היה תענוג לראות את נבחרת ספרד זוכה באליפות אירופה שהתקיימה בליטא ומסמנת וי על כל אלמנט כשגברה אמש (ראשון) על נבחרת צרפת 85:98. התקפה מרשימה שגורמת להגנה צרפתית חזקה לספוג כמעט מאה נקודות במשחק גמר? יש. התעלות של כוכב גדול אחד שאינו אתלטי, אינו גבוה ואינו פיזי בדמות ה-MVP, חואן קרלוס נבארו? יש. אינטנסיביות של רוטציה בת 11-10 שחקנים? יש.
אחים-תאומי מגדל-פקטורים ממשיים ב-NBA כמו שלא נראו באירופה מעולם, שמשחקים מעל לראשים של נבחרות אחרות? יש. הפוך על הפוך כאשר רודי פרננדס מוסר להאלי-הופ לויקטור סאדה שנועץ את הכדור ומוריד את צרפת בפיגור 13 לסוף הרבע השלישי? יש (ויקטור סאדה, אנשים!).
מתאזרח צעיר, סרג' איבאקה, בהצגת חסימות של פעם בעונה? יש. התקפת מסירות דרך הרצפה בין נבארו למארק ומשם לדאנק של פאו? גם את זה יש. הכל יש להם. אולי חוץ מיד טובה לשלוש של ריקי רוביו. ואם גם זה יגיע, נרד כולנו למקלטים.
צרפת נראתה מצוין נגד רוסיה בחצי הגמר. היא שיחקה את המשחק הטוב ביותר שלה בטורניר ונראתה מלוכדת, לפחות מבחוץ, כפי שלא נראתה הרבה מאוד שנים. נדמה היה שהם יכולים לתת מאבק אמיתי ורציני לספרדים, וצרפת אכן התעקשה להיסחף על עוד גל ועוד גל, חתכה הפרשים דו-ספרתיים לחד-ספרתיים שוב ושוב, אבל לספרד היו תשובות כל הזמן.
הפעם, מלבד נבארו, היא קיבלה סוף-סוף דקות טובות מרודי פרננדס, האיש הכי מועד לפורענות בנבחרת הזו, אבל גם זה שיכול להצית עניינים ולטוס לשמיים. יותר מהכל היה לה את החיבור המיוחד שנמשך זמן רב כתוצאה מהיכרות רבת שנים, היה לה את נבארו בשלבי הנוקאאוט בהצגות ששייכות לעידן אחר של כדורסל שכמעט שאינו קיים, והיה לה את הגאווה הספרדית – זו שמפילה קורבנות בזה אחר זה.
טוני פארקר קלע אמנם 26 נקודות, אבל אלו היו 26 הנקודות הכי שקטות שאני זוכר כרגע במשחק כל כך חשוב. הספרדים הצמידו לו את חוסה קלדרון ואחר כך את רוביו והאינטנסיביות פירקה את המשחק הקבוצתי והשכיחה מפארקר – שחקן גדול בפני עצמו - את העובדה שהוא צריך לשתף את האחרים לעיתים יותר קרובות. הרכז הצרפתי לקח כמעט שליש מהזריקות של הקבוצה בעצמו, אבל בסרט הזה שבו הוא מנסה לנצח כמעט לבדו כבר היינו, ובמסגרת האירופית הוא אף פעם לא הסתיים בהצלחה.
פאו גאסול סיים עם 17 ו-10 ריבאונדים ביעילות אין קץ ומבלי לבלוט יותר מדי. כשמשתלטת עליו הרכרוכיות הוא בורח שני צעדים החוצה וזורק פייד-אוויי ג'אמפר שמתסכל כל הגנה. מתחשקת לו שלשה? הוא קולע גם משם. והיו שלבים במשחק הזה, בעיקר במחצית הראשונה, שבהם גאסול הגדול נראה כאילו הוא יותר מפריע באנמיות שלו מאשר הוא מועיל. עד כדי כך. ובכל זאת, ספרד תלויה בו מאוד. ועכשיו יש לה אפילו גיבוי בדמות האח הצעיר והמתאזרח הצעיר עוד יותר. ולא לשכוח: על הדלת מידפק כבר ה-MVP של אליפות אירופה לנבחרות צעירות, ניקולה מירוטיץ'.
אבל הלב הפועם של הנבחרת הזו הוא נבארו. זה שמגיע בכל קיץ כבר שנים, זה שיודע לקלוע מכל הזוויות, מכל המרחקים ולא פחות חשוב – לגרום לשופטים להאמין לו אחרי כל משיכת כתפיים והעוויה על הפנים.
נבארו לא צריך לקלוע 40 נקודות בכל משחק כדי לשבת על המדרגה של ניקי גאליס, אוסקר שמידט ודראז'ן פטרוביץ'. בכדורסל של היום, הוא לא נדרש לעשות את זה לעיתים קרובות ולא תמיד יכול, אבל הוא אגדה עוד בחייו והשחקנים סביבו מעריצים ומכבדים אותו. את רבע הגמר, חצי הגמר והגמר סיים עם 29.3 נקודות בממוצע. בכדורסל פחות קבוצתי, פחות אינטנסיבי ועם רוטציות דלות כמו לפני שלושים שנה ויותר, הוא היה קולע בצרורות מדי משחק בדיוק כמו השמות הגדולים של פעם.
