בעצם, זה לא מדויק. ב-1976, הניו יורק נטס לקחו את אליפות ה-ABA האחרונה, לפני שהליגה התמזגה עם ה-NBA. אותם נטס, ששיחקו את משחקיהם הביתיים בלונג איילנד, נתקלו בבעיה רצינית כשביקשו להצטרף לליגה הגדולה. הניקס הרימו טלפון להנהלת הליגה ודרשו שישולמו להם קרוב ל-5 מיליון דולר בגלל שהקבוצה החדשה תפלוש להם לטריטוריה. ביחד עם 3 מיליון הדולר שהנטס היו צריכים לשלם על ההרשמה לליגה, הקבוצה נקלעה לקשיים כלכליים. לא הייתה לה ברירה אלא למכור את הכוכב הכי גדול שלה, אחד בשם דוקטור ג'יי. וכעבור שנה הקבוצה נדחקה לניו ג'רזי. עד הקיץ הנוכחי.
ההתנכלות של הניקס לאחות הקטנה התחילה הרבה לפני 1976. עוד בימים הראשונים של הנטס, הניקרבוקרס הפעילו לחץ על בעלי אולמות ברחבי העיר במטרה שלא יעשו עסקים עם הקבוצה. הניקס פשוט רצו בלעדיות על מיליוני האנשים שמאכלסים את המטרופולין ופחדו מתחרות על ההכנסות. הם רצו למלא את המדיסון סקוור גארדן בלי לדאוג שהצגה אחרת בעיר תמשוך אליה לקוחות. סטריקלי ביזנס.
אבל כמה שהניקס לא ניסו, הבלתי נמנע בסופו של דבר קרה. מיכאיל פרוחורוב, הבעלים הרוסי של הקבוצה מג'רזי, שלף מיליארד דולר, כסף קטן עבורו, והקים מאפס, בצומת מרכזי בברוקלין, את אחד האולמות הכי נוצצים באמריקה. היריבות של התפוח הגדול, שנותרה בגדר פוטנציאל בלבד, התעוררה ביחד עם יצירת ה"ברקלייס סנטר" המרשים.
מה שאומר שאוהדי הניקס מרגישים מסכנים עוד יותר. אם לא מספיק שרק הזקנים שבהם מכירים את ההרגשה שבזכייה בטבעת, כעת יכול להיות שקבוצה אחרת תתמקם מעבר לגשר מנהטן ותוך שנה-שנתיים תראה להם איך עושים זאת נכון. קשה לדמיין סיוט גדול יותר עבורן מאשר לראות את הנטס ה"מרושעים", לבושים בשחור-לבן בהתאם, משתלטים להם על העיר.
והנטס בהחלט לקחו על עצמם את תפקיד האיש הרע עד הסוף. קודם כל בצד המקצועי, עם צירופו של ג'ו ג'ונסון, שאמור להפוך את הקו האחורי של הקבוצה לאחד הטובים בליגה. השילוב שלו עם דרון וויליאמס, אחד הרכזים המלהיבים בליגה, יגרום למאמני היריבות לשבור את הראש בהגנה.
שנית, מחוץ לפרקט. כל בן-אדם שקשור בצורה כזו או אחרת למועדון עשה את המירב כדי להוסיף שמן למדורה המיתמרת בין הנטס לניקס. אם זה ג'ונסון עצמו, שהודיע כי הנטס הם "בלי ספק" הכי טובים בניו יורק. או הפורוורד כריס האמפריס, שירד על הגארדן המיושן: "אני לא חושב שאפשר בכלל להשוות בין האולמות. זה ברמה אחרת. ברקלייס יותר טוב מ-MSG. לא צריך להסביר את זה - מיליארד משמעותו טוב יותר".
אפילו צ'ארלס בארקלי, פרשן TNT, נדרש לסוגיה והתבדח על חשבון הניקס: "אם זו הייתה שנת 2000, הייתי מכריז על הניקס כפייבוריטים לזכות באליפות. הם בטח חושבים שזו שנת 1995. לא, זו 2012. הם הביאו את ג'ייסון קיד בן ה-92 ומרקוס קאמבי בן ה-92". ואת זה הוא אמר לפני שהקבוצה החזירה את ראשיד וואלאס מפרישה.
אבל כל הדברים הללו מתגמדים לעומת מה שהיה לנשיא רובע ברוקלין, מארטי מרקוביץ' (יהודי, איך לא), לומר בנושא: "במשך 40 שנה המנהטן ניקס הראו שהם לא יכולים להביא אליפות לניו יורק. אז לשם כך נדרש שהברוקלין נטס יעשו את העבודה. זוזי הצידה מנהטן, זרקת מספיק איירבולים. היה לך את ההזדמנות שלך".
הבנתם את העניין. מתברר שבתפוח הגדול ממש לא מסתפקים בקרקסים התקשורתיים סביב היאנקיז והמטס בבייסבול, הג'טס והג'איינטס בפוטבול או האיילנדרס והריינג'רס בהוקי. הייתה חסרה להם יריבות אמיתית גם בכדורסל. והם קיבלו אותה. הגזרה חמה עוד לפני הטיפ-אוף במשחק פתיחת העונה שבמקרה (או שממש לא) מפגיש את הנטס והניקס בברקלייס.
יריבות זה דבר טוב. היא גורמת לשני הצדדים להתעלות, לחפש כל דרך אפשרית לעקוף את האחר השנוא, להשתפר. רק תעיפו מבט על היריבות בין כריסטיאנו רונאלדו לליאו מסי, בין רוג'ר פדרר לרפאל נדאל, מג'יק ג'ונסון ללארי בירד. לא צריך ללכת כל כך רחוק גיאוגרפית או כרונולוגית - מספיק לראות מה עשו הלייקרס כשהחלו להרגיש את הקליפרס נושפים בעורפם.
הנטס, כאמור, שידרגו את הקו האחורי והפכו למועמדים ראויים להפתיע את מיאמי היט באיזה סיבוב מוקדם בפלייאוף המזרח. הניקס התכוננו מבעוד מועד לקרבות שכאלה עם החתמת אמארה סטודמאייר וכרמלו אנתוני, שעוד שנה ביחד אמורה רק לעזור להם להוציא את המרב מהכישרון שלהם. אף אחת לא רוצה להישאר מאחור, והטרנד הזה יימשך בעתיד הנראה לעין.
כך, אולי, שתיהן יוכלו לדגדג את מיאמי, לתפוס אותה לא מוכנה. אמנם על הנייר, אף אחת מהן, למרות מאמצים גדולים, לא באותה רמה כמו השילוש של לברון ג'יימס-דוויין ווייד-כריס בוש. אבל אף אחת לא רוצה להיות זו שתשב בבית בזמן שהקונפטי יירד על ראשיהם של שחקני היריבה העירונית. המרוץ להחזרת האליפות לתפוח הגדול מתחיל עכשיו, וכולל שתי מתחרות שאפתניות. מנצחת יכולה להיות רק אחת. חבל שהשנה הן יאלצו להסתפק רק בלתת פייט לחבר'ה מפלורידה.
