הסיכוי שתראו שחקן שלהם בפרסומת בטלוויזיה קלוש, כשמקישים בגוגל ממפיס+ESPN מקבלים בחיפוש הראשון את קבוצת המכללות של העיר - הטייגרס, הם משתייכים לקבוצה של חמישה מועדונים שלא תלו אף חולצה של שחקן כציון היסטורי, ואם תשאלו את האמריקאים על ממפיס כנראה שרובם ידעו שאלביס עבר לשם בגיל 13 לפני שידעו את החמישיה של הגריזליס.
קודם כל גם אני חייב להתוודות, כשגיי עזב במהלך העונה אמרתי לעצמי: "שחקן בינוני מאוד, אבל מי בדיוק יספק שם נקודות בפלייאוף". כשהגיע הפלייאוף חשבתי שפול והקליפרס ידיחו אותם בסיבוב הראשון בשבעה משחקים, בדיוק כמו בשנה שעברה. כשווסטברוק נפצע הייתי מוכן לשים הרבה כסף שההיט יפגשו בגמר את הספרס כנציגי המערב. אבל עכשיו, כשהם מובילים 1:3 בחצי גמר המערב מול הת'אנדר, גם אני נזכרתי שהם כבר הדיחו גרסה טובה יותר של סן אנטוניו לפני שנתיים, ושמדובר בקבוצה שספגה הכי פחות נקודות השנה במהלך העונה (רק 89.3 נק' בממוצע למשחק). כמו כן, מתוך 10 שחקנים שנבחרו לשתי חמישיות ההגנה של הליגה, שלושה לובשים את המדים של הגריזליס. והגנה, כידוע, מביאה אליפויות.
אחרי צפייה ממושכת בגריזליס במהלך הפלייאוף, גם אני חייב לקפוץ באיחור ניכר על עגלת האליפות של המועדון הצעיר, ולא רק בגלל הטיעונים המקצועיים, אלא בעיקר בגלל הרגשיים, כפי שתקראו בהמשך. אז בהשראת העיר שמוזיאון מיוחד בה מציג את העלייה של מלך ה'רוק אנד רול' מהשפל והעוני אל פסגת העולם: הנה 5 שירים של אלביס על 5 שחקני ממפיס שגרמו לי להאמין בדרך לתואר הבלתי נמנע.
מייקל קונלי - (Can't Help Falling in Love" (1961"
בליגה שבה הגארדים הטובים ביותר נמדדים על פי אתלטיות וסרטי היילייטס, לא מפתיע שעד השנה הבחירה של קונלי במקום הרביעי של דראפט 2007 נחשבה כנפילה גבולית. זה לא שיש לו קריירה גרועה, אבל הציפיות משחקן שנבחר ישר אחרי דוראנט והורפורד לא יכולות להיות נמוכות. בתחילת עונת 2009 הרכז איבד את המקום בהרכב הפותח לקייל לאורי, ב-25 בינואר אותה שנה ליונל הולינס הגיע לאמן את ממפיס, וחודש אחרי קונלי כבר חזר לנהל את ההתקפה כרכז הראשון.
אין שחקן בממפיס שהקפיץ את הנתונים שלו בפלייאוף עד עכשיו כמו קונלי: 3.5 נקודות יותר למשחק, 1.2 יותר אסיסטים וחצי איבוד פחות, וזה מול יריבות לא קלות כמו הקליפרס והת'אנדר. 26 הנקודות שלו במשחק 2 באקולהומה הראו שיש עוד אופציה התקפית שניתן לסמוך עליה בקבוצה, ובליגה שמלאה ברכזים טובים, קשה שלא להעריך שחקן שמייצג באמת את המהות של העמדה.
טיישון פרינס - (Don't Be Cruel" (1956"
כל מי שצפה בסדרת הגמר של 2004 בין הפיסטונס ללייקרס, לא היה יכול להתפעם בכל פעם מחדש משחקן רזה כמו מקל שבשנתו השנייה בלבד כבר היה חלק אינטגרלי מקבוצת אליפות. 11 שנים שיחק פרינס בדטרויט והיה שותף מלא בקבוצת האליפות ההיא, אבל גם לתקופת השפל שהתחילה ב-2009 עם הדחה בסוויפ מול לברון והקאבס בסיבוב הראשון, ונמשכה בהיעדרות מהפלייאוף בשנים שחלפו, כאשר בכל תקופת טריידים סוערת עלתה השאלה האם פרינס שוב יזכה לשחק אצל טוענת לכתר.
בסוף ינואר, ההגעה של פרינס על חשבונו של רודי גיי שידרגה הגנה טובה למצוינת. מדהים לחשוב שהילד ההוא שניצח את הלייקרס הוא לא רק בן 33, אלא גם השחקן הכי מבוגר בגריזליס. בתור אחד שמקשה על דוראנט בסדרה הנוכחית, זה טבעי שהשחקן שכבר היה בקבר (מקצועית כמובן) רק בתחילת העונה יגיע שוב לגמר עם אנדרדוג.
זאק רנדולף – (Jailhouse Rock" (1957"
אין דבר שהליגה הטובה בעולם והתקשורת שעוטפת אותה טובים בו יותר, מאשר ליצור תבניות ולשבץ את הנפשות הפועלות בה. "היורש של" עבור כל שחקן שסגנון המשחק שלו דומה לכוכב עבר, "שחקן קלאץ'" עבור כל שחקן שקלע זריקה מכריעה בגמר מכללות וה-"הלוזר" עבור כוכבים שלא זכו באליפויות למרות הסיכוי הסטטיסטי הנמוך. רנדולף נחת בפורטלנד בתחילת העשור הקודם ובאופן אוטומטי הפך לחלק מקבוצת ה-"ג'ייל בלייזרס", למרות שכמעט שכל עונה שבה היה בריא הוא העמיד ממוצעים של 20 נקודות ו-10 ריבאונדים - עדיין דבק בו (לפעמים בזכות) הדימוי הבעייתי.
בדומה לשחקן אחר שהיה חלק מאותה קבוצה, רנדולף נותן לממפיס את הדברים שנתן ראשיד וואלאס במשך כל שנותיו בליגה: הגנה, ריבאונד, נקודות בפוסט ובעיקר התחושה אצל היריב שהוא מתמודד עם שחקן חסר פחד. כמו סטיבן ג'קסון, רון ארטסט וקווין גארנט, גם אצל רנדולף זכייה באליפות תנער ממנו את תדמית ה"גטו" ותעביר אותו למקום אליו הוא שייך, ותתייג אותו כפשוט שחקן כדורסל נהדר.
טוני אלן – (1960) "Stuck on You"
בתחילת הפלייאוף התחבטתי בשאלה מיהו השומר האישי הכי טוב ב-NBA. מי נמנה על סוג השחקנים שבכל משחק יקבל אוטומטית את המשימה לשמור על השחקן הטוב ביותר אצל היריבה. הנטייה הטבעית שקופצת לראש היא אנדרה איגודלה. כמעט חודש חלף, ואחרי צפייה חוזרת בחטיפה המנצחת שלו בסוף ההארכה במשחק 4 מול הת'אנדר, גם אני נאלץ לשנות את דעתי ולהסכים עם המומחים. טוני אלן קיבל ביום שני האחרון את מספר ההצבעות הגבוה ביותר במסגרת בחירת חמישיות ההגנה, קול אחד יותר מלברון ג'יימס. בכל משחק מדהים לראות איך השחקן הנמוך יחסית (1.93 מ') מסוגל לעצור חדירה, קליעה, כדרור ופוסט אפ מצידו של כל סקורר שקיים בליגה. היכולת ההגנתית לא מפתיעה כשמדובר בשחקן שגדל בבוסטון כמחליף של פול פירס וסיפר שרק ההגנה הרוויחה לו דקות.
אלן הוא קילר במגרש, אבל בניגוד לשומרים גדולים מהעבר דוגמת פייטון, הוא לא משתמש בטכניקת ה"טראש-טוק" כדי להוציא את היריב משיווי משקל. הסיבה: "אני שומר על החמצן שלי, אין טעם בלבזבז אנרגיה שאצטרך למשחק עצמו". מדהים ששחקן ההגנה הכי טוב בליגה מרוויח רק 3.3 מיליון דולר השנה ומדורג במקום ה194 בטבלת השכר. בקיץ הוא יהיה שחקן חופשי ומעניין יהיה לראות מי ילחם על שירותיו של הלוחם בן ה-31.
מארק גאסול – (1969) "Suspicious Minds"
יש משהו בפוטנציאל של שחקן גבוה שגורם לג'נרל מנג'רס ב-NBA להמר מידי שנה על הפרמטר של כמות המטרים לעומת כמות הכישרון. מספיק להזכיר את אולווקנדי, בראון ואודן מהעידן המודרני כדי לראות כמה קל לצלול כשלוקחים הימורים בהתבסס על תקוות של פיזיות ואתלטיות. לעומת זאת כשמדובר בשחקנים אירופאיים, בייחוד גבוהים, הדימוי שקופץ בדר"כ לראש הוא של רכות. מארק גאסול הוא רק עוד חוליה בשרשרת של גבוהים שגדלו באירופה והביאו ביחד עם הגובה גם את הכישרון למסור, לקלוע מחצי מרחק ובעיקר להמשיך ולפתח את יכולות המשחק שלהם. השאלות שעלו בזמנו: האם הוא פחות טוב מאחיו, ואיך שחקן כל כך מוגבל יקבל דקות בסביבה כל כך תובענית, נראות רחוקות מאוד עכשיו.
אחרי שפארקר ונוביצקי כבר זכו בתואר ה-MVP בגמר, כבר אין יותר שאלה האם אירופאי יכול להיות השחקן הטוב ביותר בקבוצת אליפות. כהמשך ישיר לכך - אין שום סיבה ששחקן ההגנה של השנה וכנראה הסנטר הטוב בליגה - ישבור סופית את החשיבה האמריקאית הסטריאוטיפית ועל הדרך גם יזכה לפסל לצד הגדול מכולם בגרייסלנד.
Viva la memphis
