למי עדיף לשלם 133 מיליון דולר בשלוש השנים הקרובות: לשחקן בן 32 עם בחירת זריקות וקבלת החלטות שחירבו עוד פלייאוף, שתמיד חושב שהכדור צריך להיות אצלו גם אם איבד חמישה ברצף, שקולע בקריירה 30% מהשלוש מה שהופך אותו רשמית לקלע מחוץ לקשת הגרוע בכל הזמנים ב-NBA בין אלו שזרקו מינימום של 2,500 זריקות? או, לאחד בן 30 שלא שיחק כמעט שנתיים מלאות, שסבל בקריירה מפציעות משמעותיות בעקב, אכילס, ברכיים ויד, ושהדאגה לגביו מצד חברו הכוכב לקבוצה הייתה האם היה מחויב מספיק בהליך השיקום?
כשהתשובה היא 'אף אחד', די ברור למה העסקה הגדולה של הימים האחרונים, ששלחה מיוסטון רוקטס את ראסל ווסטברוק לוושינגטון וויזארדס תמורת ג'ון וול ובחירת סיבוב ראשון מוגנת ב-2023, כונתה 'עסקה עצובה'. שתי קבוצות שמנסות להיפטר מחוזה רע שתוקע תקרת שכר ולא מסכימות לשלם 40+ מיליון לעונה לכוכבים מתבגרים שאפילו לא רוצים לקבל צ'ק עם החתימה שלהם.
האמת נמצאת כמעט תמיד באפור, לא בשחור-לבן. לווסטברוק יש יכולות ברורות שמבטיחות מספר ניצחונות מינימלי בעונה רגילה, ששולחות מסר מאד חיובי לחדר הלבשה עם שחקנים בכל הגילאים: 'כאן באים לעבוד כל משחק'. ווסטברוק הוא לוחם, עדיין קפיץ אנכי ואופקי, ואחד שאם יוקף בחבורה של קלעים יכול להיות חלק מחמישייה מאד יעילה, למרות שיעילות היא לא אחד התיאורים בהם משתמשים כשמנתחים את הכדורסל שלו בעידן הסופר אנליטי של שני העשורים האחרונים. וול, לעומתו, אם רק יהיה בריא ויחזור להיות אפילו 85% ממה שהיה פעם, יישאר עדיין מטוס על הפרקט ואתלט-על שמוסר וקולע מהשלוש קצת יותר טוב ממה שחושבים. שניהם, בסיטואציה נכונה עם חיבור טוב של הכוכבים בשמיים שאחראים על מניעת פציעות, יכולים להיות אולסטארים או דרגה פחות ולעזור לקבוצה שלהם לנצח.
הטיעונים האלה בעד ונגד הם הסיבה שלמרות שיש לא מעט חוזים בליגה שנחשבים 'חוזים רעים', כבר הוכח שאפשר לעשות טרייד כמעט על כל חוזה. כשוול הושבת ב-2018 אחרי שהחליט לעבור ניתוח בעקב לחצי שנה כבר אמרו שחוזה ה'סופר-מקס' שקיבל הוא הגרוע בליגה והוויזארדס תקועים איתו ובכלל לחמש השנים הקרובות. תארו לכם את תכניות ספורט הרדיו בעיר אחרי שנודע באותה התקופה שהוא גם קרע את האכילס בפציעה ביתית וייעדר לשנה שלמה.
אוקלהומה סיטי עשתה את הדבר הנכון, לפחות כך חשבנו בזמנו, כשהחתימה על אותו סוג חוזה את האייקון שלה, אותו אחד מהצמד שדווקא בחר להישאר בעיר. אבל אחרי שנה בלי העריק דוראנט ואחר כך עם פול ג'ורג', היה ברור שאין להם לאן ללכת עם ווסטברוק כמספר 1. ואם אין סיכוי לאליפות או אפילו לשלבים מתקדמים בפלייאוף, אז מה עושים לגבי תקרת שכר שנאכלת 35%-40% על ידי שחקן אחד? אבל הנה, ווסטברוק נשלח אז ליוסטון בשביל כריס פול באמצע שנות השלושים והחוזה הענק שלו ועוד שתי בחירות סיבוב ראשון (וגם שתי אפשרויות להחלפת בחירות) ועכשיו שוב נשלח בשביל חוזה דומה נוסף.
תחרותיות עצומה בליגה מייצרת לחץ על ג'נרל מנג'רים לחשוב טווח קצר וארוך בו זמנית. 'נביא את הכוכב טיפה אחרי השיא כי הוא עדיין (כאילו) פרנצ'ייז פלייר וככה גם נראה לכוכב החשוב יותר שלנו, לעוגן העיקרי, שאנחנו מוכנים להשקיע כדי להביא לכאן אליפות, ואז הוא יחתום על חוזה ארוך טווח כדי לשמור אותנו רלוונטיים לעוד הרבה שנים'.
תחשבו למשל על הלחץ שמורגש בימים אלה במילווקי באקס, קבוצה משוק קטן שכל אחד מבכיריה מרפרש את תיבת האי מייל בתקווה לראות חוזה סופר מקס חתום על ידי אחד בשם יאניס אנטטקומפו. במקרה שלו, בגיל שלו, כנראה שחוזה כזה תמיד ייחשב טוב וראוי (אגב, קונספציית חוזה הסופר מקס הומצאה בדיוק בשביל לעזור לקבוצות משוק קטן להחתים שחקן שבחרו בדראפט על יותר כסף ממה שמותר לקבוצות אחרות להציע). אבל כמוהו לגביהם יהיה קונצנזוס כזה סביב חוזה 'סופר מקס' יש 5-10 בליגה גג.
וושינגטון בחרה בבראדלי ביל להיות הפנים של המועדון בשנים הקרובות. עכשיו עם ווסטברוק שמגיע אחרי שחטף כמה מכות בשנים האחרונות, יש לביל כישרון מנהיגותי מסוג אחר בקבוצה. מי שיניע אותו ואת האחרים מבחינה מנטאלית. סקוט ברוקס כבר חווה את ווסטברוק לצד כוכב גדול עוד יותר ובקטע הזה, של הסינרגיה החברתית והתקשורתית בין שניהם, יחסית הצליח. הבעיה שלו כמאמן הייתה מקצועית על הפרקט, כשהיה ברור לכולם חוץ מווסטברוק שדוראנט צריך לזרוק יותר וראסל הרבה פחות. אם אותו ראסל יגיע לוושינגטון וביל וברוקס ייתנו לו להשתלט על הכדור, אז גורל הקבוצה ברור - גם במזרח החלש יותר אבל ההולך ומתחזק ומתעמק.
ג'יימס הארדן רצה את ווסטברוק איתו לפני שנה ביוסטון, וכשעלו השאלות איך ישחקו יחד התשובה הייתה שלא תהיה בעיה, כי הם חברים עוד מהימים ההם. מקצועית השאלה הייתה כמה 'לא קלעים' יכולים להיות על הפרקט יחד עם הארדן כדי ליצור לו את הריווח הנכון לחדור מבלי ששניים או שלושה שחקני הגנה יתכווצו עליו. אחרי תקופה קצרה הם החליטו שהתשובה יכולה להיות רק 'לא קלעי' אחד ושלחו משם את קלינט קאפלה כדי לשחק עוד יותר סמול בול. זה עבד לא רע כשווסטברוק היה בשיאו, עד שהגיעה הפסקת הקורונה.
בפלייאוף, עמוק בתוך הבועה, ובשיא רגעי המתח והלחץ, ווסטברוק התמגנט מחדש לכדור, זרק ואיבד יותר מדי מבלי ששתי הדמויות היחידות שיכלו לעצור אותו עשו דבר: מייק ד'אנטוני והארדן בעצמו שנתן לחבר להשתולל והוסיף עוד שמן למדורת ה'צ'וקר ברגעי ההכרעה'. ביל וברוקס חייבים להפנים את המסר, כי כשוושינגטון תגיע למשחקים החשובים, בכניסה לפלייאוף או בפלייאוף עצמו, ווסטברוק יהיה שם להשתלט כי הוא לא יכול אחרת.
ג'ף ואן גנדי תמיד אוהב להשתמש במילה 'הרגלים', habits בתיאור עבודת המאמן. הם יצטרכו לעשות שם חתיכת עבודה ביצירת הרגלים בעונה הרגילה כדי למנוע את תקלת ווסטברוק בפלייאוף. ייאמר לזכותו שהוא תמיד עומד במבחן של 'לקיחת הזריקה המכריעה' כשיש לא מעט שמשתמשים בו לקביעה מיהו ווינר. הבעיה אצלו היא שבדרך ללקיחת הזריקה הזו הוא מצליח לאבד או לרוב פשוט להחטיא.
אחרי הבחירה במקום התשיעי בדראפט התחושה הכללית לגבי דני אבדיה הייתה שהוא נבחר במקום 'בסדר'. היה יכול להיות יותר טוב וגבוה, אבל היה גם יכול להגיע לקבוצות כמו קליבלנד ודטרויט שתקועות עוד יותר מאחור מבחינת השלב בו הן נמצאות בבניה מחדש. ההגעה של ווסטברוק משפרת את הוויזארדס באופן מיידי וגורמת לבחירה הזו להיראות עוד יותר טובה לאבדיה. אין משהו חשוב יותר לשחקן צעיר מדקות משחק - זה נכון ומדויק - אבל אם ישחק רק קצת פחות ואולי גם ייגע בכדור קצת פחות, אבל בתמורה הקבוצה תהיה תחרותית יותר, זה יהיה שווה. במיוחד בשביל שחקן שרק ניצח בכל הקריירה הצעירה שלו ושיחק אחוז מאד גבוה של משחקים משמעותיים וחשובים.
בליל הדראפט אמר לנו מאמנו האישי בשנים האחרונות במכבי ומי שילווה אותו בארה"ב, וליקו פרוביץ', שהוא פחות מודאג מהתפקיד שלו על הפרקט ומספר הנגיעות בכדור: "הוא כמו מים בנהר - תמיד מוצא את הנתיב שלו". כשמתסכלים על העונה שעברה של דני במכבי, שנפתחה עם דקות שלו בפינה מבלי לראות הרבה כדור והסתיימה כשהוא אחד משניים-שלושה שחקנים הכי חשובים, אפשר להבין מאיפה פרוביץ' שואב את העידוד.
ווסטברוק לא יהפוך למנהיג לצעירים כמו שכריס פול היה באוקלהומה סיטי ובטח יהיה עוד יותר בפיניקס, אבל אולי ינסה להיות קצת יותר כזה ב-2021 בחדר ההלבשה ואפילו על הפרקט. הוא אחד ממכחישי המציאות הגדולים שראינו, אבל אפילו הוא ראה כמה דברים במראה בשנים האחרונות שטיפה יצניעו, לא?
בצד הדרומי של ארה"ב יש עוד אחד שאמור להצטנע. הארדן רוצה אליפות וכנראה רוצה החוצה מיוסטון, למרות הדיווחים האחרונים של ווג' שהוא העדיף את וול על ווסטברוק ואמור להיות מרוצה מהמהלך. מקצועית, וול אמור להתאים לו יותר. וול בריא כמובן. הוא פחות מאוהב מראסל בזריקות מחצי מרחק ואמור לקלוע יותר טוב מהשלוש כדי לפתוח את המגרש. אם דברים לא יילכו טוב ליוסטון, הם יהיו בצרות עמוקות.
לשלוח את הארדן בטרייד ענק זה עניין שיכול לקרות בכל יום, אבל המשמעות שלו תהיה להשאיר את הקבוצה תחת ההנהגה של הצמד וול-דמרקוס קאזינס, שאפילו להגיע לפיינל פור המכללות עם קנטאקי הפייבוריטית ב-2010 הם לא הצליחו. כשהיו בריאים וצעירים בעשר שנים. יוסטון לא יכולה גם ללכת לבניה מלאה מחדש כי כל כך הרבה בחירות דראפט שלה בשנים הקרובות נמצאות אצל קבוצות אחרות. הארדן צריך להצטנע כי בכל השנים האחרונות ההנהלה עשתה הכל לבנות קבוצה בצלמו וגם לפי הדרישות שלו. הביאו לו את פול בשביל חצי קבוצה ואז את ווסטברוק ועכשיו את וול. והוא עוד מעיז לרצות לעזוב בעצמו.
למדנו להבין בעידן תקרת השכר הקשיחה/גמישה ותשלומי מס המותרות שטרייד בליגה הזו הוא לפני הכל עסקת חילופין של חוזים. בפרמטר הזה, אוקלהומה סיטי ניצחה בענק את עסקת 2019 עם יוסטון של פול תמורת ווסטברוק בזכות איסוף נכסי הדראפט העתידיים. ואז בעונה שעברה גם התברר שהיא ניצחה בגדול בעסקה הזו גם על הפרקט בזכות היכולת של פול לקחת את הת'אנדר לעונה מרשימה. בשביל הרוקטס בעידן ניהולי חדש ובעיקר בשביל המשך הקריירה של ג'ון וול, נקווה שהדקות שלו על הפרקט ישכיחו את השכר. בשביל אבדיה והקבוצה המאומצת החדשה של הקהל הישראלי, נקווה שגם ווסטברוק יוכיח שלא עברו כאן חוזים על ריק.
