(Getty) (צילום: ספורט 5)
(Getty) | צילום: ספורט 5

משחק מספר 5 בסדרת הגמר בין הלייקרס למיאמי היה המון דברים. קודם כל, הוא היה אחד המשחקים המרתקים שראינו העונה. הוא אפילו קיבל מעמד היסטורי בזכות שני כוכבי העל שלו, ובנוסף, הוא היה האסמכתא הסופית בהחלט לכך שג'ימי באטלר הוא מנהיג יוצא דופן מזן שלא הכרנו. עבור האוהד הניטרלי, המשחק הזה גם סימן תקווה. תקווה שמלווה בתחושת סיפוק, על כך שזכינו לסוף אדיר כיאה לעונה כזו מטלטלת.  

אבל בין היתר, המשחק הזה גם היה התשובה של ג'ימי באטלר לסקוטי פיפן. לפני מספר ימים אגדת העבר טען שהמשחקים בבועה הם "יותר כמו משחקי אימון", אז הבוקר (שבת), הוא זכה לצפות במשחק שהיה הכל חוץ ממשחק אימון, אלא אם מדובר במשחק אימון של באטלר וצוות המשנה של מינסוטה נגד קארל אנתוני טאונס ואנדרו וויגינס. משחק 5 סיפק לנו תצוגות יחיד, מהלכים לטופ 10, מהלכים ל-WWE, סלים מכריעים, מתח ומעל הכל - אווירה של משחק גמר אמיתי. כזו שיכולנו רק לחלום עליה אחרי שני המשחקים הראשונים בסדרה.

בסדרות מוצלחות, יש שני סוגים של תסריטים, מהנים באותה מידה. יש את התסריט הצפוי, שעם כמה שהוא צפוי הוא עדיין עוצר נשימה. קחו למשל את גמר 1998, מייקל ג'ורדן נגד בריון ראסל, כולם יודעים איך ייגמר המהלך אבל זה לא הפריע למישהו להתרגש כמו ילד מה"האפי אנדינג". ובדיוק בגלל שהתרגלנו לתסריטים כאלה, ברגע שאנחנו מקבלים סצנה שונה, אי אפשר שלא להתלהב.

הרי במשחק 5 קיבלנו את סצנת הסיום המושלמת. לברון, שנמצא במרדף תמידי אחרי ג'ורדן, קיבל הזדמנות פז שוב ללכת בעקבותיו, הפעם עם סל או אסיסט שמכריע אליפות. דני גרין קיבל את המבט הפנוי, שיכול היה לסדר אליפות 17 ללייקרס, להקפיץ אותו למעמד ג'ון פקסון / סטיב קר וגם לסגור מעגל עבור לברון ודני גרין שנלחמו אחד מול השני בגמר 2013 וגמר 2014. בנוסף, הסל הזה יכול היה למקם אותו ואת לברון לצד רוברט הורי וג'ון סאלי, בתור השחקנים היחידים שזכו באליפות עם שלוש קבוצות שונות.

בשורה התחתונה, לשמחתנו כל הסצנות שקרו או לא קרו במשחק 5 יוכלו לחזור על עצמן במשחק 6. רק הפעם, זה לא יהיה עוד משחק בסדרה של הלייקרס בדרך לאליפות קלה. זה יהיה עוד משחק בסדרה היסטורית, שאנחנו הולכים לזכור עוד הרבה הרבה זמן. ועל כך, התודה מגיעה לג'ימי באטלר.

כדורסלן במסכה
סגל חסר, הגב אל הקיר, סופרסטארים בצד השני, הצגה יוצאת דופן וניצחון בגמר NBA. שוב. אם לפני שבוע הייתם מחברים את המילים האלו ביחד, סביר להניח שהייתה קופצת לכם לראש תמונה של לברון ג'יימס. אבל בסדרת הגמר הנוכחית, באטלר מצליח לשנות לכולנו את התפיסה, כשהוא מתעלה לרמות שרק הוא לא מופתע מהן. הוא סוחב קבוצה פצועה על הגב, משחק כמעט את כל המשחק (נח 48 שניות במשחק 5) ומככב במאני טיים (קלע 8 מתוך ה-10 האחרונות של מיאמי). והדבר הכי מדהים, זה שהוא עושה את זה נגד לברון.

מאז ההפסד במשחק הראשון, ובעצם מאז שמכת הפציעות החלה, באטלר מעמיד ממוצעים של 30.5 נק' למשחק, 11.5 אסיסטים ו-10.3 ריבאונדים. תוסיפו לו גם 40 מ-73 מהשדה ו-41 מ-45 מהעונשין. כזכור, השחקן היחיד בהיסטוריה שהעמיד ממוצע של טריפל דאבל בסדרת גמר, הוא לברון ג'יימס ב-2017. עוד בענייני באטלר-לברון, הכוכב של מיאמי הפך לשחקן השני אי פעם אחרי כוכב הלייקרס שרושם טריפל דאבל של 30+ נק' יותר מפעם אחת בסדרת גמר.

שימו לב לנתון הבא: בפעם השלישית (!) בסדרה, לברון ובאטלר הובילו את הקבוצה שלהם בנקודות, ריבאונדים ואסיסטים. לפני גמר 2020, מעולם לא קרה ששני שחקנים יריבים הובילו את הקבוצה שלהם בשלוש הקטגוריות באותו משחק גמר.

בהמשך לנתון הקודם, צריך לעצור ולהבין עד כמה הסדרה הזו של באטלר היא באמת היסטורית. הוא לא רק נותן ללברון פייט על הנייר, הוא סופר כבר שני ניצחונות נגדו, כשהוא יותר טוב ממנו על הפרקט בשני צדי המגרש. מתי לאורך ההיסטוריה שחקן הצליח לשלוט יותר מלברון ולו במשחק גמר אחד? כלומר, להסתכל לו בעיניים, לנצח אותו, ולהיות יותר דומיננטי ממנו בכל אספקט של המשחק. היחיד שבאמת היה "גדול" על ג'יימס, זהו קווין דוראנט בגולדן סטייט. ואם באטלר, הבחירה ה-30 בדראפט 2011, הצליח לעשות משהו שרק דוראנט עשה, הוא יכול להיות גאה בעצמו.  

ה-MVP של סדרת הגמר (אם הלייקרס מנצחים)
רבות דובר ועוד ידובר על ג'ימי באטלר, הסינדרלה של מיאמי, אבל אסור לשכוח עוד הופעה כמעט מושלמת של לברון ג'יימס. לברון עלה לפרקט במטרה "לדרוס" כל מה שזז, והפעם הוא גם עשה את זה מחוץ לקשת. ג'יימס תפר שש שלשות מתשע הזדמנויות (שיא קריירה בגמר) בדרך ל-40 נקודות (15 מ-21 מהשדה), אליהן הוא הוסיף 13 ריבאונדים ושבעה אסיסטים.

לא לברון ולא שונאיו יכולים להגיד משהו על היכולת שלו במשחק 5, ששייכת למדף הזהב שלו לצד ההצגות הגדולות ביותר. אפילו במהלך האחרון, הוא עשה את המהלך הנכון כשחדר לסל ומצא את דני גרין פנוי לשלוש. לצערו, השלשה לא נכנסה ולאחר מכן מרקיף מוריס ניסה לחקות את ג'יי אר סמית' עם מהלך מטופש משל עצמו במאני טיים של משחק גמר. קצת יותר מזל, או קצת יותר שכל, והיו מדברים הרבה יותר על המשחק הזה של לברון.

אם יש משהו אחד שלברון כן יכול להתנחם בו, גם אם הוא מזערי ביחס לחגיגות שתוכננו בלוס אנג'לס, זה שתואר ה-MVP של סדרת הגמר בכיס שלו. אחרי פתיחה יותר טובה של דייויס בגמר, לברון השלים את 'המהפך' נגד חברו עם תצוגה נוספת שהשכיחה את העובדה שעוד חודשיים הוא חוגג יומולדת 36. דייויס היה מצוין במשחק 5 (28 נק') אבל ניתן היה לראות בבירור שהוא לא השחקן "בעל הערך הגבוה ביותר" אצל LA, ועל כן יצטרך לקרות משהו דרמטי כדי שלברון לא יזכה בתואר. כל זאת, כמובן, בהנחה שג'ימי באטלר לא מבשל לנו הפתעה.

צלף מארץ הצלפים
הגיע הזמן לתת לדאנקן רובינסון את הכבוד הראוי לו, כי אחרי עונה מדהימה, הוא הוכיח שהוא יודע לקחת גם כשהלחץ על הכתפיים והכסף על כף המאזניים. בעונתו הראשונה בפלייאוף והשנייה בליגה של הגדולים, כשהוא על הבמה הגדולה ביותר שיש ל-NBA להציע, רובינסון צלף 7 מ-13 מחוץ לקשת בדרך ל-26 נקודות בהופעה שלא הייתה מביישת את קליי תומפסון או ריי אלן.

אחרי שלושה משחקים בסדרת הגמר הוא עמד על 5 מ-20 מחוץ לקשת, אבל ג'ימי באטלר לא הפסיק להאמין ברובינסון, וזה מה שמנהיג ההיט אמר אחרי הניצחון במשחק 3: "דאנקן צריך לזרוק הרבה יותר כי הוא הולך להיות הסיבה שננצח את אחד המשחקים בגמר. הוא הולך לקלוע 6-7 שלשות ואני אקפוץ בהתלהבות, אביא לו חיבוק גדול ואולי אתן לו גם נשיקה קטנה על הראש. אני יודע כמה האיש הזה חשוב לקבוצה שלנו". ובכן, באטלר גאון.

עד כמה ההופעה הזאת הייתה יוצאת דופן? רק סטף קרי וריי אלן קלעו יותר שלשות במשחק גמר. לפני שלוש שנים, כשהיה בן 23, רובינסון שלח הודעה לבחור בשם מארק טיטוס מאתר "The Ringer", בתקווה שיוכל להיכנס לתעשיית תקשורת הספורט. הוא עשה זאת אחרי שהיה בטוח שאין לקריירת הכדורסל שלו עתיד, וכעת, אותם כתבים שהוא חלם לעבוד איתם - כותבים על ההצגה שלו בגמר NBA.

השופטים עזרו למיאמי בשתי ההתקפות האחרונות?
לאחר ההפסד, מאמן הלייקרס פרנק ווגל טען שנשרקו שתי עבירות לטובת ג'ימי באטלר בסיום, שלא בצדק. באטלר דייק מהקו (12 מ-12 הבוקר) ולמעשה ניצח להיט את המשחק. ההערות של ווגל לא באמת ישנו דבר חוץ מקנס אפשרי מצד הליגה, אך בכל זאת, נשאיר לכם את המקום לוויכוח. המהלכים כאן:

הערות לסיום:
1. תראו את המשחק. ראיתם כבר? תראו שוב. לא ראיתם? למה אתם קוראים את השורות האלו בכלל? בין אם זה התקציר או המשחק המלא, צריך לראות את מה שהתחולל בבועה כדי לעכל את איכות הקרב. זה היה אחד ממשחקי הגמר המשובחים בכל הזמנים, מרמת הביצוע ועד רמת המתח והדרמה. תענוג, ואם ככה הייתה מסתיימת העונה, אף אחד לא היה מתלונן.

2. איפה קלי אוליניק? אחרי שקלע 41 נקודות במצטבר במשחקים 2 ו-3, אוליניק נעלם. מאז שבאם אדבאיו חזר, אוליניק איבד את המקום שלו ברוטציה (12 דקות במשחק 4 ו-0 היום). בשלב זה, אדבאיו לא מציג את היכולת שראינו ממנו קודם לכן בפלייאוף, ועם העייפות המצטברת, ספולסטרה עלול להצטער במשחק 6 על כך שהוציא את אוליניק מהשטף. גם הווארד, אגב, כבר לא בעניינים.

3. קרדיט לקנדריק נאן. בסוף המשחק הראשון, שהיה כבר גארבג' טיים, נאן קיבל דקות וניצל אותן עם 18 נקודות. יש כאלו שאמרו שספולסטרה "הרוויח" אותו להמשך הסדרה, ואחרים טענו שמכיוון שקלע את הנקודות שלו כשהמשחק נגמר מעשית, אין לכך שום חשיבות. בפועל, נאן הזכיר לנו למה הוא נבחר לחמישיית הרוקיז של העונה, ולמרות כל הביקורות וההשמצות, ענה על הפרקט עם 11 נק' בחצי הראשון ועוד שלשה ברבע המכריע. בלעדיו, ואולי גם בלי אותן דקות בהן קיבל ביטחון בגארבג' טיים ההוא, יש להניח שברגעים אלו ממש לברון היה חוגג אליפות רביעית.