מכבי ת"א ניצחה משחק יורוליג בעשרים נקודות הפרש למרות שלושה רבעים חורקים, ובכל זאת עושה רושם שהטעם שנותר בפה הוא לאו דווקא זה של הדקות האחרונות השוטפות, אלא של הכדורסל התקוע של 27-30 הדקות הראשונות.
אנחנו מדברים לאורך העונה על המינוסים והפלוסים של מכבי, המגרעות והיתרונות, הפוטנציאל שלא ממומש, דברים שצריכים לקרות ולא קורים. עכשיו תור המספרים היבשים לדבר, אותם נתוני סטטיסטיקה מצטברים של הקבוצה בתשעה מחזורי היורוליג הראשונים. הנה כמה עובדות שאולי לא הודגשו מספיק עד עכשיו:
עם עזיבתו של מאצ'יי לאמפה הדיבור התמקד בכך שהוא לא שומר, לא מפיק מעצמו, לא מתאים לעמדת הסנטר, לא מה שמכבי חיפשה. סבירות גבוהה שהכל נכון, אם כי לטעמי הוא לא זכה לצ'אנס מלא וראוי, אבל האם מישהו שם לב שלאמפה, ששיחק משמעותית פחות מלאזמה ופחות מפישר, קלע יותר נקודות משניהם?
בעונות קודמות של פיני גרשון ובעיקר בתקופת התהילה של השושלת הראשונה (מקדונלד, האפמן) והשניה (שאראס, פארקר, וויצ'יץ' ואחרים) מכבי ת"א התרגלה להוביל קטגוריות סטטיסטיות. היא היתה, בדרך כלל, הקבוצה שמשיגה את המדד המשוקלל הטוב ביותר מבין הקבוצות, קולעת הכי הרבה נקודות, מוסרת הכי הרבה אסיסטים – כולם מדדים למשחק התקפה מתואם, מהיר, מדויק ויעיל. לעומת זאת, מכבי הנוכחית לא מובילה אפילו קטגוריה סטטיסטית אחת למעט הריבאונדים, והיא חולקת את המקום הראשון עם חימקי מוסקבה ופרטיזן בלגרד.
ברוב הקטגוריות הסטטיסטיות היא רחוקה מלהרשים - סיינה וברצלונה קולעות יותר טוב מהעונשין, ברצלונה ואולימפיאקוס מקדימות אותה בהרבה במדד המשוקלל, סיינה, ריאל, אולימפיאקוס ואחרות מדייקות יותר ממנה באחוזי הקליעה לשלוש, יותר מחצי מקבוצות הליגה קולעות באחוזים טובים יותר לשתיים, כמעט מחצית מקבוצות היורוליג מאבדות פחות כדורים ממנה, ישנן 6 קבוצות שקולעות יותר נקודות ממכבי למשחק. וכך הלאה והלאה.
אני לא יכול לומר את זה בוודאות, אבל בהחלט יכול להיות שלמכבי ת"א יש יותר תרגילים מאשר לקבוצות אחרות, ושהסקאוטינג שלה לפני משחקים הוא מהטובים שבנמצא. אבל מצד שני, אין בקבוצה הזו, נכון להיום, שום ייחוד, פשוט ככה, מבחינת השורה התחתונה והתוצאות. קבוצה עם פוטנציאל לפיינל 8, כמו שתמיד חשבנו וידענו, שזה נחמד ומכובד, אבל לא המקום האמיתי בו מכבי רוצה להיות.
הלאה. אם אלן אנדרסון אמור להיות אחד משני המוציאים לפועל, הרי שהוא אחד המוציאים לפועל היותר מוזרים שיצא לי לראות בשנים האחרונות. מתוך תשעה משחקים הוא סיים עם דאבל פיגרס בנקודות רק בארבעה, וזה סימן מובהק לספק נקודות חסר יציבות. סקורר שאפשר לסמוך עליו צריך להעמיד בתשעה משחקים לפחות 6 דאבל-פיגרס, אם לא 7 או 8.
דוגמאות לסקוררים יציבים? בבקשה: לינאס קלייזה מאולימפיאקוס עם 9 מתוך 9 בדאבל פיגרס, פיט מייקל מברצלונה (8 מ-9), קית' לנגפורד מחימקי מוסקבה (8 מ-9), קינטל וודס מפרוקום סופוט (8 מ-9), חואן קרלוס נבארו (8 מ-9), טרג'אן לנגדון מצסק"א (7 מ-8) וכך הלאה והלאה.
ההבדלים בסגנונות של ויזנייבסקי ופרקינס
עניין הנקודות כאוב במיוחד גם ברמה הקבוצתית. התרגלנו לראות מקבוצות של גרשון משחקים שמסתיימים ב-90 נקודות ומעלה לא פעם. העונה, למעט משחק שהסתיים לאחר הארכה ברומא ובו הגיעה מכבי ל-92 נקודות (73 לפני ההארכה), ישנם משחקים שהיא מתקשה מאוד להגיע ל-80. משחק של 100 נקודות, שוטף ומהנה, לא נראה אפילו פעם אחת העונה, אלא אם כן מדובר בליגת העל וזה, כמובן, סיפור אחר.
וישנו העניין של השחקנים הישראלים, ובמיוחד אלה המייצגים את נבחרת ישראל. רביב לימונד (2.1 נקודות למשחק), יניב גרין (1.7) וגיא פניני (5.4) ממעטים להשפיע בצד ההתקפי, אם כי פניני מצוי בקו עליה מובהק בדרכו להיות הישראלי המוביל של מכבי אחרי דייויד בלות'נטל, שרבים מתקשים לראות בו "אחד משלנו". אני משוכנע שאחת המשימות החשובות של פיני גרשון היא לקדם תוך כדי תהליך את לימונד, כל עוד אין לנו טאלנט מקומי אחר בעמדה הזו. אלא אם כן גרשון פשוט לא סומך עליו, מומלץ לו לעשות את זה. הסיכוי גדול מהסיכון.
וישנו כמובן השוני הבולט מאוד בין שני הרכזים של מכבי ת"א. ההבדלים בסגנונות של ויזנייבסקי ופרקינס גדולים מאוד. רק כדי להדגים: בחצי מדקות המשחק של ויזנייבסקי, פחות או יותר, פרקינס הגיע לקו העונשין 33 פעמים, בדיוק כמו הרכז הראשון של הקבוצה. האסרטיביות במשחק שלו, ההשתתפות בריבאונד התקפה, החדירה לסל – אלה דברים שוויזנייבסקי ממעט לעשות.
מצד שני, התחושה היא שכאשר הכדור בידיים של פרקינס הקבוצה כולה מרגישה פחות בטוחה בעצמה. הוא נוטה לאבד יותר כדורים, אחוזי הקליעה שלו מבחוץ קטנים בהרבה מאלה של ויזנייבסקי ולצד האתלטיות העצומה שלו הוא מסוגל ליצור קטעים של אי הבנה בינו לבין שאר השחקנים יש מאין. אלה טעויות שיוצרות אנרגיות שליליות על המגרש והספסל ותוקעות את האפשרות ליצור רצף של התקפות מוצלחות.
יכול מאוד להיות, אגב, שקבוצה שנשענת על שני רכזים שונים כל כך – ופרקינס הוא בסופו של דבר שחקן משמעותי יחסית ורחוק מלהיות שולי – מתקשה ליצור כדורסל אחיד בצד ההתקפי. ואולי דווקא הנקודה הזו, שני רכזים זרים, שאמורה להיות אחד היתרונות של מכבי העונה, הופכת מפעם לפעם להיות אחת הבעיות הגדולות שלה עד עכשיו.
