כריס קופלנד, ניו יורק ניקס
הסיפור של קופלנד הוא אחד המדהימים שהיו בשנים האחרונות ב-NBA. בכל שנה יש מאות כדורסלנים אמריקאיים במכללות שחולמים לשחק בליגה הטובה בעולם, אבל רק 60 שמות יוצאים מפיהם של דייויד סטרן או אדם סילבר בדראפט, ורוב השחקנים נאלצים לארוז פקלאות ולנדוד. חלקם מוצאים את עצמם בליגת הפיתוח, מרביתם נוחתים באירופה או במזרח. כמעט כולם לא מספיק טובים כדי לדרוך על פרקט של קבוצת NBA.
קופלנד היה אמור להיות אחד כזה גם הוא. הסמול פורוורד עשה קריירה לא מרשימה במכללה קטנה בארה"ב ולא השתלב בקבוצה מליגת הפיתוח. הוא ניסה את מזלו בספרד אבל נזרק תוך חודשיים משתי קבוצות שונות בליגה השנייה. הוא כבר חשב לפרוש, אבל איכשהו התגלגל לליגה החלשה של הולנד. מפה לשם, מאמן גרמני לקח אותו לבונדסליגה ועשה ממנו שחקן. בגיל 29 הוא נרשם לשחק בליגת הקיץ במדי הניקס, וכשהגיעה השעה לקצץ את הסגל ל-12 שחקנים, המאמן מייק וודסון זימן אותו לשיחה והדהים: "כריס, אני נאלץ לבצע ניפויים בסגל... אתה לא אחד מאותם ניפויים".
קופלנד הוא לא השחקן הכי אתלטי או מהיר בליגה, וזה מקשה עליו במיוחד בהגנה. אבל על כל זה הוא מחפה בחכמה ובנחישות שלא תיאמן, אותה נחישות שגרמה לו לא לוותר על החלום ולעשות את הדרך הארוכה הזו. ולא רק שהוא לא נער פוסטר, אלא שהוא אפילו פתח בכמה משחקים ובשבועות האחרונים, כאשר ניו יורק חסרה כמה שחקני פנים, במשך דקות ארוכות הוא אפילו תיפקד כסנטר. שחקן כמוהו, עם מנטאליות של מי שיודע שאת מה שבונים במשך שנים אפשר להרוס בשנייה, הוא חלומו הרטוב של כל מאמן. האוהדים בתפוח הגדול כבר נתנו לו כינוי: "קופסניטי". זה אולי לא מתגלגל על הלשון כמו לינסניטי, אבל תודו שהמסע שהוא עבר מדהים אפילו יותר.
רג'י אוואנס, ברוקלין נטס
בחור מפחיד, האוואנס הזה. יש לו מבנה גוף של לוחם MMA, זקן של מיסטר טי וסגנון משחק חסר פשרות. נראה כאילו בכל רגע נתון הוא עשוי לתפוס קריזה ולהפוך לזומבי שלועס את ראשיהם של השחקנים היריבים ויורק אותם לרצפה. לא כדאי להתעסק איתו, תאמינו לי.
אם תהיתם מדוע ברוקלין לא מוזכרת בנשימה אחת ביחד עם ניו יורק ואינדיאנה בתור הקבוצות שיכולות לעשות בעיות למיאמי בפלייאוף, הרי שמדובר בסטטיסטיקה אחת. מול קבוצות בעלות רקורד של 50% ומעלה, המאזן של הנטס הוא 27:15 מאכזב. מול קבוצות שמאזנן נמוך מ-50%, ברוקלין ניצחה ב-32 משחקים והפסידה רק ב-6. במילים אחרות, הם חכמים על חלשים.
אבל נקודת התורפה הכי ידועה של ההיט היא בריבאונד, ופה נכנס לתמונה מר אוואנס הנכבד (חייבים להתייחס אליו יפה, לכו תדעו אם הוא יודע עברית ויבוא לחסל אותי). מי שצפה במשחקים של ברוקלין מתחילת העונה יודע שאם יש דבר אחד שאוואנס עושה בצורה עילאית, זה לקטוף כדורים חוזרים בצורה כפייתית. למעשה, הוא במקום הראשון בליגה באחוזי ריבאונד (סטטסיטיקה שבוחנת את כמות הריבאונדים ששחקן לוקח בהשוואה לאחוזי הקליעה - אחוז קליעה נמוך גורם ליותר ריבאונדים זמינים).
מה שעוד יותר מדהים זה שבשבועות האחרונים אוואנס הפך גם לספק נקודות יציב וטוב. לא מדהים, אבל עכשיו קבוצות כבר לא יכולות להתעלם ממנו כשהוא בהתקפה. איך זה קרה? במהלך אחד המשחקים, מישהו בקבוצה צעק לפי.ג'יי קרליסימו "תוציא אותו, הוא לא מסוגל לקלוע!". אוואנס לקח ללב ודפק משחק של 22 נקודות ו-26 ריבאונדים. אסור לעצבן אותו, כבר אמרנו?
טיישון פרינס, ממפיס גריזליס
אם יש שחקן שעשה קריירה מלהיות גיבור אלמוני, הרי שמדובר בפרינס. שנה אחרי שהוא נכנס לליגה, הפורוורד הביישן של דטרויט הפך לאחד הברגים החשובים באליפות הכי יוצאת דופן בתולדות הליגה. אבל בגלל האופי שלו, את מרכז תשומת הלב תפסו ראשיד וואלאס, צ'ונסי בילאפס וריפ המילטון. כמעט 10 שנים עברו מאז, ונראה ששום דבר לא השתנה: טיישון ממשיך להיראות כמו ילד מופנם שבסך הכל רוצה לעשות דבר אחד, לשחק כדורסל ולעשות את כל העבודה השחורה.
הרבה אנשים הרימו גבה כאשר הגריזליס ויתרו על רודי גיי והביאו את פרינס במקומו, אבל המספרים תומכים במקבלי ההחלטות בטנסי. על אף העובדה שממוצע הנקודות שלו לא היה כזה נמוך מאז עונת הרוקי, פרינס מביא לקבוצה כל כך הרבה דברים שלא מופיעים בבוקס-סקור ומוסיפים מימד חדש לגריזליס. ההגנה של ליונל הולינס גם כך הייתה מעולה, ועם פרינס היא השתדרגה אף יותר.
כשגיי היה בקבוצה, ממפיס ניצחה ב-64% אחוזים ממשחקיה. עם פרינס המספר טיפס ל-71%. לא מספיק? כאשר הגריזליס משחקים עם החמישייה הפותחת שלהם בתקופת פרינס, כמות הנקודות שלה ביחס ליריבה פר 100 פוזשנס גדלה ב-2 נקודות לעומת תקופתו של גיי. לא מדובר בזינוקים מטאוריים, כי גם עם גיי ממפיס הייתה קבוצה מצויינת, אבל אם אתה רוצה ללכת רחוק בפלייאוף כל שיפור קטן מתקבל בברכה.
צ'נדלר פארסונס, יוסטון רוקטס
עוד סמול פורוורד, אתם בוודאי שואלים את עצמכם? ובכן, יכול להיות שיש לי פה נטייה קטנה לשחקנים בעמדה הזו, אבל זה בסך הכל הגיוני למדי. אלה השחקנים שבדרך כלל מתבקשים להושיט יד ולעשות קצת מכל דבר, וזו הדרך הכי טובה לתאר את המשחק של פארסונס. הבן אדם פשוט ממלא את דף הסטטיסטיקה באופן עקבי.
למרות שהוא חוסה בצילם של ג'יימס הארדן וג'רמי לין שמקבלים את מירב הפוקוס, פארסונס הוא האיש שבשביל לצפות בו משחק הייתי משלם על כרטיס. הוא הקלע השני הכי טוב ביוסטון, מוריד הריבאונדים השני הכי טוב, מחלק 3.5 אסיסטים למשחק ושומר על אחוזים מרשימים מהשדה. אבל זה מספר רק חצי מהסיפור, כי אין טוב ממראה עיניים.
אין הרבה חורים במשחק של פארסונס. הוא מסוגל לעבור את השומר שלו בכדרור, קולע מעולה ממרחק (38.5% לשלוש), יודע לעשות הגנה ויש לו אינטליגנצית משחק גבוהה. תוסיפו לזה את האנרגיות הגבוהות ואת העובדה שהוא בסך הכל בן 24 ותקבלו שחקן שעוד יהפוך לשם דבר בליגה. בכלל, גם אם הרוקטס יעופו מוקדם בפלייאוף, הם יכולים להרגיש טוב למדי בנוגע לעתיד שלהם. כמו שאומרים בעיר הזו, השמיים הם הגבול.
מריו צ'אלמרס, מיאמי היט
מצחיק איך הדברים מתיישבים בצורה מושלמת לפעמים. יומיים אחרי שהרצף ההיסטורי של מיאמי נקטע בשיקגו, החבורה של אריק ספולסטרה הגיעה לסן אנטוניו לעימות מחודש עם הספרס. כזכור, כמה חודשים לפני כן גרג פופוביץ' החליט לשלוח את השלישייה הגדולה שלו הביתה רגע לפני המשחק שהיה מתוכנן לשידור ארצי בפריימטיים. ספולסטרה קיבל הזדמנות מעולה להחזיר את הטובה ולתת לטריו שלו מנוחה לקראת הפלייאוף.
אז מי לא התלבש? לברון ג'יימס, דוויין ווייד ו... מריו צ'אלמרס. לא כריס בוש, לא ריי אלן, אפילו לא שיין באטייה. הפוינט גארד מאלסקה חשוב למאמן יותר מכל אלה, ולא בכדי. צ'אלמרס אמנם לא מחזיק ביכולות של כריס פול, אבל שימו אותו בקבוצה אחרת והוא יכול בקלות להעמיד ממוצעים של 16 נקודות ו-7 אסיסטים. גם הוא יודע את זה, אבל הוא לא מבקש טרייד או הופך לסרטן בחדר ההלבשה.
צ'אלמרס פשוט משלים בצורה נהדרת את קינג ג'יימס ופלאש על הפרקט. כשצריך הוא יתפור שלשה, כשמולו עומד רכז יצירתי הוא מסוגל להידבק אליו בהגנה. זה כל מה שמיאמי צריכה ממנו, והוא עושה את זה כמו שצריך.