לא בטוח אם "שברת - שילמת" זה תרגום סביר ל"Make or break" מבחינה תרבותית, אבל זה מה שנלך איתו היום. לקראת העונה החדשה הבאה עלינו לטובה, הבאנו לשולחן הדיונים חמישה שחקנים. העונה שבפתח תהיה קריטית במיוחד להמשך הקריירה שלהם, ואם הם טובים מספיק, למורשת ההיסטורית שלהם. אז בואו נשים רגע בצד את כל הדרמות ההזויות שהליגה הזו מייצרת גם בימים שכולם שם בחופש, ונדבר טיפה על כדורסל.
זאיון וויליאמסון
קצת משונה לפתוח רשימה כזו עם שחקן שכבר היה אולסטאר בעונתו השניה בליגה, ופותח את העונה עם חוזה מקסימום. אבל וויליאמסון ממשיך להוכיח שהוא משהו אחר לגמרי מכל מה שראינו לפניו. הפציעות, ואולי גם ההתנהלות שלו (קשה לומר בוודאות) גזלו ממנו ומאיתנו כ-64 אחוזים מהמשחקים שהוא היה אמור לשחק, כולל את כל העונה האחרונה.
מעט הניצוצות שראינו ממנו איימו לשרוף לנו את הרשתית. למצוא נתונים שמצביעים על הדומיננטיות וויליאמסון כשהוא על המגרש זה אתגר קל במיוחד. הנה אחד כיפי - זה לא רשמי כי הוא לא שיחק מספיק (שזו קצת הפואנטה שלנו היום), אבל וויליאמסון ממוקם במקום הרביעי בהיסטוריה באחוזי טרו-שוטינג עם 64 אחוזים. השחקן הבא ברשימה שיש לו לפחות 30 אחוז של יוסג'-רייט הוא קווין דוראנט, במקום ה-12. אף אחד לא שם נקודות על הלוח ביעילות כמו וויליאמסון, בווליום של וויליאמסון. אף אחד בהיסטוריה. אבל 85 משחקים בשלוש שנים, מדהימים ככל שיהיו, זה פשוט לא מספיק. בטח לא בשביל שחקן פוטנציאל כזה.
החדשות הטובות הן שוויליאמסון נראה כשיר פיזית יותר מאשר כל פתיחת עונה אחרת. הוא קצת נראה יותר כמו ברנדון אינגרם (שמצדו עשה את המסלול ההפוך, גם הפעם לשמחתם של הפליקנס). הפער עדיין די משמעותי, אל תדאגו. ניו אורלינס הפתיעה בעונה האחרונה בהיעדרו, ונראה שהוא כבר לא יכול לחכות להצטרף לסגל המעניין שנבנה שם. החיוך המסחרי של וויליאמסון חזר, ואיתו התקוות של אוהדי הקבוצה הצנועה מניו אורלינס. על הפרקט אין סודות לגבי היכולות שלו, רק שישאר עליו.
כריסטיאן ווד
ווד הכניס את שמו לדראפט 2015 אך לא נבחר, והכישרון שלו לא היה הסיבה לכך. הביגמן בן ה-27 תמיד הראה עליונות מקצועית על יריביו, אבל חששות בשדה המנטלי מנעו מ-30 הקבוצות להמר עליו עם בחירה בדראפט. הוא נכנס מהדלת האחורית, עבד על עצמו גם מחוץ למגרש, וחצב לעצמו תפקיד כסקורר נפלא בקבוצות רעות. ווד מנצל את הגיוון והאלסטיות שלו בגובה 2.09 מ' כדי לעבור גבוהים גמלוניים ממנו בכדרור, או לקלוע מעל שחקנים שלא גבוהים מספיק כדי להפריע לו. אין הרבה ביגמנים שמסוגלים לסיים באזור הטבעת ב-67.6 אחוזי הצלחה, וגם זורקים חמש שלשות בכל 36 דקות (ווד קולע אותן ב-38 אחוזים מצוינים). העונה הוא יקבל את הצ'אנס האמיתי הראשון שלו בקבוצה עם שאיפות של ממש, ואחריה יהיה שחקן חופשי.
מדובר באתגר לא פשוט עבור שחקן שעדיין מתקשה לעמוד בסטנדרטים הנדרשים של מקצוענות, בעיקר בהגנה. ווד יצטרך להוכיח שיש לו את היכולת להתרכז במשימות שלו ברמה הקבוצתית, ולדחוף את עצמו מעבר למה שראינו בעבר. להפתעתו, הוא יאלץ להרוויח את מקומו על המגרש כמחליף. מדובר בעוד החלטה מעוררת תמיהה מבית היוצר של ג'ייסון קיד. ווד הוא הפרטנר הכי טוב שהיה ללוקה דונצ'יץ' לפיקנ'רול, ואחד מ-3-4 השחקנים הכי טובים בקבוצה המשוועת לכישרון סביב הסופרסטאר שלה. האם קיד מתחכם בניסיון להוציא מווד יותר? האם הוא סתם טועה? האם אני סתם טועה? נראה.
כך או אחרת, המשימה של ווד תהיה למצוא דרך לסיים משחקים בתור התחלה. בהמשך המקום בחמישייה אמור להתפנות עבורו, עם כל הכבוד לג'אבל מגי. עונה רעה של ווד, בעיקר מבחינת בעיות משמעת, עלולה למחוק אותו סופית כשחקן שאמור לתרום לניצחונות. מנגד, הצלחה קבוצתית תעלה את המנייה שלו למקומות חדשים. זו ההגדרה המילונית למושג "עונת חוזה".
בן סימונס
האוסטרלי בן ה-26 הוא כנראה הפרצוף של הכתבה הזו. אחרי עונה אבודה שבה היה על אזרחי במשחקים של הסיקסרס/הנטס, הוא נכנס לעונה שעשויה להגדיר את הקריירה שלו. לא תמצאו מי שישימו עליו ציפיות לשוב למשחק האולסטאר, אבל יהיה לסימונס צ'אנס אמיתי לפתוח בחמישייה ולהוביל את ההגנה של הנטס. נטל הולכת הכדור והנעת ההתקפה יתחלק בינו לבין שני הכוכבים של הקבוצה - כל עוד הם שם - בעיקר כי הכדור צריך להיות אצלו כדי שהקבוצה שלו תשחק חמישה נגד חמישה.
תחת הדרכתו של סטיב נאש, סימונס יוכל למצוא את עצמו מחדש דרך הדברים שהוא עושה טוב, ולהתחיל להתגבר על השדים שמלווים אותו בעקבות הדברים שבהם הוא פחות טוב. כלומר, זאת התקווה. אבל כשמודבר בסימונס, כמו עם ברוקלין, הנבואה ניתנה לשוטים. וגם האופטימיות. לכל הפחות יש לסימונס הזדמנות לחזור לרלוונטיות, ואין ספק שיש לו את הכישרון הגולמי לנצל אותה.
אנתוני דייוויס
עוד שחקן שכביכול כבר השיג מספיק בקריירה שלו בשביל להיות מעבר לרשימה מהסוג הזה. אבל כל שחקן נשפט על פי הסטנדרטים האישיים עבורו. גם במקרה של שחקן שכבר קיבע את מקומו בהיכל התהילה יש עדיין מנעד רחב מאוד של אפשרויות בהקשר של מקומו בהיסטוריה. מאז עונת האליפות בבועה, הגבה חווה שתי עונות מטרידות במיוחד.
מתוך 160 משחקים אפשריים הוא שיחק רק 81 בשל פציעות - והנטייה של הגוף שלו לבגוד בו היא ממש לא חדשות. אבל גם כשהיה על המגרש נדמה שהביגמן הנייד והמגוון של הלייקרס הרבה פחות נייד, והרבה פחות מגוון. מאז שהתואר "אלוף" נכנס לו לרזומה, דיוויס קלע רק 22.9 אחוז מהשלשות שלו, והוא נראה כבד. כמה כבד? בואו נאמר שהשאיפה שלו לשחק בעמדת הפאוור-פורוורד ולא כסנטר הפכה להיות משמעותית פחות ריאלית… בגדול, הכוכב בן ה-29 מזדקן מהר יותר מלברון ג'יימס. אבל הלייקרס האופטימיים מטבעם מקווים שזה זמני, וגם שזה כבר בעבר.
לקראת כל עונה, שחקנים מפזרים יותר חיוכים והבטחות מפוליטקאים. במסיבת העיתונאים המסורתית דייוויס הבטיח עונת קאמבק, כמצופה. עם זאת, ההבטחה אולי היתה מתקבלת פחות בחשדנות אלמלא היינו מגלים ביוני שהוא לא זרק לסל במשך למעלה מחודשיים אחרי שנגמרה העונה שעברה.
לכל שחקן יש את התהליך שלו, ודייוויס כבר הגיע לפסגה של המקצוע שלו וממש לא צריך טיפים ממני. אבל הוא יצטרך להראות שהוא יכול להישאר על הפרקט, לעשות עליו את הדברים שהביאו אותו לפסגות האלה. בפעם האחרונה שהוא היה אנתוני דייוויס, הלייקרס זכו באליפות. זה פשוט היה די מזמן.
דני אבדיה
המספר הנוסף הוא השגריר שלנו. לחלקנו נראה שאבדיה כבר מיצב את עצמו כשחקן רוטציה לגיטימי, אבל השטיח עלול להמשך תחתיו אם לא יזהר. הוא לא נמצא במקום בקריירה שלו שיש לו תעסוקה מובטחת בקבוצת NBA עד גיל 32-34. הוא בהחלט קרוב, אבל יש עוד שלבים בדרך, והוא משחק בארגון שממש לא מייצג את שאר הליגה מבחינת הרמה שלו, וגם זה משחק תפקיד פה.
כקונטרה הכרחית לתהום המפחידה שתיארתי, יש גם לא מעט סיבות לאופטימיות. אולי אבדיה יצליח להוכיח העונה שהוא שחקן חמישייה ראוי בליגה הטובה בעולם. קפיצה נוספת ביכולות (ובביטחון העצמי) זה לא משהו נדיר בעונה השלישית של שחקן בליגה - זה כמעט מצופה. הוא בן 21. ודי ברור כבר במה הוא טוב, ומה במשחק שלו דורש שיפור.
דני חייב להיות יותר דומיננטי על הכדור, גם כי הוא יכול להיות אפקטיבי כיוצר משני, וגם כי הוא לא קלעי מספיק טוב מבחוץ כרגע. זה נכון גם ברוורס. הוא חייב להשתפר כקלעי, כי הוא לא מספיק טוב כיוצר כדי לקבל את הכדור במשרה מלאה. שחקן עם יוסג'-רייט שעומד על 16.0 אחוזים ואחוז קליעה משוקלל (%eFG) שנמוך בכמעט שלושה אחוזים מהממוצע הוא פשוט שחקן התקפה לא טוב מספיק. משהו חייב להשתנות.
השיפור בהחלט אפשרי, כי הכשרון שם. גם אם הוויזארדס ימשיכו להתבוסס בבינוניות נטולת המעוף שלהם, אבדיה יקבל עוד הזדמנויות להוכיח שהוא שווה יותר ממי שחולק איתו את העמדות והדקות ברוטציה. ועד אז אני אמשיך לקוות שהוא יברח מוושינגטון אל קבוצת NBA.
פט וויליאמס, דיאנדרה האנטר, דיאנג'לו ראסל ואובי טופין היו על קצה הלשון אבל לא עברו את הסינון. מי עוד שכחנו, ומה הציפיות שלכן ושלכם מהחברים ברשימה?
