אחרי שלושה משחקי הכנה בארץ, שהסתיימו בניצחונות נגד הולנד, בריטניה ובלגיה, ורגע לפני שמונה משחקים במוקדמות אליפות אירופה, שיחלו בשבוע הבא ויסתיימו בסוף אוגוסט, זה זמן טוב לנתח את סיכוייה של הנבחרת בטורניר החשוב.
הנה כמה וכמה הערכות, דעות, מסקנות ותחושות שהייתי רוצה להשמיע ביחס לחלק מהשחקנים וביחס לנבחרת בכלל.
ליאור אליהו: שחקן מפתח במבחן בגרות
בהתחשב בכך שיניב גרין נראה רחוק מאוד מכושרו ושרוברט רות'בארט לא מקבל הזדמנויות אפילו במצב כזה, עושה רושם שאליהו יצטרך לשחק דקות רבות בעמדת הסנטר. יש בכך חידוש ויתרון, כיוון שאליהו יודע להרים ראש ולמצוא שחקן פנוי וזה, בפני עצמו, לא מעט.
מצד שני, ליאור הוא שחקן שחי על תנועה בלי כדור. זה, בין השאר, מה שעושה אותו מיוחד כל כך. ברגע שהתקפות מתחילות כשאליהו תקוע באותיות, הן עלולות לשבש ולעקר את איכויות המשחק שלו לעיתים תכופות. אם גרין לא יתאושש במהירות, אליהו עומד לעבור בקמפיין הזה את אחד ממבחני הבגרות החשובים ביותר שהיו לו עד היום.
יותם הלפרין: הכי מנוסה
מבחינה אישית, המטרה המרכזית שלו בקמפיין הזה צריכה להיות אחת: להראות כדורסל אחיד וברמה גבוהה עם מינימום תנודות. כשהלפרין טוב הוא פותח את כל המשחק של הנבחרת ואין מנוסה וחד ממנו. מפה לשם ובלי לשים לב, יש לו כמעט כפול הופעות מליאור אליהו בנבחרת, למשל, והבדל הגילאים ביניהן הוא כשנה וחצי בלבד. אם לא ייפצע ויתמיד גם בשנים הבאות, הוא עשוי להיות הכדורסלן עם הכי הרבה הופעות בנבחרת ישראל בכל הזמנים, אפילו יותר מדורון ג'מצ'י ומיקי ברקוביץ'.
הניסיון והידיעה מה צריך לעשות ואיך הם חלק ממנו באופן חד משמעי. הוא מוכרח להיות אגרסיבי, נחוש וחדור אמונה, מבלי לאבד ביטחון. גם ההחלטה העקרונית לפתוח איתו כרכז ברוב המשחקים, מאותתת שאריק שיבק סומך עליו במאה אחוזים ורוצה לראות את אותו יותם הלפרין ששיחק תחתיו בנבחרת העתודה והיה סגן אלוף אירופה ומלך הסלים של אליפות העולם. הלפרין נפל לבור בתקופה האחרונה שלו באולימפיאקוס. הוא חייב להוציא את עצמו משם ויש מי שמושיט לו יד.
עומרי כספי: נוביצקי, אולי טוני פארקר?
קודם כל, כיף לראות אותו כאן אחרי עונה בסקרמנטו. כספי בהחלט נראה כמו שחקן שהתבגר מכל הבחינות והלוואי שיהפוך להיות עבור נבחרת ישראל מה שהיו טוני פארקר ודריק נוביצקי עבור נבחרות צרפת וגרמניה במשך כל כך הרבה שנים. הרבה בזכותו האולם בהדר יוסף היה מלא ונותרו אוהדים בחוץ.
הגנתית מצפה לו עבודה לא פשוטה, בעיקר מול שחקנים בעמדה מספר 4, שבדרך כלל גבוהים ממנו ולעתים גם חזקים יותר. המשחק נגד בריטניה היה דוגמא טובה, כאשר כספי התקשה לעצור את פופס מנסה-בונסו. אמנם אין רבים כמו מנסה-בונסו באירופה, מבחינת שילוב של אתלטיות, ניסיון, גובה וכוח, ובכל זאת כספי צריך למצוא דרכים להתמודד בעמדה הזו ובו-זמנית לא להיקלע לפיגור בריבאונד מול השחקן שלו ומול אחרים.
התפתח ביניהם קרב ראש בראש מרשים בהדר יוסף. כספי החזיר בסלים מבחוץ על כל סל של מנסה-בונסו ובסופו של דבר ישראל ניצחה. צריך לשים לב שקרבות האגו האלה לא יעלו בעתיד בהפסד. ראש בראש יש בעיקר ב-NBA במשחקים מספר 47 או 54 או 76 בעונה הסדירה וכדומה. כאן, במוקדמות אליפות אירופה, הקבוצה חשובה הרבה יותר, יש רק מעט משחקים וכדאי מאוד שלא לטעות.
פניני ובלות'נטאל: על ריבאונדים ושלשות
שניהם קיבלו במה נרחבת בעונה שעברה במכבי ת"א, במיוחד נוכח העובדה שנפתחו אופציות חדשות. מכבי שיוועה למשחק עם הגב לסל וסבלה משינויים תכופים בכיוון ובסגנון לאורך משחק בין רכזים, שאיש מהם לא היה בעל בית (ויזנייבסקי ופרקינס). כאן, בנבחרת, עם הנוכחות של כספי, הסיפור של פניני ובלות'נטאל יכול ללכת לשני כיוונים: או שחלקו של אחד מהם ייפגע משמעותית ביחס לציפיות שלו מעצמו, או ששניהם יוכלו לנצל את ההתמקדות של היריבה בכספי מעצם היותו שחקן NBA ולהגיע לזריקות חופשיות.
המפתח, בעיניי הוא הצד ההגנתי דווקא, שלא היה מודגש מספיק אצל שניהם במשחקי ההכנה שראיתי. ריבאונד, ריבאונד, ריבאונד. החבר'ה האלה חייבים לעבוד חזק בתחום הזה הרבה יותר משהראו ובמקביל לשים גוף על שחקנים שלוקחים אותם לאותיות ולהתמודד איתם פיזית. התקפית, מישהו צריך להזכיר להם שיש עוד אופציות חוץ מלזרוק שלשות, ודאי כשלא הולך.
טל בורשטיין: המבוגר האחראי
אני בהחלט רואה שיפור אצל טל ביחס לעונה האחרונה שלו במכבי ת"א (2008/09), אבל חושב שהוא הופך מיום ליום לשחקן של קליעה בעיקר, ופחות של אלמנטים אחרים. קליעה, כידוע, באה והולכת. יהיו לו משחקים של 4 מ-5 לשלוש, ויהיו משחקים של 1 מ-6 וריבאונד אחד. לדעתי, מהצד, הוא צריך להביא למגרש יותר דברים.
לא פשוט לקיים שלושה משחקי הכנה בינלאומיים יום אחר יום. ענייני מוטיבציה, המשכיות, מידת ריכוז כזו או אחרת הם קריטיים בסיטואציה כזו. בטוח לגמרי שהנבחרת הזו תגיע יותר חדה ויותר נחושה למשחקים הקובעים, אבל עם כל האמונה והכיף והאווירה הטובה שנוצרה מסביב, אני עדיין רואה בדמיוני נפילה לא לעניין, כביכול, שעלולה להגיע במשחק שאליו הנבחרת תגיע קצת לא מרוכזת. אולי בפינלנד, אולי. בלטביה.
כאן, בהקשר הזה, התפקיד של טל בורשטיין כקפטן וכמבוגר האחראי הוא חשוב מאוד: לגרום לחבר'ה להיות ערניים בכל מחיר לפני כל משחק, לצמצם למינימום את דקות הנאיביות, הרכות והמחשבות על שלשות נוחות וריצות לדאנקים. יש הגנה לבצע וזה יותר חשוב. כקפטן לחבורה צעירה יחסית, זה מהסוג הדברים שבורשטיין צריך לתת עליהם את הדעת לא פחות מאשר על יכולתו במגרש.
יוגב אוחיון: מהירות, הגנה וחדירות
בגיל 23 ואחרי שש עונות בליגת העל, יכול להיות שסוף-סוף זה קורה. אוחיון הוא אמנם עדיין לא הרכז הראשון של נבחרת ישראל כפי שחשבנו שיהיה בשלב הזה, אבל בניגוד לקיץ שעבר הוא כשיר ובריא, ומסתמן כמו האופציה המובילה על פני יובל נעימי וגל מקל.
עדיין, הנטייה היא לפתוח בחמישייה עם הלפרין בזכות הניסיון הרב והאיכות, אבל יהיו מצבים, יש להניח שלא מעטים, בהם אוחיון יתבקש להביא איתו את המהירות, הנעת המתפרצת, השמירה האישית וחטיפות הכדור, כמו גם היכולת לשבור הגנה בעזרת חדירה אתלטית לסל. המאמנים מוכנים לתת לו הזדמנות, אוחיון מוכרח לקחת.
אורי קוקיה: ההפתעה של הנבחרת?
האגדה מספרת, שלבחור הזה יש ארבע זרועות וארבע רגליים, רק חבל שאי-אפשר להוכיח את זה מדעית. קוקיה הוא אנדרדוג מטבעו ועל פניו הוא צפוי לקבל מעט דקות משחק. קשה שלא להתפעל מהנוכחות והאיכויות ההגנתיות שיש לו, שבאו לידי ביטוי שוב גם נגד בלגיה בהכנה.
אני רוצה להאמין ומקווה, שלשיבק ועוזריו, קטשמיר, יהיה האומץ לשלב אותו בדקות בהן ההגנה נראית נאיבית או מאבדת כוחות, גם בזמן אמת ולא רק במשחקי הכנה. קוקיה אינו מוכר מספיק ברמה הבינלאומית, הוא מפתיע את יריביו בכל פעם מחדש בתנועה שלו ובהימצאות בכל מקום, ומסוגל גם לעקוץ במיוחד בריבאונד התקפה. הוא נכס, השאלה היא אם ידעו לשלוף אותו משולי הרוטציה בזמן הנכון.
אלישי כדיר: מחפה על מגרעות עם הרבה חוכמה ותנועה
לפני שנה "לא עשה" את הסגל הסופי ועכשיו הוא כאן, קצת כמו קוקיה, רק בצד ההתקפי. אנדרדוג, שבשלב הזה נוטים לראות ביכולת שלו משהו שעתיד להיעצר, בגלל היעדר זריקה מבחוץ או היעדר גובה וכוח. בינתיים, הוא משיג את שלו בדרכיו ובמקרים רבים כמו ליאור אליהו, בזכות תנועה טובה עם כדור ובלעדיו, שמחפה על מגרעות. טוב שהוא באזור, הוא עשוי להפתיע בהתאם למידת הקרדיט שיקבל מהמאמנים. אם הוא על המגרש – יש לצאת בקריאת קרב גם לכיוונו: ריבאונד, ריבאונד, ריבאונד. כל הזמן ומבלי לפשל.
בשורה התחתונה. הנבחרות השונות של ישראל כשלו באופן חמור בקיץ שעבר והנבחרת הנוכחית אמורה להיות הסמן העיקרי לשינוי כיוון בקיץ הנוכחי. יש לה כישרונות יוצאי דופן, שחקנים מנוסים, שילוב מקצועי מעניין על הקווים וקהל שימלא את נוקיה במשחקים הביתיים. הקושי עלול להיות הגנתי, היתרון אמור לבוא מהיכולת של הרבה שחקנים לקלוע שלשות ומהיכולת לצבור נקודות בקלות יחסית (אליהו מבפנים, פניני מבחוץ, כספי מכל מקום).
ובכל זאת, זו נבחרת שמשחקת יחד לראשונה תחת צוות אימון חדש ולא יכולה להמעיט מערכה של אף יריבה, גם לא לטביה או פינלנד במשחקי החוץ. אסור שהתלות בכספי תהיה גדולה מדי וחייבים למצוא פתרונות לכל מקרה, שבו תפוקתו תוגבל מסיבה כלשהי. מבחינת כישרון נטו ויכולות אתלטיות, ספק אם אי פעם היתה נבחרת כזו פעם בכדורסל הישראלי. מבחינת לב, הקרבה ומחשבה, לנבחרת הזו יש הרבה מה להוכיח מול נבחרות קודמות שלנו.
