בעונתו השישית, ווסטברוק כבר קיבע את מעמדו כאחד הגארדים המוכשרים והאתלטיים בליגה הטובה בעולם. לא סתם כתבתי גארדים, שהרי מעטים הפרשנים שמתייחסים אליו כאל רכז מן המניין. מבחינתם הוא שחקן חסר אחריות, שרוצה להיות כוכב, ויותר מדי פעמים שם את עצמו לפני הקבוצה. אני מודה שגם אני יכול להשתגע לעתים מה"קופסה" שלו (תסבירו לי אתם איך הבנאדם הצליח לריב עם הקמע של הנאגטס) ומקבלת ההחלטות ברגעי ההכרעה, אבל ככל שהזמן חולף, למדתי להתייחס לזה כאל חלק מהחבילה המטורללת. כי על כל איבוד מרגיז הוא דופק שלשה עם יד בפנים, על כל כניסה עם הראש בקיר הוא מתקזז עם אסיסט יפהפה, על כל זריקה הזויה, הוא מחזיר עם חטיפה שמנצחת משחקים.
אם אתם לא סומכים עליי, בואו פשוט נעיף רגע מבט במספרים של הפלייאוף: ווסטברוק, שרבים טוענים שאינו מוסר מספיק, מדורג כרגע שלישי באסיסטים עם 8.3 למשחק, אחרי כריס פול שמולו הוא מתמודד כרגע, וסטף קארי, שכבר הודח. בחישוב פר 48 דקות על המגרש הוא כבר עובר את קארי עם 10.1 מסירות לסלים. מבין כל הרכזים הוא ראשון בנקודות (26.3 לערב) ובריבאונדים (8.7, הרחק מעל המתחרים), רביעי בחסימות ובמקום השישי בחטיפות. מה שמזכיר לנו שוב שבנוסף להיותו שחקן התקפה מטורף, הבחור גם שומר-על, שמסוגל לחסל רכזים יריבים במשך ערב שלם. אז נכון, עם 4.5 איבודים למשחק, ווסטברוק מוביל את ה-NBA גם בקטגוריה המפוקפקת הזאת. אבל אתם יודעים מי נמצא מיד אחריו בדירוג? אחד, קווין דוראנט, ה-MVP בשבילכם, כלומר, אף אחד לא מושלם.
לפנות בוקר, הגיע הפלייאוף המשובח של ווסטברוק לשיא חדש: 38 נקודות, 6 אסיסטים, 5 כדורים חוזרים ו-3 חטיפות במשחק החמישי נגד הקליפרס. הוא דייק ב-14 מ-16 מהעונשין, כולל 3 מ-3 בשניות הסיום וכמו אייס-מן אמיתי העניק במו ידיו לת'אנדר יתרון 2:3 בסדרת חצי גמר המערב. הקבוצה שלו נמצאת עכשיו מרחק נגיעה מהעפלה לגמר האזורי בפעם השלישית בארבע השנים האחרונות. האם כל זה יספיק כדי ללכת עד הסוף? קשה לומר, במיוחד בפלייאוף המשונה של העונה וכשבדרך עוד צריך להתגבר על כריס פול, טוני פארקר ולברון ג'יימס. אבל לשם שינוי, הפעם אני ממש מקווה בשבילו. אה כן, וגם בשביל דוראנט. גם הוא שחקן נחמד.
