הזכייה של דאלאס באליפות מביאה איתה, לפחות זמנית, את סיום הדיון הכל כך אמריקאי בצורך ביותר ממגה סטאר אחד כדי להשיג הישג. במשך שנים עסקו בהצמדת כוכב לכוכב כדי להגביר משמעותית את הסיכוי לאליפות. קבוצות הרכיבו צמדים ושלישיות של אולסטארים מתוך הבנה שזו לא רק הדרך הכי טובה לזכות בתואר. זו הדרך היחידה.
קארל מאלון וגארי פייטון הגיעו ב-2003 ללוס אנג'לס לייקרס והצטרפו לקובי בראיינט ושאקיל אוניל, כדי להשיג את הטבעת שכל כך רצו, הגיעו לגמר והפסידו לדטרויט באופן מוחץ. עכשיו מתברר שאפשר לעשות את זה גם אחרת. לברון ג'יימס וכריס בוש חברו בתחילת העונה לדוויין ווייד במיאמי, מתוך אותה אמונה, אבל הם לא הראשונים שהפסידו.
ההפסד בגמר מתסכל ומאכזב, אבל הוא לא כזה שאמור לייאש או להעיב על שארית הקריירה שלהם. ונותרה להם חתיכת שארית. עם ההתאמות נכונות ושניים-שלושה שינויים הם יוכלו לזכות באליפות בעתיד וכנראה שגם יעשו את זה. אלא שהפעם גם הם יודעים: יש יותר מדרך אחת לזכות באליפות ב-NBA, והיא לא חייבת להימדד על פי מספר האולסטארים בקבוצה.
הכתובת הייתה רשומה על הקיר (רק שאף אחד לא ראה)
אלאס, להבדיל ממיאמי הנוכחית או מהלייקרס של אז, לא סומנה כאלופה ריאלית בתחילת העונה הזו, אבל הנוכחות של דירק נוביצקי עצמו הפכה אותה למועמדת ריאלית ללכת רחוק בכל אחת מהעונות האחרונות בין אם סימנו אותה ובין אם לא. השוני הוא בעיקר בגישה ובמאמן ריק קרלייל: לא עוד קבוצה שחיה בעיקר על התקפה ו-120 נקודות, אלא כזו שחושבת הגנה (סיפור שהתחיל תחת אייברי ג'ונסון והתבשל עם השנים), שומרת גם אזוריות, מניעה כדור מצוין ומעמידה צוות מסייע של שחקנים טובים ויעילים מאוד לצד כוכב אחד ענק. גם בדרך הזו אפשר לזכות בתואר, וזה אחד הלקחים החשובים בסדרה הזו.
אלמנט הקליעה מבחוץ היה חשוב לא פחות. בכל פעם שראינו בסדרה הזו את שחקני מיאמי חושבים פעמיים כשיש להם זריקה חופשית לשלוש, אפשר היה רק להתפעל יותר מאחוזי הקליעה המצויינים של דאלאס ככל שהסדרה הלכה והתקדמה. כמות הזריקות הקשות של נוביצקי הלכה ופחתה לאורך הסדרה, ובמקומן באו מהלכים של עוד מסירה ועוד תנועה, כדי להשאיר שחקנים פנויים לזריקה.
גם הגיל הוא לא בהכרח מגרעת או מינוס. דאלאס היא קבוצה מבוגרת ובדרך כלל מפרשים גיל מבוגר כהיעדר אתלטיות, מהירות וכוח. ובקיצור, מינוס, מינוס ומינוס. בפועל, גיל מבוגר כמו של מרבית השחקנים בדאלאס תורגם בסדרה הזו ליכולת ביצוע טובה יותר ברבעים האחרונים. גיל מבוגר בלי תואר גם אומר, מן הסתם, שהרעב גדול יותר וההזדמנויות פוחתות. במצבים כאלה לראש יש חלק לא פחות חשוב מאשר לרגליים ולידיים.
דאלאס העבירה שוב שיעור ידוע: כשקבוצה יודעת לתפקד יחד ככל שהשעון מתקדם לקראת סיום, הקבוצה היריבה מתקשה לעמוד בלחץ. מי שראה את מיאמי מתקפלת מתוך פאניקה ולחץ בדקות אחרונות של משחקים, ובמיוחד במשחק האליפות, תפס את הראש כשהוא לא מאמין למראה עיניו. האמת היא, שדאלאס ניצחה את מיאמי גם במשחק המוחות והעבירה אליה את הפחד הגדול מכולם: אובדן הביטחון וידיים רועדות אפילו באולמה הביתי.
כבר מזמן לא ילד
המאבריקס ניצחו בסדרה גם בזכות הניסיון העצום שיש לאחד הרכזים הגדולים בתולדות המשחק, ג'ייסון קיד. הביטחון העצמי היה עם דאלאס. הוא איפשר לחלק מהשחקנים שלה, בעיקר ג'ייסון טרי ודשון סטיבנסון, להסתכל לשמות גדולים מהם בעיניים ולערער את שיווי המשקל של לברון בלי חשבון במגרש ומחוץ לו.
זה ביטחון שנבע ממאמן יותר מנוסה, מלחץ ציפיות גדול יותר שישב על הכתפיים של שחקני מיאמי. וגם, ואולי בעיקר, מביצועים נכונים בדקות הכרעה, ומתחושה ברורה של קבוצה מלוכדת שגרמה ליריבה שלה להיראות חסרת אונים לעיתים קרובות בהתקפה על חצי מגרש, כשהיא מתקשה לנצל יתרונות של פיזיות ואתלטיות.
אם מישהו יספור את כמויות הטעויות המנטליות של השחקנים המובילים של מיאמי לעומת המקבילים שלהם בדאלאס (כדורים שברחו מהיד, חשש לזרוק לסל, זריקות שלא פגעו בכלום וכיוצא באלה) הוא יגלה שהפער בין שתי הקבוצות אפילו יותר גדול ממה שנדמה. יש ל-NBA אלופה טובה, ראויה ומוצדקת, אם כי כזו שתתקשה מאוד כנראה לחבר זכיות רצופות. כרגע, זו הבעיה הכי קטנה של דאלאס מאבריקס.