(Getty) (צילום: ספורט 5)
(Getty) | צילום: ספורט 5

יש ארבע דרכים לעכל את משחק מספר 2 בסדרת גמר ה-NBA. האוהד שמחפש את הסיפורים, המספרים והגדולה, יתייחס מן הסתם ללברון ג'יימס ואנתוני דייויס. ואיזה צמד זה לברון ג'יימס ואנתוני דייויס. מבחינת יכולת וכישרון נטו (ההצלחה תבוא בהמשך), שני השמות האלה הולכים יד ביד לצד גדולים אחרים כמו שאק את קובי וג'ורדן את פיפן. הם לגמרי שם, והבוקר (שבת) ב-114:124 של לוס אנג'לס על מיאמי, קיבלנו חותמת נוספת לכך.

אחרי האוהד המתלהב, יש את הרומנטיקן. זה שמתרגש מאוליניקים שעולים מהספסל, מנאומים מרגשים של יודוניס האסלם וכמובן מטיילר הירו שהפך לשחקן הצעיר בהיסטוריה שפותח בחמישייה במשחק גמר. האוהד הזה הוא אותו אחד שנפלו פניו בתחילת המשחק עם הבשורה על היעדרותם של דראגיץ' ואדבאיו, ובסוף המשחק הוא הרים שוב את הראש רק כדי להוריד את הכובע בפני ההיט, ש"נשארו במשחק".

אפשר גם להסתכל על המשחק הזה מנקודת המבט של המאמן. זה שאוהב לנתח את המשחק ויכול היה ללקק את האצבעות מצפייה ב-IQ היוצא דופן של הלייקרס, שהצליחו להשכיח לחלוטין את ההגנה האזורית החזקה של מיאמי. כלומר, זאת שהייתה חזקה. אותה הגנה ששיתקה את ה-MVP ממילווקי ואת החברים מבוסטון, וזכתה לשבחים מכל רחבי תבל. פעם היה דבר כזה.

ויש כמובן את האוהד הניטרלי שבסך הכל מחפש אקשן בחיים. זה שיושב בבית, סובל מהסגר, ורק חיכה לגמר הגדול של ה-NBA שיעיף לו את הסכך של הסוכה (חג שמח). האמת כואבת, אבל צריך לומר אותה: גמר 2020 עד כה נראה כמו אחד הגמרים המשעממים אי פעם. ואם לא יקרה משהו יוצא דופן, מה שנראה רחוק כרגע, הוא עוד עלול לזכות בתואר העגום של תחרות הגמרים המשעממים ביותר בכל הזמנים. יש שמועות שמנחה התחרות הוא קוואי לנארד.   

נתלהב כי יש ממה
קודם כל צריך להגיד תודה. תודה לדייויס ותודה ללברון שהצליחו ליצור עניין בתוך הגמר הזה. לצערנו, העניין הזה הוא מי יקח את תואר ה-MVP. אבל גם זה משהו. אחרי בכורה היסטורית בגמר, בה "הגבה" הפציץ 34 נקודות, הוא הגיע ל-30 נקודות באמצע הרבע השלישי של משחק 2 כאשר הוא עם 14 מ-15 מהשדה. יש שחקנים שהיו חולמים על אחוזים כאלה מהעונשין.

את המשחק דייויס סיים עם 32 נק' ב-75% מהשדה ו-14 ריבאונדים (8 בהתקפה). אבל הוא לא היה לבד. לברון סייע לו עם 33 נק' והוא היה רחוק אסיסט אחד וריבאונד אחד כדי שידברו עליו אפילו יותר. לצערו, אין לו מה לעשות בנידון, כי זה מה שווסטברוק והטריפל דאבלים עשו לעולם שלנו ועם זה ננצח. בפעם הראשונה בקריירה של לברון יש לו "יריב" ראוי על תואר ה-MVP של הגמר, כך שאם גם משחק 3 יהיה חד צדדי, נתנחם בדו קרב הזה ביניהם. או כמו שכתבו ברשתות החברתיות במהלך המשחק הבוקר - תנו ללברון ודייויס לשחק אחד נגד השני על ה-MVP בסוף משחק 4.

אם כבר לברון ג'יימס, ראוי לציין את הרבע האחרון שלו שכלל 10 נקודות ולמעשה הבטיח את הניצחון. ואם כבר רבע אחרון, ראוי לציין את הנתון הבא: הלייקרס במאזן 0:54 העונה כשהם נכנסו לרבע האחרון עם היתרון. אחריהם בהיסטוריה מופיעים שיקגו של 95/96 עם מאזן 1:78 במצב הזה (98.7%) ובוסטון של 67/68 עם מאזן 1:60 (98.4%). שתי הקבוצות הללו, אגב, זכו באליפות באותה עונה. לכו תילחמו נגד הסטטיסטיקה, לכו תילחמו נגד לברון ודייויס.

הערצה או החמצה?
לאור השתלשלות האירועים במשחק הראשון, בודדים האנשים שקראו את הדיווח על הפציעות של דראגיץ' ואדבאיו, ובכל זאת האמינו שההפרש של הלייקרס יהיה חד ספרתי ברבע המכריע. ובכן, זה אמנם לא הרגיש ככה, אבל זה היה המצב. בהתחשב בנסיבות, תכנית המשחק של אריק ספולסטרה עבדה - הלייקרס הפציצו שלשות ללא הכרה (47 במספר, שיא מועדון), צמד הקלעים של LA דני גרין וקאלדוול פופ נעצרו על 3 מ-19 מחוץ לקשת, באטלר כיכב, הירו שוב שכח שהוא בן 20, אוליניק הפתיע ונאן המשיך את היכולת הטובה מהגארבג' טיים של המשחק הראשון. אז רגע, ספולסטרה צריך להיות מרוצה ולהגיד תודה על המחמאות, או שהוא צריך לצאת מאוכזב?

קודם כל, זה יהיה לא פייר וכמעט אבסורדי לכעוס על שחקני מיאמי. אבל ספולסטרה כן יכול וצריך להרגיש את תחושת ההחמצה הזאת. כי למרות האווירה על הפרקט ועל המסכים, ההיט היו שם לפחות על לוח התוצאות, וככה בדיוק גונבים משחק כדורסל. עוד סגירה לריבאונד פה, עוד עצירה שם, עוד שלשה שצריכה הייתה להיכנס, אולי עוד קצת אמונה, זה מה שהיה חסר למיאמי כדי לצאת עם ניצחון ולהשוות את הסדרה ל-1:1. במקום זאת, קיבלנו אווירה של משחק אימון.

במהלך הרבע האחרון, בו הלייקרס התקשו לשים נקודות על הלוח, למיאמי הייתה הזדמנות שאולי לא תחזור העונה. במשך 3:25 דקות, עמוק בתוך המאני טיים, לוס אנג'לס לא קלעה נקודה. ומה ההיט עשו בפרק הזמן הזה? גם לא קלעו נקודה והתוצאה נשארה 111:101. ככה, אי אפשר לנצח את הלייקרס. תחושת ההחמצה הגדולה באמת מבחינתה של מיאמי, היא ההרגשה שעם אדבאיו ודראגיץ' דברים יכלו להיראות אחרת, כי החבורה של ווגל הייתה רחוקה מלהבריק.

בית ספר לאזורית
כולם מכירים את המשחק 'חמור באמצע'. משחק ילדים פשוט שיכול לגרום לך להיראות חסר אונים, תוך שהמטרה ברורה: לא לעמוד באמצע. גם משחק הכדורסל יכול להיראות פשוט משנדמה, כל עוד אתה מכיר את הכללים, והכלל מספר אחת לפיצוח הגנה אזורית הוא ההפך הגמור ממהות המשחק של 'חמור באמצע'. נגד אזורית, המטרה היא להעמיד שחקן באמצע באיזור קו העונשין ולשים שחקן "מאחורי העיניים של ההגנה" על קו הבסיס. ברגע שזה קורה, בטח אם יש לך את שניים מהשחקנים החכמים בתולדות המשחק בדמותם של לברון ורונדו, ביחד עם דייויס שחוגג מתחת לסל, האזורית היא זו שהופכת ל'חמור' חסר אונים. וזה בדיוק מה שקרה במשחק מספר 2.

"אנחנו רוצים שהפליימייקרים שלנו יהיו באמצע", הסביר ווגל. "אם נצליח להכניס לשם את הכדור ולכווץ את ההגנה של מיאמי, ייפתחו לנו אפשרויות בצבע ועל קשת השלוש. כמובן, אנחנו רוצים מקבלי החלטות מצוינים באמצע. כשרונדו, לברון ודייויס מקבלים שם את הכדורים, ההתקפה שלנו נהנית מזה. במשחק 2 הענשנו את האזורית שלהם".

בדוגמא הזאת, הכל מתחיל מרונדו, שמוצא את מוריס על קו העונשין ומכווץ את ההגנה. מוריס מיד מוסר לקארוסו שפנוי מחוץ לקשת, ורק רשת

כאן הלייקרס מניעים את הכדור מצד לצד, לברון מקבל את הכדור במקום שחושף את ההגנה של מיאמי, קנדריק נאן לא מפריע לדייויס להסתנן לצבע והאחרון משלים שתי נקודות קלות

via GIPHY

ככה פשוט, ככה יפה. לברון מקבל את הכדור באמצע, וכך גם את השליטה בהתקפה, אוליניק מגיע לעזרה ודייויס עם הדאנק. פתאום האזורית של מיאמי לא נראית כל כך מפחידה

via GIPHY

המהלך הזה מחזיר אותנו ליסודות. שימו לב להטעיית מסירה לפני כל מסירה ומסירה בהתקפה של לוס אנג'לס. הדבר הקטן הזה מוציא את מיאמי מהאיזון שלה באזורית, וההתקפה של LA מסתיימת בשלשה נקייה של קאלדוול פופ

כשמדברים על החוכמה של רונדו ולברון, מתכוונים בדיוק למהלכים מהסוג הזה. שנייה אחת של חוסר תשומת לב מצדו של דאנקן רובינסון, ולברון בורח לו מאחורי הגב של אוליניק כדי להניח שתיים קלות. ואיזה יופי דייויס עוזר לו לקום 

חוץ משחקן באמצע שידע לקבל את ההחלטות הנכונות, אם יש דבר אחד שיכול בשנייה לבטל אזורית ולמחוק את כל מה שעשית בהגנה, זה ריבאונד התקפה. ללייקרס היו 16 (!) כאלה במשחק מס' 2, למיאמי לא היו תשובות ל'סייז' של דייויס, לברון ואפילו הווארד בפתיחה, וככה - אין לה סיכוי. הנה הסל שעצר את הבצורת המדוברת כשלוח התוצאות הראה 111:101. קל, קל מדי.

זה גמר זה?
אחד הדברים שאדם סילבר הצליח לעשות, זה "להשכיח" את הקהל. במשחקים הגדולים ביותר שהבועה סיפקה לנו, האלמנט של הקהל כמובן היה חסר, אבל הרבה פחות משציפינו. לעומת זאת, עד כה בסדרת הגמר, בעקבות המתרחש על הפרקט, הקהל נאלץ לחפש אקשן ממקומות אחרים והוא מתקשה למצוא. בגלל שאין קהל שיעיר את הקבוצה שלו, או יעודד אותה אם היא מובילה, נוצרה עד כה אווירה של הכל חוץ מסדרת גמר. 

דווח הבוקר בארצות הברית שבאם אדבאיו מתכנן לשחק במספר מספר 3 (ב-02:30 בין ראשון לשני), אך ספק אם זה יספיק למיאמי. גם שתי סדרות הגמר האחרונות בין גולדן לקליבלנד היו חד צדדיות, ואפילו הפתיחה של זו ב-2016 שהסתיימה באליפות של הקאבס, אבל ההבדל המהותי הוא שכאן למיאמי אין את לברון ג'יימס שישאיר את האוהד הניטרלי אופטימי.

3 נקודות לסיום:
1. אחלה קלי אוליניק. אחרי שסיים עם מדד פלוס מינוס של 14+ במשחק הראשון, אוליניק קיבל את המושכות בעמדת הסנטר (למרות שלנארד פתח), שיחק 37 דקות, קלע 24 נקודות, הוריד 9 ריבאונדים ומיאמי הייתה "רק" בפיגור של שלוש נקודות איתו על המגרש. זה הגמר הראשון שלו, כן?

2. השלשות של רונדו. שימו רגע בצד את העובדה שהוא קלע 16 נק' מהספסל. וגם את עשרת האסיסטים שחילק. ייתכן שבגיל 34 רונדו הפך לקלע שלשות שדורש שמירה רצינית? אחרי שכל הקריירה קיבל את המבטים הפנויים, הרכז של הלייקרס קלע בפלייאוף הנוכחי 17 שלשות ב-38 זריקות (44.7%). במשחק 2 הוא סיים עם 3 מ-4. אז אולי הגיע הזמן להיצמד אליו?

3. מחכים לך, קווין דוראנט. מהשחקן המושמץ בליגה דוראנט הופך בימים אלו ממש לתקווה הגדולה של אוהדי הכדורסל הניטרליים מסביב לעולם. בעוד שהמנייה של המזרח צונחת, התקווה לגמר בין לוס אנג'לס לברוקלין רק הולכת וגדלה. מישהו מתנגד לקרב אליפות בין קיירי ודוראנט ללברון ודייויס?