2. למרות ההפסד הכואב לפנות בוקר במשחק השלישי בסדרה, למרקוס אולדרידג' הוא איש השבוע. בעידן הדאנקים, שחקנים כמו אולדרידג' לעולם לא יזכו לקבל את התהילה שלה זוכים שחקנים כמו בלייק גריפין, אלא אם כן הם יזכו באליפות. למרות שמבחינת אפקטיביות אולדרידג' לא נופל מאף שחקן פנים בליגה, את השם שלו סביר להניח ששמעתם הרבה פחות. זאת גם הייתה הסיבה העיקרית בגינה אולדרידג' שקל לעזוב את פורטלנד בקיץ האחרון. שחקן הפנים שהגיע לאורגון ב-2006 היישר ממכללת טקסס הגדולה, החל לאבד תקוות בנוגע לתהליך הבנייה שעבר על המועדון בשנים האחרונות. הדבר המרכזי שהניע אותו להישאר היה האפשרות להיכנס לספרי ההיסטוריה של המועדון כאחד השחקנים הגדולים שאי פעם שיחקו בו.
לפי היכולת שהציג העונה ובשני המשחקים הראשונים של הפלייאוף, הוא בדרך הנכונה. לפני פתיחת הסדרה, כולם דיברו על ג'יימס הארדן ודווייט הווארד, כשחקני המפתח שעליהם תקום ותיפול הסדרה. את הכוכב הגדול של הבלייזרס די שכחו, למרות שעד פגרת האולסטאר הוא נחשב למועמד לגיטימי לתואר ה-MVP ויכולת השיא שלו העונה הייתה סיבה מרכזית להצלחה המפתיעה של פורטלנד. עכשיו כשהארדן והווארד מתקשים להירדם בלילה בגללו, אולי הם מבינים את גודל הטעות. למרות ששני המשחקים הראשונים נערכו ביוסטון, אולדרידג' הרגיש בבית. אחרי שקלע 46 בראשון ו-43 בשני, לא משנה מה יקרה בהמשך, וי אחד אולדרידג' כבר יכול לסמן. לספרי ההיסטוריה של פורטלנד הוא נכנס כשחקן הראשון שקולע מעל 40 נקודות בשני משחקי פלייאוף. אף בלייזר מעולם לא עשה זאת לפניו. אפילו לא קלייד דרקסלר או ביל וולטון. על כל פנים, כדי להגיע לאן שהם הגיעו מבחינת הישגים, לאולדרידג' וחבריו הטובים - לילארד, באטום, "רולו", ו-מת'יוז - יש עוד דרך ארוכה. ארוכה מאוד.
3. גם במזרח הסדרה בין הרביעית לחמישית סיפקה רק ניצחונות חוץ עד כה. שיקגו הייתה אחת הקבוצות הטובות בליגה בחצי השני של העונה. אף אחד לא רצה לפגוש את הקבוצה המאומנת והקשוחה של תום ת'יבודו בסיבוב הראשון. הנטס אפילו הפסידו בכוונה בשביל לפגוש את טורונטו. אלא שהוויזארדס הגיעו ללא שום פחד או רגשי נחיתות לסדרה. לחבורה של רנדי וויטמן יש את הכלים כדי להתמודד עם ג'ואקים נואה והאגרסיביות שלו ושל השד הטאז'מני (גיבסון). קו קדמי שמורכב מברזילאי ופולני לא נשמע חלומי אבל ננה וגורטאט מהווים תשובה הולמת וג'ון וול ובראדלי ביל הם יתרון משמעותי בקו האחורי. ערב קליעה נדיר של מייק דאנליבי ג'וניור החזיר את הבולס לעניינים במשחק השלישי ועכשיו חוסר הניסיון של הוויזארדס ישחק תפקיד. אם השחקנים של וויטמן יאבדו את העשתונות כמו ננה, שכמעט הוריד לג'ימי באטלר את הראש, הם יאבדו את כל מה שהשיגו. אם יצלחו את מבחן הבגרות ויעברו את שיקגו בסופו של דבר, אפילו למיאמי תהיה סיבה לחשוש. טוב, אולי הגזמתי.
4. "אנחנו שמחים שווסטברוק זורק הרבה. זה בערך מה שאנחנו רוצים. ככל שראסל לוקח יותר זריקות, זה משאיר פחות זריקות לדוראנט". הציטוט הבא שייך לקורטני לי, הגארד של ממפיס, והוא מסביר בצורה הטובה ביותר למה לי וקבוצתו מובילים 1:2 על אוקלהומה סיטי. על הכישרון של ווסטברוק אין עוררין אבל מי שרוצה להבין איך נראה רכז אמיתי של קבוצה מנצחת צריך להסתכל על מייק קונלי ג'וניור. הנווט של הגריזליס לא יטביע בחייתיות או יקבור שלשות משוגעות כמו מקבילו, אבל אותו אף פעם לא תראו זורק זריקות משוגעות וחסרות אחריות. קונלי אחראי, שקול ועושה את השחקנים מסביבו לטובים יותר. מנגד, ווסטברוק מחרב במו ידיו את משחק ההתקפה והכימיה הקבוצתית של הת'אנדר.
האמת שהת'אנדר לא יכלו לבקש יריבה מאתגרת יותר מממפיס בסיבוב הראשון. מלבד היתרון בעמדת הרכז, לגריזליס יש קו קדמי עמוק ומנוסה יותר ואת אחד מהשומרים האישיים הטובים ביותר בליגה, אם לא הטוב מכולם. אין הרבה שחקנים שמסוגלים להוציא את קווין דוראנט משיווי משקל. למרות שהוא נמוך ממנו ב-15 ס"מ, טוני אלן מצליח להצר את צעדיו של הסקורר הטוב ביותר בעולם בשנים האחרונות בצורה שאף אחד לא צפה. האחוזים של דוראנט מהשדה ירדו מ-50 בעונה הרגילה ל-40 בסדרה מול ממפיס ולפחות מכך כשאלן שומר עליו. האחוזים מהשלוש בירידה חדה יותר וירדו מ-40 ל-25. אם סקוט ברוקס לא יעצור את ההשתוללות של ווסטברוק ודוראנט לא יתגבר על השמירה של אלן, ה-MVP המיועד יסיים את העונה האישית הטובה בקריירה הרבה יותר מוקדם מהצפוי.
5. אם חשבתם שאוקלהומה סיטי בצרות, מה תגידו על הקבוצה היחידה שהקדימה אותה במערב, סיימה עם המאזן הטוב בליגה והגיעה כביכול בכושר הטוב ביותר לפלייאוף? כולם חשבו שסן אנטוניו תדרוס את דאלאס, אבל הדרבי הטקסני הזה רחוק מלהיות קרב הקצוות החד צדדי שניבאו לו. לאחר שניצחו בנס את המשחק הראשון והושפלו במשחק השני, מתחילות להתעורר ספקות לגבי היכולת של קשישי סן אנטוניו לשרוד את הפלייאוף. צ'ארלס בארקלי, למשל, אמר שלמרות שטים דאנקן הוא הפאוור פורוורד הטוב בהיסטוריה ,שחקן בגילו כבר לא יכול לתת שני משחקים גדולים ברצף וזה יפגע קשות בסיכויים של הספרס להתמודד על התואר.
דווקא במקרה הזה, הזקנה לא יכולה להוות תירוץ עבור סגנית האלופה. גם את המאבס מחזיקים שחקנים בשלהי הקריירה. שון מריון ודירק נוביצקי יחגגו 36 בחודשיים הקרובים ו-וינס קרטר כבר בן 37. למזלם, מונטה אליס מוריד קצת את ממוצע הגילאים של שחקני המפתח. האמת שאליס תורם הרבה יותר מכך. הגארד בן ה-28 הפתיע את כולם העונה בהשתלבותו המוצלחת בקבוצה של ריק קרלייל וממשיך להתבגר אל מול עינינו. במשחק הראשון הוא נראה כמו מונטה הישן. זה שמכריח זריקות ומשבש את השטף הקבוצתי. אבל במשחק השני, אליס הראה מה עשתה לו השנה בחברת הוטרנים מדאלאס והוביל את חבריו לניצחון.
ואסור לשכוח את הערך המוסף, דווין האריס. לא הרבה אנשים בדאלאס שמחו כשהבינו שעליהם לפגוש את הספרס בסיבוב הראשון. הרכז המחליף שחזר לקדנציה שנייה במועדון הקיץ היה כנראה היחידי. מסיבה בלתי מוסברת, להאריס יש נטייה להתעלות דווקא במשחקים שבהם הוא רואה את טוני פארקר מהעבר השני. לפני שמונה שנים, בדרך לגמר ה-NBA, האריס עזר לדאלאס לנצח את הספרס 3:4 למרות גילו הצעיר. מתוך 50 משחקי פלייאוף שבהם שיחק במהלך הקריירה, ב-10 מהם הוא קלע 17 נקודות ומעלה, כאשר שבעה מתוך העשרה היו מול הספרס, כולל השניים האחרונים שבהם קלע 18 ו-19 נקודות. צירוף מקרים? ייתכן. בכל מקרה, כדאי לעקוב אחרי הביצועים של האריס במשחקים הבאים בסדרה.
6. ועוברים מהפח אל הפחת. פרנק ווגל הוא אולי אחד האנשים המבולבלים ביותר עלי אדמות כיום. רק לפני שלושה חודשים, הקבוצה שלו הייתה הדבר הלוהט ביותר בליגה. פול ג'ורג' הסתכל על לברון ג'יימס וקווין דוראנט בלבן של העיניים, לאנס סטיבנסון הפך להיות הכוכב שכולם חשבו שהוא יהיה כשסיבסב חצי משחקני הרחוב של ניו יורק בגיל 17, ורוי היברט היה שואל את היריבים איך הם רוצים את הגג שלהם היום. כיום ווגל וחניכיו בפיגור מול הקבוצה עם המאזן הכי גרוע שהגיעה לפלייאוף וללא יתרון הביתיות שעליו עבדה כל כך קשה במהלך העונה. ג'ורג' יום עסל יום בסל, סטיבנסון עסוק בקרבות אגו ואגרופים עם אוון טרנר ומהיברט נשאר רק צל ענק של הסנטר המצוין שהכרנו.
ההוקס, אגב, אמנם העפילו בקושי רב לפלייאוף ומשחקים רוב העונה ללא אל הורפורד, אבל יש להם שני יתרונות משמעותיים על פני אינדי - ג'ף טיג, אחד הכוכבים העולים של הליגה, וערימה של קלעי שלשות מצוינים בראשותו של קייל קורבר המדהים. תוסיפו לזה גבוהים עם יד רכה כמו פול מילסאפ, פרו אנטיץ' ומייק סקוט ותבינו למה ווגל בצרות. הסיכוי היחיד שלו ושל הפייסרס לחזור לעצמם הוא החייאת המשחק הקבוצתי, כי עם כל הכבוד לכל מה שצוין עד כה, העוצמה שלהם בחצי הראשון של העונה ובפלייאוף הקודם, התבטאה בעיקר בכימיה הקבוצתית. לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שמשהו שבור שם ויכול להיות שאין שום דבק בעולם שיצליח לחבר מחדש את הרסיסים.
7. יש שחקן אחד שלא ניצח אפילו משחק אחד עד עתה אבל ראוי לכל המחמאות האפשריות. לכו תדעו באיזה מצב מיאמי הייתה מגיעה לשארלוט אם אל ג'פרסון לא היה נפצע במשחק הראשון. למרות הכאבים, הכוכב הגדול של הבובקאטס התעקש להמשיך לשחק ואף הצליח לתרום משמעותית כשהוא רחוק מכשירות מלאה באופן ברור. למשחק השני הוא הגיע בצליעה שהזכירה את הכניסה ההירואית של וויליס ריד למשחק האליפות המפורסם של ניו יורק ניקס אי שם בתחילת שנות ה-70. כשהוא על רגל אחת, "ביג אל" עדיין רשם דאבל דאבל מול האלופה ועם 18 נקודות ו-13 ריבאונדים היה קרוב להוביל את חבריו לסנסציה ענקית. שאפו גדול לספורטאי קשוח במיוחד.
