011 היא כבר לא אותה קבוצה מעוררת אנטגוניזם, היא כבר לא המותג הכה שנוי במחלוקת "הקבוצה של המדינה", היא כבר לא "צסק"א אכלה אותה", היא כבר לא סמל הגבורה הציוני, היא כבר לא שאגות ה"דיפנס" הרמות של רפי גינת, היא כבר לא הרקדניות של אתי פולישוק, היא כבר לא מנות הסושי היקרות בתאי הכבוד, היא כבר לא אסיפות החירום אחרי הפסד ליגה לגבת/יגור, היא כבר לא עוגן השידור וכור מחצבתו של הערוץ הראשון, היא כבר לא הרחובות הריקים מאדם בלילות חמישי, היא כבר לא הטבילה במזרקות בכיכר, היא כבר לא שכיבות הסמיכה באוסישקין, היא כבר לא ההיסחפות המשיחית והאות לבוא הגאולה, היא פשוט קבוצה מעולה.
הכתוב הינו טור דעה
