חשבתי ללכת שוב על עוד סיכום רגיל של שלב הבתים ביורוליג מבחינת מכבי תל אביב, זה שיספר לכם כל מה שאתם יודעים, בעצם, ואולי יוסיף דבר או שניים חדשים. זה בנאלי מדי, אני מרגיש, וכנראה שלא תחלקו עלי. כך שבמקום לספר על מה שקרה כאן עד ג'ורדן פארמר ואחריו, או עם קית' לנגפורד בעמדת הרכז בהשוואה ליוגב אוחיון ותיאו פאפאלוקאס, או עם סופו כשיש לו אוויר וסופו כשאין לו - אולי נדבר הפעם על תחושות אישיות.
ספק אם ניתן לבוא בטענה משמעותית כלשהי למכבי ת"א, אולי אפילו לא לתבוסה במדריד נגד ריאל שממנה נעדר ג'ורדן פארמר. במצב הדברים הנתון באותו שבוע, היה קשה מאוד למכבי לשמור על פער 6 נקודות היתרון שהשיגה במשחק בת"א. באותה מידה שניתן לבקר את ההתפרקות שלה בספרד, אפשר לשבח את הקאמבק שבוע אחד בלבד לאחר מכן וטיפוס עד 39 הפרש נגד אנאדולו אפס בתל אביב. אופי הוא לא הבעיה של הקבוצה הזו ולא של המאמן שלה. אף פעם לא היה.
כך שהתחושה הבסיסית ביותר שעברה בי לנוכח המשחקים של מכבי ת"א בשלב הבתים היא, שאין להפחית לרגע מהמאמץ, היסודיות, השאפתנות והמקצועיות של צוות האימון שם, ואפילו לא עם התוצאות שבהחלט מציבות את מכבי ת"א בעמדה סבירה מאוד לקראת ההמשך. ובכל זאת, משהו חסר. משהו משמעותי. ההנאה.
קיוויתי שמכבי ת"א תתגבר בשלב הבתים הארוך למדי (ארוך מדי, לטעמי) על חסרונם של דורון פרקינס, ג'רמי פארגו וצ'אק אידסון. קיוויתי שתימצא שיטת משחק מלהיבה ומרתקת וייבנה תלכיד קבוצתי מיוחד במינו, כפי שהיו בעונה שעברה. ולא שיש לי כוונה לפתוח מחדש את סיפור השלושה שעזבו, וברור לגמרי שהדברים לא היו בשליטת מכבי ת"א (כנראה שגם לא האופציה להשוות את ההצעה הכספית-גרנדיוזית של ברצלונה לאידסון).
ובכל זאת – התוצרים של הקבוצה הנוכחית לא דומים ולא מזכירים, לפי שעה, את מכבי ת"א של העונה שעברה. חסר ריגוש, חסרה התלהבות, חסר ניצוץ. כל אלה היו רק לפרקים במהלך שלב הבתים, ומעט. קיבלנו מכבי ת"א שנעה, שלא באשמתה (וגם לנוכח שביתת ה-NBA), בין הרים ובין סלעים ובעיקר בין נתיבי טיסה.
גם סיפור הליגה האדריאטית נטחן עד דק, אבל בעיני העייפות היא לאו דווקא הסיפור העיקרי כתוצאה מהצלע השלישית שנולדה העונה, אלא הדרך בה מגיבים במכבי ת"א לעיסוק הבלתי נגמר בה. חמיצות הפנים שבה לעטוף את מכבי ת"א, אותה קבוצה שאהבתי לאהוב בעונה שעברה והפכה אחרי הרבה שנים לכזו שמעוררת הערכה, התלהבות וקנאה גם יחד. במקומם הגיעו טונים גבוהים, כעס, תגובות מתנשאות לעיתים של אנשים במערכת, כולל דייויד בלאט, איש מקצוע משכמו ומעלה, שלא הצליח לעמוד בפיתוי וסנט השכם וערב בשדרי קווים ובעיתונאים שהעזו לשאול בפעם החמישים (זו זכותם המלאה וזו בעיקר המציאות לנוכח עשרות כלי תקשורת כאן) לגבי ההבדלים, ההרכבים, הקשיים.
גם בלאט עייף, אפשר להבין את זה. אבל מאישיות כמותו אני מצפה לשליטה מלאה, בטח כלפי חוץ. נכון לעכשיו, עיסוק בשלב הבתים יהיה פאסה ומיותר לנוכח ההצטיידות של מכבי ת"א בדמונד מאלט, שאמור להיזרק פנימה להרכב הראשון. זה אומר, בעיקר, שהקבוצה מתחילה כמעט מאפס כי רכז חדש ובכיר הוא אולי השחקן החשוב ביותר בקבוצת כדורסל, ועל פי השתלבותו ייקבעו נהלים אחרים.
הצירוף שלו ישנה מצבים, ייצור הרכבים חדשים בעלי אופי שונה, ויגרום לצמצום או עלייה בדקות משחק של שחקנים כאלה ואחרים. מעתה תהיה עוד אופציית קליעה מבחוץ, ומאלט יידרש לשמור בהגנה טוב משעשה בשרלרואה. בהנחה שבלאט ירצה להקיף את מאלט בלנגפורד ודווין סמית' משני צדדיו במשחקי היורוליג, יהיה מעניין לעקוב אחר עקומת הדקות של אוחיון, ובמקביל גם לגלות מה יקרה לרמת ההגנה בקו הגארדים של מכבי במצב כזה.
אם רק לפני עונה, באזור שלב הטופ 16, בלאט הופתע לטובה מהיכולת של ההרכב שיצר במכבי ת"א והחל לרקום חלומות על סגל קבוע שירוץ יחד לטווח ארוך, עכשיו לחלומות האלה אין בהכרח בסיס. מאלט, מי שצפוי להניע את הקבוצה, מבוגר למדי וקשה להאמין שמכבי תרצה בו להמשך הדרך. גם פאפאלוקאס הוא לא יותר מסיפור לעונה אחת והדרך הטובה, אבל הלא מרשימה בעיקרה - כולל כמה משחקים קשים לצפייה, יש להודות - עלולה להותיר שחקנים נוספים בחוץ.
כל זה נותן כרגע תחושה מסוימת של אי שקט לצד סיפוק, חוסר נחת לצד שביעות רצון. וכששמעון מזרחי מצוטט השבוע, אפילו לפני שהשנה התחלפה ל-2012, שבעונה הבאה מכבי תשחק בשתי מסגרות ולא בשלוש, אפשר לחוש בכך אפילו ביתר שאת.
