אז זהו, העונה הסדירה הסתיימה ומחר (שבת) יתחיל החלק המרתק באמת של העונה, משחקי הפלייאוף. 82 משחקים כל קבוצה שיחקה בעונה הרגילה, ובמהלכם קליבלנד הוכיחה עליונות, ניו ג'רזי כמעט עשתה הסטוריה, המערב היה צמוד מתמיד וכן, היה גם רוקי ישראלי אחד, סוף סוף.
בסופה של כל עונה, ב-NBA מחלקים את התארים האישיים לשחקנים (ולמאמן) שהרשימו יותר מכל. הפעם החלטנו להקדים את הליגה הטובה בעולם ולחלק את התארים שלנו, ולא שכחנו להוסיף כמה קטגוריות מסקרנות. ONE מציג בפניכם - נבחרי עונת 2009/10:
MVP: לברון ג'יימס
ניסינו. אוי, כמה שניסינו לחשוב על MVP חדש ורק לא על אותו גיבור-על מהשנה שעברה. אמנם, העונה הוא לא סיים כמלך הסלים, אבל אפשר להאמין לו כשאמר שלו היה רוצה, היה מסיים כל עונה כמלך הסלים. למה? כי על הפרקט אין שום דבר שהוא רוצה לעשות ולא עושה.
קווין דוראנט היה הקרוב מכולם להדיח את המלך מהכס, כי הוא באמת היה אדיר. "הטרנטולה" שיפר את אחוזי הקליעה שלו מכל הטווחים, העלה ב-5 נק' את הממוצע שלו והמשיך את תהליך התגבשותו מחומר גלם רב פוטנציאל לשחקן שלם ומושלם, כזה שגם עושה יותר דברים ועושה אותם טוב מאוד.
אבל בכל זאת הלכנו עם לברון. גם בגלל שדוראנט עוד לא בן 22. הוא "גל העתיד", ורק השנה יצבור ניסיון פלייאוף, והוא עתיד עוד להשתפר, ויומו בוא יבוא. אבל בעיקר בגלל שהקינג, אין מה לעשות, שולט בליגה ביד רמה. פעם נוספת הוביל ג'יימס את הקאבס למאזן הכי טוב בליגה, אלא שהעונה זה גם נראה אפילו קל יותר מבעבר (למרות פציעות וצרות אחרות). ואיכשהו הוא גרם לקליבלנד להיראות עוד יותר מאיימת מגרסת 2009.
מטריד, אבל עם השנים הוא הופך ליותר ויותר אינטליגנטי וליותר קטלני בדקות ההכרעה. ומפחיד, אבל גם פיזית התפלץ רק הולך ומתחזק. ולכן השנה זה יהיה הרבה יותר קשה למג'יק, היריבה העיקרית במזרח, לעצור אותו ואת הקבוצה שלו. עושה רושם שהמשימה הלא אפשרית תיפול הפעם על קובי והלייקרס, ונקבל את המצ' אפ שכולנו מחכים לו, המצ' אפ ב-ה' הידיעה בין השחקן של העשור הקודם, לזה של העשור הבא.
מאמן העונה: סקוט ברוקס
לא מעט מאמנים עשו עונה מצוינת, כך שבניגוד לקטגוריה הקודמת, התחרות הייתה צמודה, והבחירה, כלל לא מובנת מאליה. אך בשורה התחתונה לא ניתן להתעלם מההישג של ברוקס, שבעונתו השנייה בלבד כמאמן ראשי הצליח להוביל את החבורה הצעירה מאוקלהומה סיטי לפלייאוף. עם הסגל הצעיר בליגה, הוא גיבש ועיצב ובנה את אחת הקבוצות המסוכנות בה.
את הקפיצה המשמעותית של קווין דוראנט, כמו גם את השיפור של ראסל ווסטברוק, יש לייחס במידה רבה לברוקס. לראייה, מתחילת העונה השניים אינם מפסיקים לפרגן למאמנם. כמו פסיכולוג מוכשר, דומה כי ברוקס הצליח להחדיר במוחם של הצעירים המוכשרים שעמדו לרשותו את רוח התחרותיות, ולימד אותם לנצל את יכולותיהם האתלטיות ואת ההתלהבות הרבה שלהם כדי להפוך לשחקני הגנה טובים יותר. כך הפך אוסף של טירונים לתלכיד מגובש של ווינרים.
רוקי העונה: טייריק אוואנס
רוב הישראלים חלמו על רוקי עונה אחר מסקרמנטו. אבל לפי מדגמי האוכלוסין האחרונים יש רק כ-7 מיליון כאלה, מה גם, שמבחינה אובייקטיבית גם הפטריוט הגדול ביותר היה מתקשה להתכחש לעובדה, שטייריק אוואנס הוא הבחירה הראויה.
הגארד בן ה-20 של הקינגס הגיע הקיץ לאחר שנה אחת בלבד במכללת ממפיס, וחקק את שמו בספרי ההיסטוריה של ה-NBA, כשהפך לשחקן הרביעי בתולדות הליגה שמעמיד בעונתו הראשונה ממוצעים של למעלה מ-20 נק', 5 ריב' ו-5 אס'. עיון בשמותיהם של אלה שעשו זאת בעבר מבהיר עוד יותר את גודל ההישג: השלושה הם אוסקר רוברטסון, מייקל ג'ורדן ולברון ג'יימס. כל מילה מיותרת. אך למרות הממוצעים המרשימים (20.1 נקודות,5.8 אסיסטים ו-5.3 ריבאונדים ב-37 דקות למשחק) התחרות של אוואנס על התואר לא הייתה קלה בכלל.
ברנדון ג'נינגס היה מהגורמים הבולטים לשיפור הגדול שחל במילווקי ובחזרתה לפלייאוף המזרח, וסטפן קארי מגולדן סטייט ווריורס הציג יכולת של אול סטאר בחצי השני של העונה. אבל בסופו של דבר, אין פה מקום לספקות- התואר מגיע לאוואנס. אומנם, עליו לעבוד על אי אילו אספקטים במשחק שלו, והסטטיסטיקה מוכיחה זאת (25 אחוזים לשלוש ו-3 איבודים למשחק), אבל אין בכך כדי לשנות את העובדות. אוואנס, הבחירה הרביעית בדראפט 2009, הוא שחקן מיוחד במינו ומהכשרונות הגדולים שנחתו בשנים האחרונות בליגה הטובה בעולם.
שחקן ההגנה של העונה: דווייט האוורד
"סופרמן" הוא הסנטר הדומיננטי בליגה והסיבה העיקרית לכך שהמג'יק מתמודדים על האליפות. נקודה. סוף פסוק. ובכל זאת, העונה היו עוד מתמודדים ראויים לתואר, שהציבו לו תחרות. מדובר בעיקר בג'ראלד וואלאס משרלוט ובג'וש סמית' מאטלנטה. שני הפורוורדים האולטרא-אתלטיים הללו מסוגלים לקטוף ריבאונד או לחסום זריקה טוב יותר מרוב הסנטרים בליגה.
העונה הם ידעו לתעל את המיומנויות הללו כדי להרים את קבוצותיהם לשיאים חדשים במזרח. אך הסנטר המפלצתי של אורלנדו עדיין משמעותי יותר משניהם. האוורד מוליך את הליגה בריבאונדים (13.2) ובחסימות (2.8), שני תחומים שבהם קשה לראות מי יוכל לאיים על ההגמוניה שלו בעשור הקרוב.
השחקן המשתפר של העונה: ארון ברוקס
הרוקט הקטן של יוסטון אמנם לא הצליח להביא את הקבוצה שלו לפלייאוף אבל, מלבד העובדה שיש לכך לא מעט נסיבות מקילות, הרי שהוא יכול להתנחם במשהו לא פחות טוב: תואר השחקן המשתפר של העונה של ONE.
בעונתו השלישית בליגה השתדרג הרכז בן ה-25 והשתלט על עמדת הרכז המוביל של הרוקטס, תוך שהוא מנצל את פציעתו של הסנטר הסיני הענק, יאו מינג, על-מנת להפוך לשחקן החשוב ביותר בקבוצה. כמעט בכל האספקטים החשובים של המשחק השתפר ברוקס העונה, בין היתר: מ-11 נקודות למשחק ב-40 אחוז מהשדה בעונה שעברה הוא קפץ ל-19.7 ב-43 אחוז העונה, ומ-3 אסיסטים בעונה שעברה ל-5.3 העונה.
השחקן השישי: ג'מאל קרופורד
אטלנטה היא הקבוצה שאף-אחד לא רוצה לפגוש במזרח, והיא צפויה לגרום לאורלנדו ו/או לקליבלנד להקיז דם מולה. לבוסטון היא כבר עוללה די והותר, כשסידרה לה (כנראה) מפגש עם הקאבס כבר בחצי הגמר האזורי.
החמישייה של ההוקס אתלטית ואיכותית, ואולם, הערך המוסף שלה גלום במה שיש לה, שאין לשום קבוצה אחרת, כולל הלייקרס והקאבס: כוכב אמיתי שעולה מהספסל. אמנם, מבחינת מעמדו בקבוצה קשה להגדירו כוכב, אבל זה רק בגלל שבאטלנטה קשה למצוא אחד כזה. אבל מבחינה מספרית, הוא כוכב לכל דבר ועניין: 18 נק' ב-31 דקות, בדרך כלל הדקות הקריטיות.
כשלוקחים בחשבון מי עוד נמצא על הספסל, שחקנים כמו זאזא פאצ'וליה, מוריס אוואנס וג'ף טיג, מבינים שקרופורד הוא הוא הספסל של אטלנטה. אם ג'ו ג'ונסון, ג'וש סמית', אל הורפורד ומייק ביבי יישארו לצידו, מדובר במועמדת חזקה לאליפות בשנים הקרובות. כמו לא מעט קבוצות בפלייאוף, תוספת של שחקן פנים אחד בקיץ יכול לחולל פלאים ולהפוך אותה לאחת מ-3-4 הטובות בליגה.
הפתעת העונה: אוקלהומה סיטי ת'אנדר
קווין דוראנט היה קרוב לקטוף אצלנו גם את תואר ה-MVP, אבל יסתפק במקום הראשון של רשימת המפסידים. קשה לדמיין את הת'אנדר מגיעים אפילו ל-20 ניצחונות בלי דוראנט, ששבר שיא כמלך הסלים הצעיר בהיסטוריה. אבל לא רק דוראנט ראוי לשבחים. מניות רבות יש, כמובן, גם למאמן העונה שלנו, סקוט ברוקס. אך הזינוק ממאזן 59:23 ל-32:50 במשחק ספורט קבוצתי אינו יכול להיות רק פרי מלאכתו של כוכב-על יחיד, גדול ככל שיהיה, וגם לא של מאמן, גם אם הוא גאון. ההישג שייך גם לשחקנים המסייעים, שאותם פיתח ברוקס בצורה מעוררת השראה.
בעונתו השניה בלבד, הפך ראסל ווסטברוק לאחד מעשרת הרכזים הטובים בליגה. ג'ף גרין מעמיד ממוצעים נהדרים ועוד צפוי להשתפר. הרוקי, ג'יימס הארדן, עושה רושם של הבטחה אדירה, וככל שהחבורה הזאת תצבור עוד ניסיון, כולל ברוקס עצמו (עונה שניה כמאמן ראשי), הת'אנדר יהפכו לפקטור משמעותי במירוץ האליפות, על אחת כמה וכמה אם יגיע בקיץ כינור שני רציני לדוראנט.
עסקת העונה: אנטואן ג'יימיסון לקליבלנד
העיר קליבלנד לקתה השנה בחרדה קולקטיבית מפני שקיעה מחודשת בבינוניות של ימי טרום-לברון. חוזהו של המלך ג'יימס צפוי לפוג בקרוב, וכולם יודעים שבניו-יורק לוטשים עיניים. מה לא עשו הקאבס כדי לרצות אותו? שרק יישאר. בתחילת העונה הביאו את שאק ואת אנתוני פארקר כדי לספק את אלמנט הניסיון וקור-הרוח שכה חסר לפלוגה המסייעת, שהשתנקה במאני-טיים מול אורלנדו (בעיקר מו וויליאמס ודלונטה ווסט).
אבל הפציעות שלהם ושל אחרים פגעו קצת בשטף, ולא פעם הביאו להסתמכות יתר על לברון. חוץ מזה, הדיזל, אחד האנשים הבודדים עלי אדמות שגורם ללברון להיראות כמו דרדס, נטה "לחנוק" את איזור הצבע, ומנע מג'יימס לעשות את מה שהכי טבעי אצלו, לחדור כמו סופה עד הטבעת בלי שמישהו יוכל לעצור אותו. אז הובא ג'יימיסון.
אנטוואן מביא עמו ניסיון וגיוון ופותר חלק מהבעיות. לקח קצת זמן עד שמצא את מקומו, אבל הפורוורד בן ה-34 מוסיף גם יכולות התקפיות לעמדה מספר 4 של הקאבס, שעד כה אוישה על ידי אנדרסון ורז'או וג'יי ג'יי היקסון - סטופרים הגנתיים ברמה הכי גבוהה, שאינם מסוגלים לקנות סל אלא אם לברון מפטם אותם לצעד וחצי קליל, ושרק מוסיפים לעומס הגדול מתחת לסל.
ג'יימיסון היה מהלך מבריק של הג'נרל מנג'ר, דני פרי. טרייד גדול באמצע העונה, שהביא וטרן שחווה רבות בליגה, מצד אחד, אבל לא בעל אגו נפוח מדי, שייאבק עם לברון על אור הזרקורים, מצד שני. עם היד המצויינת שלו מרחוק, שתפתח מחדש את הצבע, והניסיון העשיר העומד לזכותו, בפעם הבאה שצמד ה-W בקו האחורי, וויליאמס ו-ווסט, ייעלמו ברגע האמת, הקאבס יהיו מוכנים. זה יכול להוות את ההבדל בין אליפות להדחה מוקדמת.
