בלילה שבין המשחקים הרביעי והחמישי בסדרת הגמר של ה-NBA נדדה שנת המלך. קינג ג'יימס לא יכול היה להירדם בביתו שבמיאמי. דוויין ווייד ענה לצלצול הסלולרי של לברון. "גם לך קשה לישון, אהה"?, "כן" ענה ג'יימס. "הגיע הזמן שלנו כבר, נכון?" המשיך. "אני חושב שכן" אמר ווייד "אבל אני עוד לא משוכנע במאת האחוזים".
בליל יום חמישי, בערך בחצות, התיישב ווייד על הפודיום בחדר מסיבות העיתונאים, כשהוא מריח משמפניה ולצידו גביע האליפות. "אתמול בלילה צפיתי שוב במשחק מספר 6 של גמר העונה שעברה, הוא אמר, "הפסדנו אותו לדאלאס. הם קלעו באופן יוצא מן הכלל, שיחקו עם בטחון ושמחת חיים. כמו אלופים. הגיע להם לזכות. זה היה רגע בזמן שהיה מכוון רק בשבילם. זה היה הזמן שלהם. העונה, בחודש האחרון, בסדרת הגמר והלילה, זה היה הזמן שלנו".
כך סיכם ווייד את כל סיפור האליפות של מיאמי, אליפות משכנעת וצודקת. היריבה היתה טובה וראויה לאורך כל הדרך והייתה שווה לפחות עוד ניצחון אחד, אולי אפילו שניים בסדרת הגמר. אבל זה פשוט לא היה הזמן שלה. הוא עוד יגיע, אבל לא עכשיו. כרגע הוא כולו אדום-לבן-שחור, כולו של ההיט.
הכל התחבר למיאמי בפלייאוף הזה. היא צברה ביטחון ואמונה תוך כדי תנועה, ואתם יודעים איך זה - מי שמאמין לא מפחד. בפרספקטיבה היסטורית זה היה מסע פרוע: מיאמי הפכה לקבוצה הראשונה בהיסטוריה של ה-NBA שניצחה בגמר אחרי שפגרה בשלוש סדרות פלייאוף שונות. היא היתה במינוס 2:1 מול אינדיאנה בחצי גמר המזרח, פיגרה 3:2 מול בוסטון בגמר הקונפרנס ופתחה את סדרת הגמר מול אוקלהומה בהפסד. על בסיס "מה שלא הורג - מחשל" נבנה ביטחון וחוסן קבוצתי יציב באופן מיוחד. לא להשבר, אין כזה דבר להרים ידיים, זה לא נגמר עד שזה נגמר. וכך גם נשמעו כל הקולות שבקעו ממחנה ההיט לפני משחק ההכתרה, גם כשהיה ברור לכל מי שנחת בפלורידה בשבוע החולף והריח את האליפות הזאת באופן חריף ודומיננטי, שהסדרה הזאת כבר לא חוזרת לאוקלהומה.
מיאמי של הגמר, בעיקר של שלושת המשחקים באמריקן איירליינס ארינה, שידרה דומיננטיות על המגרש כמו שכבר מזמן לא ראינו. אולי מאז הימים העליזים של מייקל ג'ורדן והבולס לא הרגשנו, שלא לומר ידענו כמעט בוודאות, שבכל מצב, גם בפיגור וגם כשלא הולך - משהו גדול, מלהיב וכובש יגיע מההיט. שהנה מתחילה ריצה שתמחוק תוך דקות ספורות כל הפרש, הנה 3 שלשות רצופות שיתסכלו את ההגנה, הנה עוד דאבל פס מתפרץ והאלי הופ שיטריף את הקהל, הנה עוד מהלך מעולם אחר. שלו. של המלך. לברון כבר יסדר. ג'יימס כבר יחטוף, ירוץ, יצלוף, יכריע. וכך היה. צפוי ובכל זאת מפתיע, עוצמתי ומרשים, גדולה לנגד העיניים. ממש כמו של ההוא משיקגו בשנות התשעים.
"ד'ר איז נו איי אין טים", אומר לברון לעיתונאים על אותו הפדיום לאחר משחק ההכתרה, כשעל השולחן מונח לא רק גביע האליפות אלא גם גביע ה-MVP של הגמר. גם באספקט הזה נכנס ג'יימס לרשימה אקסלוסיבית של שחקנים שזכו באותה עונה גם בתואר השחקן המצטיין של העונה וגם בסדרת הגמר. במועדון הזה חברים, בין היתר, אגדות כמו מוזס מלון, לארי בירד, מג'יק ג'ונסון ומייקל. כן, ההוא.
לברון יודע היטב שכדורסל הוא משחק קבוצתי ועם כמות הכשרונות שמסתובבים בשנים האחרונות בליגה, שני שחקנים, גדולים ככל שיהיו, לא יכולים להביא תארים. גם לא שלושה. לסן אנטוניו לא הספיקה עונה ופלייאוף נהדרים של דאנקן-פארקר-ג'ינובילי שלא קיבלו עזרה משמעותית בגמר המערב, גם לא הלייקרס של בראיינט-ביינום-גאסול, אפילו לא בוסטון של רונדו-גארנט-פירס (ויסלח לי ריי אלן שהציג העונה נתונים סטטיסטיים נמוכים משמעותית ממה שהתרגלנו לראות ממנו עד לפני 3 עונות). אותו דבר אפשר לומר על אוקלהומה סיטי. פרקינס ואיבקה לא היוו פקטור, ספולושה נעלם לגמרי, פישר וקוליסון יחד עם שאר שחקני הספסל לא שיחקו תפקיד והארדן, חוץ מרבע אחד מצויין במשחק השני בסדרה, היה חלש. הצמד דוראנט את ווסטברוק לבד, היה מפסיד גם לקבוצות פחות טובות ממיאמי.
גם ההיט ידעו ששניים זה לא מספיק. מיאמי עברה תקופה לא טובה כשכריס בוש היה פצוע במהלך העונה. לקח לו קצת זמן לחזור לעניינים אבל הוא הופיע בדיוק בזמן. אריק ספולסטרה אמר שבוש הוא השחקן הכי חשוב במערך שלו. גבוה שזורק מכל טווח, ריבאונדר וסקורר - תכונות שעושות את העבודה של השחקנים סביבו להרבה יותר קלה. כשג'יימס ו-ווייד מספקים את הסחורה באופן עקבי ובוש הולך ומשתפר ממשחק למשחק, ידעו גם שאר שחקני מיאמי להתעלות. שיין באטייה שהצטרף רק השנה לקבוצה היה גדול בשני המשחקים הראשונים, בשלישי היו אלה ג'ונס והאסלם עם הדברים הקטנים, ברביעי נוריס קול הרוקי החל בקאמבק של מיאמי, שהיתה במינוס 17 כבר ברבע הראשון ומריו צ'אלמרס שדפק שלשות ולקח אחריות גם בדקות ההכרעה ועם האליפות הנוכחית הפך לאחד היחידים בהיסטוריה של הליגה שזכה באליפות התיכונים, המכללות וה-NBA. במשחק האליפות הגיע מופע 7 השלשות של מייק מילר, שבמחצית הראשונה של המשחק קלע יותר נקודות (9) מאשר השיג בכל ארבעת המשחקים הקודמים ביחד (8).
כולם התבגרו לאחר סדרה מרתקת, שחבל שהסתיימה מוקדם מהצפוי. דוראנט כבר הגיע לגמר ויידע בעתיד איך להתמודד עם הלחץ, הציפיות, התקשורת והעצבים שמלווים מעמד כזה. גם ווסטברוק. הארדן, איבקה ושאר הצעירים רכשו ניסיון יקר. גם מאמן העונה לפני שנתיים סקוט ברוקס הפנים לקחים. ואגב מאמנים, למיאמי יש אחד כזה ששיחק אותה. אריק ספולסטרה, רטוב ממקלחת שמפניה מעורבת בגייטורייד, הגיע מחוייך למסיבת העיתונאים.
"לא מפריע לך שמתחייחסים אליך כמו אל בועט בפוטבול?", שאל אחד העיתונאים את המאמן האלוף, "כזה שאף אחד לא מחמיא לו כשהוא בועט את הכדור לבין הקורות כי זה תפקידו הפשוט, אבל כשהוא מחמיץ כולם יורדים עליו ומפקפקים בכישוריו?". "ממש לא", אומר אריק בייבי פייס ספולסטרה. "גם בזמנים קשים לרגע לא חששתי, לא התעסקתי עם הפרשנים והתקשורת, ומעמדי בתוך המועדון לא עמד בספק". לקח עוד נשימה קצרה והמשיך "יש לי כל כך הרבה שעות עם פט ריילי בקריירה שכבר נמשכת למעלה מ 17 שנה, שאני יודע שיש לי את הגב הכי רחב שיש". הג'נרל מנג'ר של ההיט הוסיף עוד גביע אליפות לארון הפרטי שלו. כאלה יש לו 1 כשחקן, 4 כמאמן הלייקרס בשנות השמונים ושניים כ-GM במיאמי. "הייתי סקואט, איש וידאו, עוזר משנה לעוזר מאמן, עוזר מאמן ואז למאמן ראשי. אתם, ויותר מכם, אני, יודע מה המשמעות של קבלת גיבוי ממנהל קבוצה ומאישיות כמו של פט. היום קיבלתם תשובה".
במיאמי למדו איך להתגבר על משברים אישיים כמו אלה בחיי המשפחה של ווייד, הפציעה של בוש, העליהום התקשורתי והציבורי על לברון, אבל בעיקר שינו תדמית כמעט ב-180 מעלות. מילדים רעים ושחצנים לחבורה מפרגנת וצנועה, משחקנים שלא יודעים להתמודד עם לחץ לקרי רוח ושקולי החלטות מחוץ למגרש ועל הפרקט, מחסרי עקביות ליציבים מקצועית, מפוטנציאל אדיר אך לא ממומש למביאי קבלות. מילדים לגברים.
הדברים תקפים לקבוצה כולה אבל מתייחסים ישירות ללברון שהוריד בסוף השבוע שעבר קוף ענק מהגב, כשהפך מגיבור טראגי לווינר ענק, משנוא ומושמץ למוערך ונערץ, ממי שנאבק על שליטה בענף עם קובי בראיינט וקווין דוראנט, לשחקן הכי טוב בעולם כיום, ולאחד הגדולים בכל הזמנים. הגיע לו, מגיע להיט ממיאמי, מגיע לנו. כולנו זכינו, אני זכיתי. להיות קרוב קרוב ולחלוק חוויית אליפות עם אחת הקבוצות המיוחדות שידעה הליגה.
