המיני-קטטה בין בוסטון לברוקלין לפני יומיים קצת יצאה מפרופורציות. בסך הכל ראינו שם שחקן מגן על חברו לקבוצה, ותוך כמה שניות הכל נגמר. מי שהוציא את זה מפרופורציות היה כריס האמפריז בעצמו, שצייץ תמונות של השריטות שהוא קיבל ושביקש המלצות איפה לקבל זריקת טטנוס בבוסטון. וגם דייויד סטרן הוציא את זה קצת מפרופורציות כשהשעה את רג'ון רונדו לשני משחקים. אפשר גם להבין את זה, לרונדו יש היסטוריה לא נקייה מאוד. ומותר להניח שסטרן נלחץ בכל פעם שהוא רואה שהדחיפות נעשות בתוך הקהל, זכר לקטטה הפסיכית בדטרויט ב-2004.
אבל אחד הדברים שהקטטה הזו עשתה היה למשוך יותר מדי תשומת לב משני עניינים חשובים. הראשון – הנטס ניצחו במשחק הזה, גם אחרי שהרחיקו להם את האמפריז ואת ג'ראלד וואלאס (בבוסטון הורחק רונדו כמובן), והיא ממשיכה להתברר כקבוצת צמרת מזרחית לגיטימית. הדבר השני הוא שהרצף של משחקים עם לפחות 10 אסיסטים של רונדו נקטע. רונדו הגיע ל-37, השווה את ג'ון סטוקטון במקום השני, ועכשיו יצטרך להתחיל מחדש אם הוא רוצה להגיע לשיא של 46 משחקים רצופים, בו מחזיק מג'יק ג'ונסון.
הרצף של רונדו (שהוא רצף תקין סטטיסטית, אבל מתייחס רק לעונה הרגילה. בפלייאוף שעבר הוא ירד מ-10), והעובדה שהעונה הוא מוסר 12.9 אסיסטים למשחק (אף אחד לא מסר ככה לעונה שלמה מאז סטוקטון ב-91/2), גרמו לנו לחשוב איפה רונדו הצליח להתברג עד כה בין המוסרים הגדולים בהיסטוריה של ה-NBA. אמנם הוא רק בשנתו השביעית בליגה ורק בן 26, וכדי להגיע למספרים המדהימים של המוסרים הגדולים אי פעם יש לו עוד עבודה לעשות – אבל בניגוד להרבה דירוגים אחרים, דירוג המוסרים הגדולים אי פעם צריך בעיני דווקא להתבסס פחות על מספרים, יותר על מה שרואים בעיניים.
כי מסירה, בניגוד אולי להרבה דברים אחרים שעושים בכדורסל, בטח לדברים שנחשבים "סטטיסטיקות בסיסיות" – זו אומנות לשמה. בשיאה זו אסטטית יפהפייה שמשלבת טכניקה עדינה, תזמון, ראיית משחק, אינטליגנציה ושיתוף. כל כך הרבה דברים שאי אפשר לכמת.
לכן, למשל, מארק ג'קסון, אחד מארבעה בלבד שמסר יותר מ-10 אלף אסיסטים בקריירה (נאש אמור להיכנס לרשימה השנה), לא נכנס לעשירייה שלי. ראיתי את ג'קסון משחק עשרות פעמים בקריירה. הוא היה מוסר יעיל. וכמובן, גם יעילות חשובה. מאוד. אבל היא לא מרוממת רוח כמו מסירות אחרות. וכשמדרגים את המוסרים הכי טובים אי פעם, יעילות באה אחרי התרוממות רוח.
לכן, למשל, אנשים כמו ביל וולטון וארווידאס סאבוניס כן נלקחו בחשבון והיו קרובים להיכנס לרשימה. את המספרים אין להם (גם אם יש לוולטון מספרים יפים יחסית לסנטרים), אבל משהו באיך שהעבירו כדור לחבר לקבוצה, בתזמון, בדיוק, בהבנה מי צריך את הכדור ומתי, בתרומה למוראל הקבוצתי שלאסיסטים שלהם היו – בזה הם מהגדולים אי פעם.
בסופו של דבר, אחרי מחשבה מרובה, לא הצלחתי להכניס את רונדו לעשירייה הגדולה בתולדות ה-NBA. הוא הגיע אצלי לכל היותר למקום ה-12 – וגם זה רק כי שארונאס יסיקביצ'יוס לא שיחק מספיק בליגה כדי להיכנס לרשימת המוסרים הגדולים בתולדות ה-NBA. הרווח, במקרה הזה, באמת היה כולו שלנו. המקום ה-11 שלי הולך למארק פרייס, גאון קטן עם מוח עצום. אני מתגעגע למארק פרייס.
10. ג'ייסון וויליאמס (5.9 אסיסטים למשחק בקריירה)
סיפור מקרה: "שוקולד לבן" סוגר את העשירייה רק בגלל שהוא נופל חזק בצד של המספרים והיעילות. את ממוצע הקריירה שלו אתם רואים, ובעונת השיא שלו מסר 8.3. זה פחות מאשר ממוצע הקריירה של רוב המדורגים האחרים כאן. והמסירות שלו אף פעם לא היו חלק אינגטרלי מקבוצה מנצחת. אבל שני דברים חשובים יש לומר בהקשר שלו: 1) עם יחס של 2.8 אסיסטים לאיבוד לאורך הקריירה, הוא היה הרבה פחות בלגאניסט ממה שרוב האנשים זוכרים. 2) מה שהוא היה עושה עם הכדור בתהליך של להעביר אותו לחבר לקבוצה – אלו היו דברים מהם עשויים חלומות. ולא סתם בתור קלישאה. דור של שחקני שכונה גדל כשהוא מנסה למסור במרפק או תוך כדי סיבוב על רגל אחת או בנגיעה מאחורי הראש או עוד כל מני דברים שג'יי-וויל היה עושה. בהשראה, שני אולי רק למג'יק.
9. לברון ג'יימס (6.9 אסיסטים למשחק בקריירה)
סיפור מקרה: לפני כמה ימים ESPN שחררו וידאו מעולה של רבע שעה לכבוד עשור של סיקור-לברון-ג'יימס בתכנית PTI. עוד מהתיכון כולם חיכו שהוא יבוא וישתלט על הליגה. אבל מה שאני זוכר מהדיבורים עליו עוד כתיכוניסט זה שבזמן שכל אחד רצה להיות המייקל ג'ורדן הבא, עליו אמרו שהוא בכלל מג'יק. היום אנחנו יודעים שמג'יק הוא לא, אבל מבחינת הסגנון הוא קרוב אליו בהרבה מאשר לג'ורדן. השילוב של גובה, יכולת כדרור וטאץ' עדין עדיין מזכירים את מג'יק. ולברון, שניחן בכמויות עצומות של אינטליגנציית כדורסל וראיית משחק, הוא בהחלט אחד הדברים הכי דומים שאי פעם ראינו לרכז הגדול בהיסטוריה. תוך כדי זריקה, בנפילה, עם הגב לסל, מתוך כדרור, לשחקן הקרוב, לפינה הרחוקה, במתפרצת או בהתקפה עומדת – אין מסירה שהוא לא מסוגל לשגר בעוצמה ישר ליד של שחקן פנוי. לוקה ביחס לאחרים כאן בקבלת ההחלטות.
8. אייזאה תומאס (9.3 אסיסטים למשחק בקריירה, אחד משלושה שמסרו יותר מ-1000 בעונה)
סיפור מקרה: אייזאה הוא מסוג השחקנים שייכנסו להרבה רשימות כאלה. ככדורסלן, היו מעט דברים שהוא לא היה מסוגל לעשות ברמה הגבוהה ביותר. וכשזה מגיע למסירות, אייזאה היה גולת הכותרת של השחקנים מהסוג של קווין ג'ונסון, טימי הארדאוויי, גארי פייטון ואחרים שבאו אחריו, ובעצם לדורות של רכזים מהירים, זריזים, שעוברים את השומר בכדרור, מפרקים את ההגנה, ואז מקבלים החלטה מהירה בשבריר שנייה, לרוב כשהם כבר באוויר. היצירתיות, התעוזה והשכונתיות שהביא למשחק היו החולייה המקשרת בין הכדורסל של ה-ABA, שהתמזג עם ה-NBA בשנות השבעים, לבין הכדורסל שאנחנו רואים ב-NBA מאז שנות התשעים. ולמסירה שלו היה חלק מרכזי בכך.
7. אוסקר רוברטסון (9.5 למשחק בקריירה, 7 פעמים מלך האסיסטים, 5 עונות מעל 10 למשחק)
סיפור מקרה: אם אייזאה היה שחקן שבא בדיוק בזמן מבחינת האבולוציה וההתפתחות של המשחק, ביג-או לא בא בזמן, פשוט כי הוא הקדים את זמנו. גארד גדול, חזק, מהיר ואתלטי שעשה מה שהוא רוצה מול יריבים שרוב הזמן היו חלשים ואיטיים ממנו. זה אמנם קצת פוגע בהתרשמות מהמספרים הפסיכיים שלו, אבל לא פוגע במאום מהאיכויות שהביא למגרש. היה משחק כאילו שזה אול סטאר, גם אם זה דקות קלאץ' במשחק פלייאוף. היה סקורר מחונן שמשך המון תשומת לב מההגנות, ותמיד ידע לנצל את זה כדי למצוא את השחקן הפנוי. סגנון המשחק שלו ואיכויות המסירה שלו הכינו את הקרקע לשחקנים כמו טייני ארצ'יבאלד ואייזאה.
6. בוב קוזי (7.5 למשחק בקריירה, 8 פעמים מלך האסיסטים)
סיפור מקרה: ואם נמשיך במסע בזמן, הרי שחייבים להגיע לקוזי. בימים בהם כל הליגה מסרה מסירות חזה או מסירות הקפצה בשתי ידיים, קוזי היה מהפכן. מאחורי הגב, בין הרגליים, ביד אחת, תוך כדי תנועה, לשחקן בקפיצה, לשחקן בריצה, אחרי חדירה או בניגוד לכיוון המהלך – קוזי היה הקוסם הראשון של אומנות המסירה ב-NBA, וגיבה את זה במספרים ובתארים (מלכויות אסיסטים, אבל בעיקר אליפויות). פורץ דרך שהדברים שאת ההיי-לייטס שנשארו ממנו בשחור לבן רואים היום בכל מגרש בעולם.
5. ג'ייסון קיד (9 למשחק בקריירה, 5 פעמים מלך האסיסטים)
סיפור מקרה: אנחנו נכנסים לטופ 5, וכאן אנחנו מפסיקים לתת משקל בהחלטה ל"מי היה שם קודם" או "מי תרם להתפתחות המשחק". אלה עניינים קריטיים, וכמובן שכל המדורגים עד כאן היו מוסרים עצומים, גאוני כדורסל ייחודיים. אבל הטופ 5 מורכב מכאלה שלא צריכים שום סיפור מסגרת כדי להתברג בצמרת הרשימה. ג'ייסון קיד הוא אחד כזה. הוא לקח את מה שעשו כל קודמיו, את כל הטריקים והשטיקים, המסירות מהקרש ומאחורי הגב, אחרי כדרור או בזמן קפיצה, ערבב את זה עם יעילות, כושר הנהגה נדיר ומוח הכדורסל המבריק בדורו, והפך לאחד ממנהלי המשחק הטובים שראינו. בשיאו, שנמשך שנים על גבי שנים, היה מסוגל להריץ מתפרצת מרהיבה או לפרק הגנה עומדת קשוחה באותה קלות. וכמו הגדולים מכולם, היה עושה את זה ברגעים הכי חשובים במשחק באותו קור רוח שהיה עושה את זה במשחק בשכונה.
4. לארי בירד (6 למשחק בקריירה)
סיפור מקרה: בירד, שעל שמו חתום תפקיד הפויינט פורוורד, מנהל המשחק מעמדת הפורוורד, הוא אולי גאון הכדורסל המבריק בתולדות המשחק. לשמחתם של אוהדי הסלטיקס, היו לו את הידיים המדוייקות והעדינות כדי להוציא לפועל את מה שקדח במוחו. ואף אחד לא היה קודח באותה צורה כמו לארי לג'נד. אמנם גבוה, אבל בלי שום יתרון פיזי על שומריו (שאיננו המוח), לארי הוא עדיין התשובה של רבים לשאלה "מכל השחקנים אי פעם, אצל מי הכי היית רוצה לשים את הכדור בהתקפה האחרונה של משחק צמוד". פשוט כי הוא תמיד יקבל את ההחלטה הנכונה, ותמיד יוכל להוציא אותה לפועל בצורה מושלמת. גם אם זו מסירה בנגיעה, בתנועה, לשחק שבא משומקום, שמפרקת הגנה, רגע אחרי שחטף כדור קריטי מתחת לסל של היריבה.
3. סטיב נאש (8.6 למשחק בקריירה, 5 פעמים מלך האסיסטים)
סיפור מקרה: השאלה בדירוג הזה איננה מיהו הרכז הגדול בהיסטוריה. אני מקווה שאם הגעתם עד לכאן זה ברור. אבל כשממקדים את השאלה לאומנות המסירה, סטיב נאש הוא הדבר הכי מרהיב, הכי מלהיב, הכי חלומי, הכי גאוני, הכי מברי והכי מדליק שראינו מאז מג'יק, ואולי בכלל – מלבד מג'יק. בניגוד למה שאפשר לחשוב בגלל הצלחת התקפת ה-7-שניות-או-פחות שהביא לכדי שלמות תחת מייק דאנטוני בפיניקס, גם על חצי מגרש אי אפשר היה לעצור את נאש מלמצוא את השחקן הפנוי, ובכל פעם בדרך יותר מבדרת מהקודמת. גדודים של שחקנים בינוניים חייבים לשלוח לו צ'קים עד סוף חייהם בזכות העונות הגדולות שנתנו לידו. סטטיסטית, אולי מעולם לא היה שחקן שאחרים העלו את המספרים ההתקפיים שלהם לידו כמו נאש.
2. ג'ון סטוקטון (10.5 למשחק בקריירה, 9 פעמים מלך האסיסטים, 7 עונות מעל 1000, 10 מעל 10 למשחק)
סיפור מקרה: מי שראה את סטוקטון רק אחרי גיל 30 פחות או יותר (שזה בערך משנת 95 והלאה) לאו דווקא יבין למה הבחור האלמוני-למראה מספוקיין, וושינגטון, מדורג כל כך גבוה. נכון, הוא היה מוסר מושלם. בדיוק, בתזמון, ביעילות. בהוצאה לפועל של תכנית משחק קפדנית. הוא תמיד היה מוצא את האיש הנכון, בזמן הנכון. אבל איפה הברק? איפה התחכום? איפה הדברים הקטנים והגאוניים האלה שגורמים לצופים להפסיק לנשום לכמה שניות? כל הדברים האלה שנאש, בירד, קיד, קוזי, רוברטסון, אייאזה, לברון, ג'יי-וויל, וגם שאראס, רונדו, כריס פול, דריק רוז, דרון וויליאמס וכל כך רבים אחרים עשו, ועושים? ובכן, נכון שקל לשכוח, אבל סטוקטון שיחק בליגה 10 שנים לפני 94/5, 7 מהן כרכז פותח. והוא מסר בהן 13.5 אסיסטים למשחק. אלה מספרים ללא אח ורע בתולדות הליגה. ולא היו סביבו ג'יימס וורת'י, כרים עבדול ג'באר, ביירון סקוט ויתר כוכבי הלייקרס שהקיפו את מג'יק בשנים בהן הוא מסר 12-13 אסיסטים למשחק. רחוק מזה. איך הוא עשה את זה? בכל דרך אפשרית. אם זה לעבור את השומר, לחדור ולהוציא כדור, למסור מאחורי הגב של שחקנים גדולים ממנו, להשתחל בין שני שומרים ולשגר מסירה לפינה הרחוקה. כל הדברים האלה שכל היתר עושים – סטוקטון היה עושה אותם גם, ובכמויות שאף אחד אחר לא התקרב אליהן. הגדולה שלו הפכה לאגדתית ממש כשגם בלי המהירות והכוח שהחלו לדעוך, עדיין נשאר רכז של 9-10 למשחק, עד גיל 40.
1. מג'יק ג'ונסון (11.2 למשחק, 4 פעמים מלך האסיסטים, 9 עונות מעל 10 למשחק)
סיפור מקרה: קשה לדמיין מוסר טוב ממג'יק ג'ונסון. אף פעם לא ראינו מישהו מוסר טוב ממנו. לא לפניו, לא בזמנו, לא אחריו. לא מישהו שהקדים את זמנו, ולא מישהו ששיחק אולד-סקול. אין לא היה, ולא יהיה. אני אחזור על זה שוב: אין דרך לדמיין מישהו שמוסר טוב ממג'יק. קחו את כל הדברים שנאמרו על כל יתר השחקנים כאן – את הגובה והכוח של לברון, את העיניים בעורף של בירד, את היעילות של סטוקטון, את היצירתיות של נאש, את הברק והשכונתיות של ג'יי-וויל. את כל מה שתוכלו למצוא בכל אחד מהמוסרים העצומים שמוזכרים כאן. קחו הכל, ותשימו אותם ברכז של 2.06 מטר, עם ידיים מושלמות, מוח איינשטני, חיוך של דוגמן הבית וחוש לשואו ביז של סטיבן שפילברג – מצליחים לדמיין? קשה, הא? מזל, כי אין צורך לדמיין. פשוט חפשו מג'יק ביוטיוב. שוב ושוב ושוב. זה אף פעם לא מפסיק להדהים.
