סביר להניח שאוהדי מכבי תל אביב היו מסיימים את הצפייה במשחק מול חימקי מוסקבה מאוכזבים אם השלשה של דייויד בלו לא היתה נכנסת, אבל לא כועסים. מאוכזבים, כי מכבי הובילה בפער דו-ספרתי ברבע השלישי במשחק חוץ, וברוב חלקיו השליטה את רצונותיה על היריבה. לא כועסים, כי אין סיבה לכעוס על קבוצה שמשאירה על המגרש את כל מה שיש לה.
במובן הזה אפשר לוותר על כל השאלות השגרתיות שדייויד בלאט נשאל חדשות לבקרים לפני ואחרי משחקים, לטובת שאלה מלב אל לב: איך אתה עושה את זה? איך אתה גורם לשחקנים שלך להגיע לרמת מחוייבות והקרבה גבוהה כל כך?
מי שרואה את מכבי תל אביב מפתיחת העונה מקבל תעתיק מסגנונה של נבחרת רוסיה בשנתיים האחרונות, אם כי יותר אתלטי ומעט יותר חכם ומוכשר. בלי כוכב ענק, אבל עם חבורה אמביציוזית שעובדת יחד בהגנה וסובלת לעיתים מקושי בהתקפה עומדת.
חבורה שלוחצת על היריבה כמדיניות, טסה לשלטים וצוללת לפרקט כשצריך, וגם מראה אופי קשוח שלא מוותר גם כשהשמיים נופלים, ההובלה מתהפכת והמשחק כמעט בורח. גם לסגנון כזה יש אויבים, אבל קולם נבלע בדרך כלל בתוך דעת ההמונים שמקבלים את מה שהם רוצים לראות: מאבק על כל כדור בדרך לניצחון.
ובכל זאת, אם השלשה של בלו לא היתה נכנסת אתמול שניה וחצי לסיום, ההתמקדות היתה עכשיו בעובדה שמכבי שמטה יתרון גדול, החמיצה את ראשות הבית ו"הצליחה" להפסיד משחק שהיתה צריכה לנצח.
בעניין הזה חשוב להבין ולקחת בחשבון, שלא בכל פעם אפשר לעשות מעשה-בלגרד. כלומר, להוביל מהפתיחה ועד לסיום, לשמור על הפער ולצלוח משחק חוץ קשה ביורוליג בשלום. נכון שהרוסים רצו על מכבי ל-20 הפרש בערך והגיעו עד יתרון שבע לקראת הסיום, אבל רוב הקבוצות האחרות היו נשברות במצב כזה. מכבי לא התקפלה, החזירה מאבק וניצחה.
חימקי משתייכת לחצי העליון של קבוצות היורוליג ובקלות אפשר לראות אותה נותנת מאבק טוב יותר עם תומאס קלאטי (כרגע פצוע), ועם הכנה טובה יותר לקראת הפתיחה הסוערת של מכבי. לא מן הנמנע שזה יקרה במשחק הגומלין בתל אביב.
אגב קלאטי, הנה תרחיש שעלול לקרות מחר או בשבוע הבא או בעוד שבועיים, ואמור להטריד את הצהובים בכל עת, גם אחרי ניצחונות. שחורציאניטיס, נניח, או פרקינס – נפצעים לתקופה של כחודש. מה עושים?
התשובה ברורה: גם שני ניצחונות מצויינים בסרביה וברוסיה אינם אמורים להשכיח מהנהלת מכבי תל אביב את הצורך בחיזוק. הקו הקדמי שלה לא מעובה מספיק, וגם ההתבססות על פ"פ בקו האחורי עלולה לתבוע קורבן במוקדם או במאוחר. זו תהיה טעות "לחכות" לפציעה כזו עד שתתממש.
כרגע מכבי משחקת עם שמונה וחצי שחקנים, אם להחשיב את תפוקתו הנוכחית של טל בורשטיין ככזו של חצי שחקן. פציעה של אחד השחקנים אמנם תביא לשיפור ביכולתם של שחקנים שנמצאים מעט מאחור כרגע, כמו בורשטיין עצמו או ריצ'ארד הנדריקס, אבל ברור שקבוצה בעלת שאיפות ביורוליג תתקשה לחיות לאורך זמן על סגל קצר מדי.
הדיונים לגבי השאלתם של יניב גרין או אלישי כדיר נמשכים יותר מדי זמן ומזכירים במשהו את הסחבת בסיפור בית"ר ירושלים מהשבוע האחרון. רצוי שבמכבי ייקחו החלטות. מצד אחד, מושכים את שחורציאניטיס לשיאי קריירה בדקות משחק ביורוליג, ומצד שני מקווים שלא ייפצע. זו מתיחת גבול שעלולה לעלות במתיחת רצועות, חלילה.
בהנחה שהתקציב מאפשר החתמת שחקן חדש אחד בלבד, כדאי להחליט מה רצוי יותר – שחקן פנים או שחקן חוץ ומדובר בדילמה לא פשוטה. אם בורשטיין לא מצליח לבסס את עצמו כקלע שלשות בקבוצה הזו, וזה מה שקורה כרגע, ייתכן שכדאי להביא דווקא קלע, עם קריצה לעמדת הפוינט גארד לעת צורך (ג'ון שייר אמור להיות בינגו כפול היות שיוכל לשחק כישראלי בליגה המקומית). אם הנדריקס ושחורציאנטיס לא מצליחים להפוך לצמד שעובד טוב יחד, וזה מה שקורה כרגע, כדאי לחזק בגבוה נוסף עם יכולת חסימה, שחקן שאין כיום במכבי.
מכבי תל אביב פגשה עד עכשיו קבוצות שכל אחת מהן חסרה שחקן בגלל פציעה (בראון בז'לגיריס, הייסליפ בויטוריה, וסלי בפרטיזן, קלאטי בחימקי). בינתיים, מאמן הכושר והמזל עושים את שלהם והסגל כשיר. ובכל זאת, כדאי יותר לפעול בשטח מאשר לסמוך על הגורל במקרה הזה.
