בערך כל יומיים עולה הוויכוח לגבי דירוג שחקני הכדורסל הגדולים בהיסטוריה. מי שחקן הקלאץ' הטוב ביותר? מי הסקורר הדומיננטי אי פעם? מי השחקן השלם ביותר? ובהתאם לעידן בו אנחנו חיים, מבין הדירוגים האלו נשמעת לפעמים גם השאלה מי גדול יותר, מייקל, לברון ג'יימס או קובי ברייאנט?
אני חושב שהתשובה לשאלה הזו מתחלקת לפי שתי קבוצות, בהתאם לשני דורות. אם שואלים את הדור הנוכחי, שראה את ג'ורדן רק בקטעי וידאו (סליחה, יו טיוב), הרי שאין אחידות דעים. אמנם הרוב חושב שג'ורדן הוא הגדול מכולם, אך מיעוט בהחלט לא זניח (ומאוד קולני) מאמין שקובי גדול לפחות כמוהו, ואולי, אם ייקח אליפות נוספת, יעקוף אותו. אבל בקרב הקבוצה השנייה, בקרב הדור שטיפה מבוגר יותר, זה שגדל על ג'ורדן, המצב הרבה יותר פשוט. בערך 112% בטוחים שעם כל הכבוד לקובי, לברון, קווין דוראנט והחברים, ויש הרבה כבוד, מייקל הוא הגדול ביותר אי פעם.
זו המציאות. אבל השאלה שצריכה להישאל היא מה גורם לחלוקה הזאת? האם מדובר בנוסטלגיה בדרכה הפשוטה ביותר, או שמא באמת הדור ההוא יודע משהו שהדור הנוכחי לא יכול להבין? התשובה שלי: קצת מזה, והרבה מהאחר.
כיום, כשכל המידע כל כך זמין והזמן שלנו כל כך יקר, אוהדי ספורט רבים חיים על תקצירים וסטטיסטיקות. אנחנו ניזונים מהיילייטס שמוזרמים לנו היישר לווריד הספורטיבי דרך יוטיוב, ומאינסוף נתונים שאמורים לספר לנו את הסיפור המלא של המשחקים. כשחיים על תקצירים ורשימת מהלכי השבוע, זה קל לאבד פרופורציות. קל לחשוב שאמנם לג'ורדן היו מהלכים גדולים, אבל גם ללברון יש לא פחות רגעים למזכרת. שלמייקל היו סטטיסטיקות מפחידות, אבל קובי בעצם לא כל כך רחוק ממנו במספרים. אז נכון שזה מבלבל, אבל צריך להסתכל על התמונה המלאה.
**
כל מי שראה את מייקל משחק, משחקים שלמים, באמצע הלילה, יודע שממבט על המספרים בלתי אפשרי להתחיל ולהבין מה הרגשנו כשראינו אותו על המגרש. סטטיסטיקות אפשר לשפר, ושיאים נועדו להישבר (על אף שהסטטיסטיקות שלו הן לא פחות ממדהימות). אבל ג'ורדן שלט במשחק שליטה אבסולוטית, כזו שלא ראינו לפני, ובטח שלא מאז. שליטה מתימטית. שליטה מוכחת. בלתי ניתנת לערעור.
כשראינו את מייקל על המגרש, לא יכולנו שלא לחשוב שהוא עושה בו כרצונו. כך היה כשראינו את ה"רוצח הספורטיבי" בפעולה, עושה תמיד את הפעולה הזאת שגורמת ליריב להבין שאין לו ברירה אלא להפסיד. כך היה כשבקושי הצליח לעמוד על רגליו עם 39 מעלות חום ואליפות על הכף, ושיחק בצורה שרגמה לקבוצה ממול, יוטה, לחשוב שכבר עדיף שבפעם הבאה יבוא בריא.
אז נכון, גם ללברון, שנמצא בסביבה זמן קצר יחסית, זכורים רגעים ענקיים. הסלטיקס והפיסטונס יספרו לכם על כמה כאלה. גם על שמו של קובי רשומים משחקים שבהם כל מה שזרקו לכיוונו לא הועיל, והוא ניצח כמעט לבדו. אבל אף אחד לא עשה את זה כמו מייקל, באופן קבוע, יומיומי, כמעט "רגיל". אנחנו, שראינו אותו משתלט על המשחק פעם אחר פעם, יודעים. He owned the game.
**
לכל אחד מענקי המשחק יש את הרגע האחד הזה, הרגע שמגדיר אותו. למג'יק זה ההוק שוט שגמר את הסלטיקס, עבור בירד זו החטיפה מאיזייה בסדרת גמר המזרח מול דטרויט. הכוכבים של ימינו עדיין מחפשים את הרגעים האלה. אני לא רוצה לחשוב שלברון יסיים את הקריירה כשהרגע שנזכור יותר מהכל יהיה ההוא של "ההחלטה", או שקובי יפרוש כשאת האליפות האחרונה הוא לוקח כשבמשחק השביעי גאסול וארטסט מצילים אותו.
ג'ורדן, לעומת זאת, העניק לנו אינספור רגעי אומנות, רגעים מדהימים ועוצרי נשימה. רגעים שנחקקו בזיכרון הקולקטיבי לנצח. והוא ייצר כל כך הרבה רגעים כאלה, כי עבורו, כל משחק היה גמר. ובכל משחק הוא בא כדי לנצח, לשלוט, להפגין דומיננטיות מוחלטת. בא, ועשה. והוא השאיר מגוון כזה גדול של רגעים, שלכל אחד מאיתנו יש את הרגע הג'ורדני שלו.
יש את המהלך המדהים מול הלייקרס, עם העברת הכדור מיד ליד, באוויר. יש את הסל מול קליבלנד, בפיסוק, מעל אילו. יש את ההטבעה על יואינג, יש את המשחק עם החום, יש את הזריקה האחרונה במדי שיקגו. ויש ויש ויש. מהלכים שהכריעו סדרות, שהכריעו אליפויות.
.**
מייקל ג'ורדן נחשב לגדול הכדורסלנים בהיסטוריה, אולי אף גדול הספורטאים. הוא עשה את זה עם אישיות כובשת ומרתקת, מספרים בלתי נתפסים והישגיים ענקיים. אישיים וקבוצתיים. אבל מעל הכל, הוא עשה את זה על ידי שליטה מוחלטת במשחק. לאורך זמן. כל הזמן. את זה אף אחד לא שיחזר. את זה אי אפשר להבין מתקצירים ובוקס סקורס.
וכאן בולט ההבדל בין הדור שידע את מייקל, לזה שראה אותו רק בסרטונים ביוטיוב. מי שלא זכה לראות אותו עושה את כל זה בזמן אמת בהחלט יכול למצוא את עצמו מתלבט כיום בין מייקל לבין הכוכבים שניסו לחקות אותו כל השנים מאז. אבל למי שראה אותו, למי שהוא התגלה לנגד עיניו, זה ברור. אין עוד מלבדו.
ל"שיימס ברשת", הבלוג של עמית זילברבוש:
