עידן שלם של בייסבול בארצות הברית יכול וצריך להיזרק לפח, עם כל השיאים שנקבעו בו וכל הזכרונות שנצברו בו – בגלל שהאוהדים, התקשורת והליגה העדיפו להעלים עין ממה שבדיעבד היה צריך להיות ברור לכל. אמנם זה עזר למכור כרטיסים ולהחיות את הענף אחרי ההשבתה של 94/5, אבל כיום אנחנו יודעים שזה שאף אחד לא נתפס בזמן אמת בשנים ההן ממש לא אומר שהם גם היו נקיים. ולכן, זה שאף אחד לא נתפס היום בענף מסויים ממש לא אומר שהענף המסויים הזה נקי.
וכן, זה נכון גם לגבי ה-NBA.
כדי לא להכות על חטא בשלב מאוחר יותר, ביל סימונס – כותב הספורט המשפיע והפופולרי ביותר בארצות הברית – התייחס לאחרונה בטור אמיץ ונדיר באיכותו לעניין הזה בדיוק. הוא כתב את זה בהקשר של ריי לואיס. הליינבקר של בולטימור רייבנס, שבגיל מתקדם החלים באורח פלא מפציעה שהייתה אמורה לסיים לו את הקריירה, רק כדי לחזור בכושר נפלא ולהנהיג את הקבוצה שלו לזכייה בסופרבול. סימונס לא פחד לומר שזה נראה לו מסריח.
סימונס גם התייחס ל-NBA בטור שלו, אבל לא נכנס לפרטים. אני כן רוצה להיכנס לפרטים. ואלה העובדות הנתונות: 1) בין המחצית השנייה של שנות התשעים ועד השנים הראשונות של העשור הקודם, תופעת השימוש בסמים בבייסבול ובאתלטיקה ובאופניים הגיעה לשיאים חדשים. 2) בבייסבול ההצלחות של השחקנים המחוזקים עזרו כאמור להוציא את הליגה מתקופה קשה של אחרי ההשבתה והשיבו את אמון הקהל (אירוני קצת, הא?). 3) באותן שנים ממש גם ה-NBA היה חייב "עזרה". מייקל ג'ורדן פרש, דור חדש של כדורסלנים הגיע מוקדם מדי מהמכללות, קיבל יותר מדי כסף ומהר מדי, וב-98 גם הליגה הזו הושבתה. המשבר של הכדורסל האמריקאי מול הקהל ומול התחרות הגוברת ממדינות אחרות היה בשיאו. 4) דון מקלין, מאט גייגר, סומאליה סמאקי, לינדזי האנטר, דאריוס מיילס, רשארד לואיס, או.ג'יי מאיו והידו טורקוגלו הם שחקני ה-NBA היחידים שנתפסו על שימוש בחומרים משפרי הופעה.
המ.
אפשר לעשות כאן חשבון לא סבוך מדי ולהגיע למסקנה שהתנאים היו בשלים וגם היה תמריץ לכך שה-NBA תאפשר למיטב בניה לשחק מחוזקים, להעלים עין. והאם זה הגיוני באתמ, כפי שסימונס שואל, שהרשימה הנ"ל כוללת באמת את שחקני ה-NBA היחידים שאי פעם השתמשו בחומרים שכאלה? אכן מעורר חשד. אבל האם זה בלבד מוכיח שאכן הדברים האלה קרו? ודאי שלא. עם זאת, כשמסתכלים על הרקע ועל הנוף, קשה להשתכנע בכך שבאמת אף אחד מהכוכבים הגדולים של 20 השנים האחרונות בליגה לא השתמש בחומרים משפרי ביצועים.
באותו טור של סימונס הוא הציע שישה סמנים וטען שמספיק שאחד הסימנים יופיע אצל ספורטאי מסויים כדי להיכנס לרשימת החשודים שלו. הנה ששת הסימנים:
1) בשיאו, שחקן מוותר על השתתפות במשחקים האולימפיים.
2) אחרי גיל 30, ו-4-5 שנים אחרי "שיא השיא שלו", שחקן שוב חווה עונה גדולה.
3) שחקן שהיה בחור רזה בגיל צעיר (תיכון/מכללה) והעלה 10 ק"ג של שרירים.
4) שחקן חזר מהר מאוד מפציעה קשה.
5) שחקן שהיה טוב במיוחד ו/או חזק במיוחד בגיל צעיר, ואז התפרק מהר מהצפוי.
6) שחקן שהציג עמידות פסיכית שאין לה ממש אח ורע בקרב יתר המתחרים בענף.
ברור איך סימונס הרכיב את הרשימה – משחקנים בענפים שונים שנתפסו בעבר, ומהניסיון האישי שלו לגבי מה מוזר, חריג ובלתי מוסבר. אז במקום לשחק בנדמה-לי עם תיאוריות קונספירציה שמרכיבות נסיבות שאולי כן ואולי לא קשורות אחת לשנייה, בואו פשוט נראה איזה שחקני NBA בולטים מהדור-שניים האחרונים עונים על ההגדרות האלה. פשוט, לא?
סעיף 1: ויתור על האולימפיאדה
הסעיף הזה קצת לא מתאים ל-NBA במיוחד. הסיבה: בשנים בהן הבדיקות במשחקים האולימפיים היו סוג של בדיחה בפני עצמן , ארה"ב גם ככה לא שלחה את הנבחרות הטובות ביותר שלה לטורנירים הבינלאומיים (בגלל זלזול במפעלים האלה וביריבות). לכן, העובדה למשל שקובי ברייאנט לא הצטרף לאף נבחרת עד 2007 הייתה יכולה לעורר את החשד לגביו, אבל עובדה שהוא כן הצטרף בסופו של דבר לשלושה קיצים של כדורסל בינלאומי. בנוסף, ממש כמעט כל יתר כוכבי ה-NBA שהתבקשו הביעו נכונות להצטרף לפרוייקט שישיב את מדליות הזהב לארה"ב.
היחידים שהעניין הזה באמת יכול לשים עליהם נקודה שחורה הם ג'ייסון קיד וריי אלן – שני שחקנים שגם היום, בעונות ה-19 וה-17 שלהם (בהתאמה), עדיין משחקים יותר מ-25 דקות למשחק בקבוצות טובות. קיד ואלן לא הגיעו לנבחרת ב-2002 בגלל פציעה. אז רק נציין שקיד שיחק 82 משחקים בעונה שלפני אליפות העולם ההיא ו-80 משחקים בעונה שאחרי. אלן שיחק 69 ו-76, אבל השתתף במשחק שנעל את 2001/2 וגם בזה שפתח את 2002/3. העובדה שקיד עוד מעט מגיע ל-50 אלף דקות ושאלן עצמו שיחק כבר יותר מ-43 אלף דקות ב-1200 משחקים, וששניהם עדיין פעילים ותורמים בגילאים 40 (קיד בחודש הבא) ו-37 מגבירה את החשד לגביהם.
סעיף 2: תקופת שיא מאוחרת
כאן כבר מצאתי יותר שמות שיכולים להתאים, אבל חלקם יופיעו מאוחר יותר בסעיפים הבאים. בינתיים רק נזכיר שגם כאן קובי ברייאנט עונה על ההגדרה. ב-10/11 קובי בן ה-32 ירד ל-33.9 דקות למשחק (הכי נמוך שלו מאז 97/8) ול-25.3 נק' למשחק (הכי נמוך מאז 2003/4). זה נראה היה כמו תחילת הסוף. בעונה וחצי שמאז (בגיל 33-34) הוא משחק 38.3 דק' וקולע 27.5 נק' – מספרים שנתן בין 2007 ל-2010, כשהיה בן 29-31. עובדות מקלות? 1) אנחנו יודעים על טיפולי הברכיים הייחודיים שמקבל בגרמניה (האין זה סוג של "חומרים מספרי הופעה"?) ו-2) גם אשתקד וגם העונה קובי פתח חזק מאוד ונחלש, מה שמצביע על אנושיות, ולא על רמאות.
מעבר לו, גם שמות כמו אנטוניו דייויס (שהתנפח מאוד לאורך הקריירה ונתן את העונות הכי טובות שלו אחרי גיל 30), אנתוני מייסון (עם הזמן התנפח פיסית והשתפר, הצטיין בגיל 30 ואז שוב ב-34, והתפרק מהר מאוד לאחר מכן) ודרל ארמסטרונג (שאת העונות הטובות ביותר שלו נתן בגילאים 31-32, ולא עשה כמעט כלום לפני או אחרי) יכולים להיכנס תחת הסעיף הזה. אבל אנחנו מחפשים כוכבים.
סעיף 3: רזה שמעלה 10 ק"ג של שרירים
מישהו מכם ראה את ג'יי.ג'יי רדיק בימיו באוניברסיטת דיוק? ומישהו מכם ראה אותו לאחרונה? האם כל מה שזה זו עבודה קשה בחדר הכושר? יש משהו במבנה גוף רזה שמקשה מאוד להעלות עליו עוד ועוד קילוגרמים של שרירים. תשאלו את קווין גארנט, ששוקל היום 3 ק"ג יותר מאשר שקל כאשר נכנס לליגה בגיל 19, אי שם ב-1995.
ובמקרים האלה, של סטרואידים, קורה לגוף עוד משהו מוזר: הראש מתרחב. עכשיו קחו את הנתונים האלה ותחפשו בגוגל תמונות של טים תומאס, אנטוואן ווקר, בן וואלאס, ג'רמיין אוניל, רון ארטסט, מייקל רד. חפשו תמונות שלהם מהתיכון/קולג', ואז תמונות אחרות, אחרי שכבר היו שחקני NBA כמה שנים. התוצאות מעוררות חשד.
אבל בקטגוריה הזו אנחנו "תופסים" שני דגים שמנים מאוד: שאקיל אוניל ודווייט הווארד. אם כבר הספקתם לשכוח איך החבר'ה האלה נראו בגיל 19, עשו לעצמכם טובה ותחזרו אל התמונות ההן. השרירים והמשקל ששאק והווארד הוסיפו על עצמם מהר מאוד והעובדה שהתקשו לסחוב עונות מלאות לאורך זמן והחלו לסבול מפציעות חוזרות ונשנות רק הופכת את האור האדום כאן לחזק יותר. הנסיבות המקלות? אצל שניהם מדובר באותו עניין: איכשהו, הם לא נראים לי מספיק תחרותיים כדי לעשות משהו כזה. מצד שני, אנחנו לא כאן כדי להקל.
סעיף 4: חזרה מהירה מפציעה
הסעיף הזה לא מתייחס למישהו שפשוט חזר מהר מפציעה וזהו. אלא חזר מהר, חזק יותר וטוב יותר, בייחוד בגיל בו זה לא מה שאמור לקרות. נכון, שיטות הטיפול משתכללות כל הזמן ואין לנו את המידע להכריע. מזל שלא באנו לכאן כדי להכריע, אלא רק כדי להתריע.
אז מישהו אחד שניקח כאן לדוגמא הוא טייסון צ'נדלר. בין גיל 19 ל-23 צ'נדלר היה שחקן של 7 ו-8, ב-24 דקות. הוא עדיין למד את המשחק. אבל כבר אז הוא התמודד עם פציעה ראשונה שהגבילה אותו ל-35 משחקים, בעונה השלישית שלו בליגה. בין 2006 ל-2008 הוא הלך והשתפר, התחזק מאוד, והפך לשחקן של 10 ו-12. ואז הוא שוב נקלע לתקופה קשה מבחינת כשירות, שיחק 45 משחקים ב-08/9 ו-51 ב-09/10. בעונות האלה התקשה לשחזר את היכולת וחזר לרמה של 7 ו-8. ואז הגיעה העונה בדאלאס. כשהוא בן 28, בעונה העשירית שלו בליגה (כי הגיע ישר מהתיכון), נתן עונה גדולה ופלייאוף מעולה וזכה באליפות. בשנה שעברה זכה ב"שחקן ההגנה של העונה". זו פריחה שמגיעה אחרי 10 עונות בליגה וכמה פציעות. כשבאים חשדניים, זה מספיק כדי להחשיד.
סעיף 5: היה טוב וחזק בגיל צעיר, התפרק מהר
נראה כאילו הסעיף הזה נכתב עבור הדור של אמצע שנות התשעים-תחילת שנות האלפיים ב-NBA. כבר אמרנו – אלו השנים של פריחת החומרים האסורים בבייסבול ובאתלטיקה בארה"ב, אלו שנים בהן הבייסבול התאושש בזכות שחקנים מחוזקים. ואלו שנים בהן ה-NBA גם היה צריך עזרה מבחוץ. ורק תראו מה קרה לכל כך הרבה שחקנים מהדור הזה בדיוק.
פני הארדאוויי היה מבריק, עצום ומופלא עד גיל 25. אח"כ דעך קצת עד גיל 30. ואז לא נשאר ממנו זכר. סטיב פרנסיס היה בריון וקופצני עד גיל 27, ואז החל להתאייד. טרל ברנדון חווה פריצה מאוחרת והתרסק בבת אחת בגיל 31. גלן רייס נתן עונת שיא הזוייה בגיל 29, ואז צנח במהירות ובעקביות בתפוקה בתוך 4 שנים. אלונזו מורנינג היה בריון וגיבור, עד גיל 29 ואז נשלח לחלקי חילוף. כריס גטלינג נתן תקופת שיא לא קשורה בגיל 29 בדאלאס ואז חזר לבינוניות ולפציעות. טום גוגליוטה היה מצוין בגיל 23, נפצע, חזר להיות מצויין, ובגיל 30 לא נשאר ממנו כלום. טימי הארדאוויי היה עצום, נפצע, התקשה לחזור לעצמו, ואז נתן תקופת שיא נוספת אחרי גיל 30 (מתאים גם לסעיף 2), ומיד אחריה התנדף. ג'מאל מאשבורן התחיל מעולה, נפצע, חזר להצטיינות ובגיל 32 כבר לא שיחק ב-NBA. גילברט ארנאס הציג צמיחה מטאורית והתרסקות מהירה. גם קירק היינריך ומייק ביבי הפכו בין רגע לחצאי-בני אדם. הדעיכה של סטפון מארברי וטרייסי מגריידי הייתה מהירה כבזק. וין בייקר נהיה כוכב מהר מאוד, היה שחקן של 20 ו-10 בין גיל 23 ל-26, שחקן של 14 ו-6 בין גיל 27 ל-30, ושחקן של 6 ו-4 בין גיל 31 ל-34.
כן, יש פה קצת בלגאן, יש פה שחקנים שהיו רוקיז ב-89 ואחרים שעדיין משחקים. יש פה כאלה עם בעיות ברכיים וגב וכליות. אבל התמונה הכללית ברורה: אלה לא כל השמות, אבל בהחלט מדגם מייצג לדור-שניים שסבלו בצורה מאוד בולטת מכמות גדולה של שחקנים שפתאום התפרקו. שפתאום לא נגמרו. שפתאום לא נשאר מהם דבר. לא דעיה איטית, הגיונית, כמה שנים אחרי שעברו את גיל 30. אלא קטיעה, נפילה, התרסקות. בבת אחת.
סעיף 6: עמידות חסר תקדים
תראו, הרבה מאוד שמות נזרקו פה עד עכשיו. ועוד לא דיברנו בכלל על מה שעושים בפיניקס (שם היל ונאש נראו כמו ילדים רק בשנה שעברה, והיום נראים כמו זוג סבים חביבים, או העונה המצויינת ששאק נתן שם בגיל 36, אחרי שכבר דעך). אבל הגענו לסעיף השישי והאחרון, וכאן אני רוצה לומר לכם משהו על זקנים. שימו לב לזקנים. אמרנו, אחת התופעות של שימוש מופרז בסטרואידים הוא התרחבות של הראש ועיוות של הלסת. זקן עוזר להסוות את העיוות הזה. כשצריך להשוות בין תמונה של שחקן מימיו באוניברסיטה לבין תמונה עכשווית שלו עם זקן, בניסיון להשוות את רוחב וצורת הלסת שלו – אין ספק בכלל שהזקן מקשה על המשימה.
דוויין ווייד, למשל, לחלוטין לא עונה על הקריטריון השישי של "עמידות". אבל הוא כן התנפח בשנותיו הראשונות בליגה, הוא כן הגיע לשיא ולא הצליח להישאר בו בגלל בעיות גופניות, ולמרות שהוא מסתובב עם זקן מטופח רוב הזמן... בסופו של דבר הצלחתי לקבוע שאני מבין בהתרחבות הלסת שלו. האם זה אומר משהו? לא. אבל זה בטח לא שולל שום דבר.
ואם אנחנו כבר בענייני זקנים... או בענייני התנפחות... או בענייני "עמידות"... או בענייני שחקנים של מיאמי... אין ספק בכלל שהשחקן שממשיך להדהים אותנו שוב ושוב הוא גם השחקן שהנורה האדומה מעליו זועקת באור הכי בוהק שיש.
אחד הדברים שהכי מחשידים בספורט בכל הנוגע לשימוש בחומרים אסורים הוא תצוגות על חסרות תקדים. זה קרה בבייסבול, זה קרה באופניים, זה קרה באתלטיקה. במקרים האלה החשדות הוכחו כנכונים לא פעם ולא פעמיים. ומה שלברון ג'יימס עושה בהחלט מחשיד.
קודם כל, לברון לא היה ילד רחב ובריון. ותמונות שלו מתקופת התיכון יש הרבה באינטרנט. והוא העלה הרבה מאוד משקל, שכולו שרירים מסותתים ומפוארים. אבל כאן אנחנו בסעיף של העמידות, והיא הדבר שהכי קשה להאמין לו. מאז שנבחר בדראפט ועד היום, הוא השתתף ב-745 מתוך 778 משחקי עונה סדירה (96%), ועוד 115 משחקי פלייאוף. בסך הכל שיחק 34,642 דקות. יותר מכל דקות העונה הסדירה שלארי בירד שיחק בקריירה. אה, כן, ובקיצים של 2004, 2006, 2007, 2008 ו-2012 הוא שיחק עם נבחרת ארה"ב. ולא רק שלא נפצע מעולם, הוא גם רק הולך ומשתפר. וכן, יש לו זקן. אז מה זה אומר, שהוא עשה משהו לא בסדר? שהוא מרמה? לא יודע. זה בטח אומר שהוא ברשימה. וכמו שהוא אוהב ורגיל, גם כאן הוא המלך.
