משחקי עונה סדירה ב-NBA יכולים להיות אירועים משמימים למדי. כשגדלנו כאן בישראל לאורך שנות התשעים, משחקי העונה הרגילה שראינו היו כמעט אך ורק מפגשים בין שתי קבוצות גדולות. ואז היינו מקבלים משחקים "עם אווירת פלייאוף", עם יריבות, עם כוכבים ואיכות ויציעים מלאים. אבל אם יש משהו שעידן המידע, עם ערוץ ה-NBA (שהיה כאן לתקופה קצרה וקסומה) ועם הליג פאס, עשה עבורנו, זה היה לפוצץ את הבועה הזו, ולהראות שמשהו כמו 90% ממשחקי העונה הסדירה בליגה הזו מתקיימים לפי השבלונה הבאה: לפחות רבע מהיציעים ריקים, על הפרקט שתי קבוצות עייפות, שלמשך 45 דקות מעבירות את הזמן, ואז – אם עוד יש על מה לשחק ובמקרה עוד צמוד – 3 הדקות האחרונות הופכות לקרב על ה-W. מי שפספס את תקופת ערוץ ה-NBA או מעולם לא עשה ליג פאס, בוודאי שם לב לזה בעונת הרוקי של עמרי כספי בסקרמנטו, כשלאורך העונה שודרו כאן המון משחקים של הקבוצה הגרועה ההיא, מול קבוצות גרועות אחרות. העובדה שכספי בא לכל משחק כאילו זו התמודדות יורוליג היא שהפכה אותו לרוקי כל כך מוצלח כמו שהוא היה. הוא פשוט היה היחיד שעלה לפרקט כדי לתת הכל, כל דקה.
במסגרת המציאות הזו, ראינו שוב ושוב כיצד קבוצות NBA פשוט באות למשחק, ומנצחות אותו או מפסידות בו כשהן עושות את מה שהן יודעות לעשות. את מה שהן רגילות לעשות. את מה שהן עבדו עליו בקדם העונה והחליטו שרצים איתו. שינויים והתאמות זה עניין לפלייאוף. עבור הקבוצות הטובות ביותר, זוהי כמעט מציאות יומיומית. הן מגיעות למגרש, לא משנה אם זה האולם שלהן או משחק חוץ שהן כבר לא יודעות איפה הוא מתרחש (או, כמו שכספי סיפר בזמנו, שהוא לא זוכר באיזה קומה במלון הוא מרוב שהוא כל הזמן מחליף מלונות). עולות לפרקט, משחקות את המשחק שלהן, ולרוב יוצאות עם הניצחון.
שני המשחקים של אתמול בלילה, בין בוסטון למיאמי ובין לייקרס לאוקלהומה סיטי, טמנו בחובם את האפשרות הזו. נכון, הייתה הרבה מאוד פיקנטריה אמיתית, עם טעם ותוכן, במשחקים האלה. נכון, אלו לא המשחקים המנומנמים האלה של העונה הסדירה, ובאמת, בשני המגרשים קיבלנו פייט אמיתי מהרגע הראשון, קהל מעורב, שחקנים לחוצים, אגרסיות. נו, "אווירת פלייאוף". וכן – מעל לכל, ריחפה התחושה הזו שאנחנו רואים את חילופי הדורות מול העיניים. מצד אחד – היריבות המזרחית הכי מרתקת של השנים האחרונות: בוסטון מול לברון, סלטיקס מול מיאמי, קווין גארנט מול ריי אלן. הכוח היורד מול הכוח העולה. מצד שני, היריבות המערבית הכי מרתקת של השנים האחרונות: לייקרס מול הת'אנדר, קובי מול דוראנט ו-ווסטברוק, הכוח שפתאום יורד, מול הכוח שלא מפסיק לעלות. ועוד קיפול של עניין היריבויות הזו שהיה מענג לצפות בו הוא שכאן קיבלנו את בוסטון ובמשחק שאחרי את לייקרס – שתי קבוצות שאחראיות ליריבות הגדולה בתולדות הליגה. אבל קיבלנו גם את מיאמי ואוקלהומה סיטי, שתי קבוצות שנפגשו בגמר האחרון ובהחלט יכולות להיות היורשות של אותה יריבות, ולהיפגש בגמר ה-NBA עוד מספר פעמים בשנים הקרובות. אבל למרות כל הדברים האלה, מבחינת מה שהן באו לעשות על המגרש, מיאמי ואוקלהומה סיטי – שתי הפייבוריטיות במשחקי ליל אמש – באו למשחק עונה רגילה, כדי לשחק את הכדורסל הרגיל שלהן. זה שאמור להספיק להן לניצחון, גם במשחק חוץ, מול יריבה במאזן שלילי שנלחמת על מקומה בפלייאוף.
אלא שמהצד השני באו שתי קבוצות שהיו חייבות למצוא תשובות להרבה מאוד שאלות. גם בוסטון וגם לייקרס לא יכלו להרשות לעצמן לבוא ולשחק את הכדורסל "הרגיל" שלהן, את מה שהן עושות רוב העונה. אם היו עושות את זה, לא היו יוצאות עם הניצחונות הביתיים המרשימים האלה שהן השיגו אתמול. הן היו חייבות למצוא תשובות, ושתיהן מצאו אותן. איך? הן פשוט עשו את הדבר הכי בסיסי, הכי פשוט, הכי הגיוני – הדבר שמאוד קשה להרבה קבוצות NBA לעשות: הן שיחקו כדורסל קבוצתי אמיתי, כזה שמאמני תיכונים חולמים לראות את הקבוצה שלהם משחקת.
אין כאן כדי לומר שביומיום בוסטון ולייקרס לא משחקות כדורסל קבוצתי. ממש לא. בוסטון, עם ההגנה הרצחנית שלה וחלוקת הנטל בין הכוכבים, הייתה מופת לקבוצתיות בעונות האחרונות. לייקרס, עם התקפת המשולש – וגם בלא מעט מימים שאחריה – השיגה המון בזכות העובדה שכל אחד בקבוצה ידע את מקומו. וזה גם חלק חשוב מהגדרת הקבוצתיות.
אבל מה שהן עשו אתמול היה לחזור לבסיס. בוסטון נאלצה שוב להסתדר בלי רג'ון רונדו (שגמר את העונה), ובהיעדר רכז מחליף אמיתי הייתה חייבת למלא את החלל. לייקרס עדיין לומדת את עצמה והגיעה אחרי משחק מול יוטה בו קובי ברייאנט מסר יותר אסיסטים (14) מאשר זרק לסל (10). כדי לנצח את אוקלהומה סיטי, שגברה עליה העונה כבר פעמיים, בלי יותר מדי בעיות, היא הייתה חייבת לראות עם מה שקרה מול יוטה לא היה מקרי, והאם היא באמת יכולה לסמוך על קובי שיזין את החברים שלו ויחבר את כולם. שתי הקבוצות הגאות הללו עמדו בפני בעיה דומה, בתקופה קשה, וכשהן מוכרחות למצוא את הכדורסל שישאיר את החבורה מלוכדת ומנצחת. ושתיהן פשוט הניעו כדור, וזזו בלי כדור, והמשיכו להניע כדור, ושיחקו תרגילים עד הסוף, וקיבלו החלטות מהר, ומצאו את האיש הפנוי, וניצלו יתרונות במאצ' אפ. אין יותר בסיס מזה. ואין תשובה יותר טובה מזה, מכדורסל קבוצתי אמיתי. בכל רמה.
**
אבל למרות העובדה שגן בוסטון וגם לייקרס יצאו מאתמול בלילה עם ניצחונות הצהרתיים, שנותנים דחיפה גדולה למוראל, נכון לעכשיו שתי הקבוצות נמצאות במסלולים שונים לגמרי. זה מצחיק, רק לפני שבועיים בוסטון עמדה על רצף של שישה ניצחונות ומאזן חיובי. רק לפני לייקרס עמדה על רצף של הפסדים ובמאזן שלילי. אבל עכשיו זו דווקא בוסטון שצריכה לחשוש לעתיד שלה יותר מאשר לייקרס.
הסיבה המרכזית לחששות של הסלטיקס היא כמובן הפציעה של רונדו. אמנם, הסלטיקס כבר במאזן 3:3 בלעדיו העונה, כולל ניצחון בניו יורק, והניצחון אתמול בבית על האלופה. וגם אתמול היא מצאה פתרונות להיעדרותו – כולם זזו ללא כדור (במקום לחכות לראות מה יצא מהפיק אן רול של רונדו עם גארנט/פירס), כולם הניעו כדור. אבל אתמול הייתה מוטיבציה מיוחדת, זה ברור. ולמשחק פרק זמן קצר כל קבוצה יכולה לכפר על חסרונו של כל שחקן. אבל לא לאורך זמן. אייברי בראדלי, קורטני לי, ג'ייסון טרי וליאנדרו ברבוסה – ארבעת הגארדים הבכירים של הסלטיקס מלבד רונדו – שיחקו אתמול יחד 116 דקות, ומסרו יחד רק שבעה אסיסטים. זה פחות מ-2 אסיסטים לשחקן, ב-29 דקות משחק. ושום דבר לא ישנה את זה, כי אף אחד מהשחקנים האלה איננו רכז. פירס מילא אתמול את החלל כשהיה מי שלמעשה ניהל את ההתקפות וסיים עם טריפל דאבל, שכלל עשרה אסיסטים. אבל זה לא יחזיק מעמד ולא משהו שאפשר ושצריך לבנות עליו.
מעבר לכך, לי ובראדל, שפתחו אתמול בקו האחורי, הם אמנם שומרים מצויינים, מציקים ואגרסיביים, ששולחים ידיים ומפריעים לכל אחד לכדרר מולם או למסור כמו בנאדם – אבל בהתקפה זה פשוט לא זה. שניהם שחקנים שניזונים מתנועה ללא כדור ומקליעות חופשיות. שניהם באים לידי ביטוי לצד שחקן כמו רונדו, שמחפש אותם. אתמול לא היה מישהו כזה (רוב האסיסטים של פירס היו לגבוהים האחרים בסלטיקס), וביחד הם קלעו רק 4 מ-15 מהשדה.
הפציעה של רונדו תשפיע לא רק על איך שבוסטון תשחק עד סוף העונה ועל סיכוייה להיכנס לפלייאוף, אלא גם על התוכניות של הקבוצה ושל ה-GM שלה, דני איינג'. גם ככה היו דיבורים שהסלטיקס יבצעו טרייד משמעותי על אחד משלושת הכוכבים שלהם לפני הטרייד דד ליין (ב-21 בפברואר). עכשיו אין סיכוי ממשי שיעשו טרייד על רונדו הפצוע, אבל העובדה שגם אין סיכוי ממשי להצליח העונה בלעדיו הופכת את רעיון ה"לפוצץ הכל" ליותר סביר. הוויכוחים והספקולציות לגבי עתידם של פירס ושל גארנט בקבוצה, עכשיו כשהם יכולים להיות שווים יותר לקבוצה אחרת מאשר לסלטיקס, כבר רצות. ויכול להיות שהפציעה הזו של רונדו היא שתביא לסופו של עידן בבוסטון.
**
בלייקרס לעומת זאת יכולים להיות קצת יותר אופטימיים לגבי עתידם הקרוב. אני כתבתי כאן בשבועות האחרונים שאני עוד מאמין שהקבוצה הזו תהיה בפלייאוף של המערב, אבל ככל שחלף הזמן וההפסדים נערמו, גם האמונה שלי הלכה והצטמצמה. ועדיין, קשה היה להאמין שקבוצה שכזו, עם מנהיג כל כך תחרותי כמו ברייאנט, תוותר ללא מאבק. משהו היה צריך להתחבר שם, מישהו היה צריך לבוא עם התשובה. השאלה הייתה רק מי. ומתי. ומה תהיה התשובה. הרבה מאוד שאלות. ושאלות קשות.
אז בשני המשחקים האחרונים של הלייקרס פתאום אנחנו רואים מה התשובה: לייקרס משחקים התקפה שלא תלוייה באף רכז, או באף שחקן כזה או אחר כדי להתחיל או לסיים התקפות. לייקרס משחקים בצורה סבלנית על חצי מגרש, מניעים כדור, וכל הזמן נשארים דרוכים לקבל את ההחלטה הזריזה. "זרוק אותו, תחדור לסל, או מסור אותו", אמר אתמול פרשן ESPN ג'ף ואן גנדי, כשהתייחס לאופן בו שחקני הלייקרס טיפלו בכדור מול אוקלהומה סיטי. דמיינו את סן אנטוניו ספרס ואת המהירות בה הם משחקים על חצי מגרש – הכדור עובר מיד ליד, אם יש מישהו פנוי הוא יקבל אותו, אם מישהו חודר לסל הוא יקבל כדור. ברוב המכריע של המקרים הם לוקחים זריקות מעולות. לייקרס, שקלעה אתמול ב-55.4% מהשדה (!), עשתה משהו מאוד דומה.
מייק ד'אנטוני, מאמן הקבוצה, מקבל המון קרדיט על היותו "גאון התקפי". עם זאת, הוא גם מקבל המון ביקורת על כך שלא הצליח להגות שום שיטה או תכנית שתהיה מוצלחת כמו "התקפת ה-7 שניות", שחלק גדול מהקרדיט עליה הולך בכלל לסטיב נאש, ושבכל מקרה לא הספיקה כדי להגיע אפילו לגמר. אבל שני המשחקים האחרונים מלמדים שאולי בכל זאת ד'אנטוני מצא כאן פיתרון. כולם זזו אתמול בלי כדור, כולם שיתפו, כולם מסרו, אף אחד לא התלונן ולא התבכיין (חוץ מכמה רטינות לשופטים, אבל זה סביר שיקרה במשחק כל כך טעון). וכולם לקחו זריקות טובות.
הכל טוב ויפה? ובכן, נראה. קודם כל – גם ההצלחה בשני המשחקים האחרונים מוכיחה עד כמה מאמנים בספורט בכלל, בכדורסל בפרט, ובמיוחד בליגת ה-NBA, תלויים לחלוטין בשחקנים שלהם. כי בשיטה הנוכחית קובי מוסר יותר אסיסטים מאשר זורק לסל (אתמול: שוב 14 אסיסטים, 12 זריקות מהשדה). זה לא משהו שהוא רגיל לו. בשיטה הנוכחית סטיב נאש מחכה בצד שניות ארוכות. זה לא משהו שהוא רגיל לו. פאו גאסול עולה מהספסל (ופתאום נראה שללייקרס יש עומק!), וזה לא משהו שהוא רגיל לו. דווייט הווארד זורק מעט מאוד ורוב הזמן עושה עבודה שחורה – וזה בטח לא משהו שהוא רגיל לו. כלומר, כדי שזה יעבוד, כדי שההתקפה הזורמת והשיתופית הזו תעבוד, כולם חייבים להסכים לה. אחרת זה יתפוצץ. כשמנצחים, זה קל להמשיך בזה. אבל מה יקרה כשיבואו כמה הפסדים, אם יבואו?
אז, כמו כל דבר בלוס אנג'לס, זה יהיה תלוי לגמרי בקובי ברייאנט. לקובי, כמו לראסל ווסטברוק, יש "שסתום אגואיזם". את השסתום הזה חייבים לפתוח לפעמים כדי לשחרר לחץ. את ווסטברוק הוא חייב להיות פתוח כמעט כל הזמן, כי נראה שרק פעולה איומה ונוראה שלו גורמת לו אח"כ לבצע פעולה חיובית ומופלאה. אבל הוא עוד צעיר. קובי הרבה יותר מבוגר ומנוסה. וקובי צריך להחליט שהשסתום הזה נשאר סגור כמה שיותר. הוא צריך להחליט שמלכות הסלים לא מעניינת אותו. שהתקדמות מהירה ככל האפשר במעלה טבלת קלעי כל הזמנים לא מעניינת אותו. והוא צריך להחליט שמעל לכל – הוא רוצה לקחת את הקבוצה הזו ולזכות איתה באליפות שישית. שזה הכי חשוב.
כל עוד קובי יישאר מחוייב לשיטה הזו, מה שיביא לניצחונות (ככה זה, כשקובי מחוייב לשיטה חיובית, שיתופית וקבוצתית – זה מביא ניצחונות. יותר מזה, זה מביא אליפויות), כולם יישארו מחוייבים. אם קובי יוותר על זריקות וימסור הרבה יותר, כמו שעשה בשני המשחקים האחרונים, אז גם דווייט לא יתלונן שהוא זורק פחות ופאו לא יתלונן שהוא עולה מהספסל. אבל קובי קצת מסוכן בהיבט הזה. כדי שהוא יישאר מחוייב השיטה חייבת לעבוד, כי ברגע שעניינים יתחלו לרעוד קצת שוב, הוא יהיה הראשון שיפתח את השסתום ויחזור למצב של "אני נגד העולם". והעולם, מה לעשות, שייך לצעירים. למרות שאתמול זה לא היה נראה ככה. לא בבוסטון ולא בלוס אנג'לס.
