"אני אפילו לא אמור להיות כאן היום", חוזר ואומר דאנטה לרנדל ב"מוכרים בלבד" המיתולוגי ויכול מאוד להיות שכך הרגיש גם פרנק ווגל בליל ה-23 באוקטובר, כאשר הוא ולוס אנג'לס לייקרס הפסידו בדרבי של ערב פתיחת העונה לקליפרס.
ווגל, כפי שאמרו אחרים, די "נקלע לסיטואציה", אבל חודשיים אחר כך, למשחק האדיר הלילה (בין חמישי לשישי, 3:00, SPORT5) בו הלייקרס יתארחו אצל יאניס אנטטוקומפו ומילווקי, הוא יגיע ממרומי המקום הראשון ב-NBA (יחד עם הבאקס) כולה ועם פער מבטיח על הקליפרס בראשות המערב.
הדרך לגמר עוד רחוקה מאוד והלייקרס, שחיים על איזון עדין וסגל לא ממש מאוזן וכזה שעלול לקרוס במהרה עם פציעה של אחד משני הכוכבים, צריכים שהכוכבים יסתדרו עבורם, אבל השליש הראשון של העונה היה הרבה מעבר לציפיות של כולם, בייחוד אחרי אותו הפסד לקליפרס במשחק הראשון. והקרדיט, חוץ מלברון, ודייויס, ודווייט הווארד שתורם מעבר לציפיות, ומי שלא תרצו, חייב ללכת גם לווגל.
לברון הכיר אותו מצוין, מימי תחילת העשור, בהם המאמן הוביל את אינדיאנה לקרבות עיקשים מול מיאמי והטריו הגדול שלה. אלא שבסופו של דבר, הפייסרס נפלו ו-ווגל עבר לשנתיים עגומות באורלנדו. הן נגמרו במאזן 110:54 ופיטורים מיד עם סיום עונת 2017/18.
הוא לקח שנת שבתון. השנה הזו, הודה ווגל, החייתה את הקריירה שלו. אולי אפילו הצילה אותה. "האפשרות הזו, לקחת צעד אחורה ולהצטרף לכמה ימים לכל מיני קבוצות שונות, מאפשרת לך לראות את הדברים באור אחר לחלוטין", הוא אמר בתחילת העונה. "אתה רואה אימונים שונים, איך פגישות צוות מתנהלות, לומד מונחים חדשים. כמות הדברים שראיתי הייתה בלתי נגמרת".
אחרי 17 שנים רצופות בליגה, תחילה כעוזר בסלטיקס, בפילדלפיה ובאינדיאנה ואז כמאמן ראשי בפייסרס ובמג'יק, ווגל ניצל את השנה מחוץ לפרקט כדי לחרוש את אמריקה לאורכה ולרוחבה ולחבור לכל מי שהסכים לארח אותו, כולל קבוצות NBA וקבוצות קולג'ים שונות. בגיל 46 בלבד, הוא עדיין המאמן השביעי הכי צעיר בליגה, אבל הרזומה המרשים לא הספיק והוא נאלץ לשבת בצד ולחכות להזדמנות. בסוף, היא הגיעה. איכשהו.
אחרי שלוק וולטון, עוד אחד מקורבנות הדומיננטיות של לברון ג'יימס, עזב כצפוי עם תום העונה הקודמת והמגה-כושלת, הלייקרס שוב חיפשו מאמן. עוד במהלך אפריל ההנהלה נפגשה פעמיים עם מונטי וויליאמס ופעמיים עם טיירון לו והיה ברור לכל שאחד מהם יזכה בתפקיד.
בסוף, LA הודיעה לטיירון לו שהיא בוחרת בו ומאחדת אותו עם קינג ג'יימס, מה ששלח את וויליאמס לחתום לחמש שנים כמאמן פיניקס. אלא שבלייקרס כמו בלייקרס בשנים האחרונות, כל צעד לווה בבלגן ניהולי אטומי ובקבוצה לא הציעו ללו חוזה רשמי תחילה. כאשר בסופו של דבר כן עשו זאת, הם הודיעו לו שהחוזה יהיה רק לשלוש שנים ושג'ייסון קיד יהיה העוזר שלו ואם לא הוא, אז ווגל. לו סירב בכל תוקף והמו"מ פוצץ.
בלי אפשרות לחזור לוויליאמס, הלייקרס נתקעו והמועמד הבא שלהם לתפקיד המאמן הראשי היה קיד עצמו, עד שבסופו של דבר ווגל, האופציה הרביעית (!), קיבל את התפקיד עם קיד, חברו הטוב של לברון, נושף בעורפו. כמובן שהתחושה הראשונה של כולם הייתה שאין שום סיכוי שזה יעבוד ושלברון יתעלל בו עד שההפסדים קצת יצטברו ו-ווגל יילך הביתה לטובת קיד. אלא שבינתיים, ההפסדים לא מצטברים בכלל וגם השחקנים וגם האוהדים מתאהבים בווגל במהרה.
כמו כל מאמן ב-NBA, ווגל נדרש לנתב בין שני מסלולים עם הסגל שלו: כוכבים, וכל השאר. ההבדל - לאף מאמן בליגה אין על הראש את לברון ו/או את דייויס, שהלייקרס ויתרו על חצי קבוצה ועל רוב העתיד בשבילו. כרגע, המאמן עושה עבודה נהדרת מול השניים הללו.
"מבחינת כישרון, הם שניים מהטובים שאי פעם אזכה לאמן", הוא אמר לפני שהעונה יצאה לדרך. "זה כיף, אבל גם מאוד מאתגר, כי אתה חייב להיות בטוח שאתה מנהל אותם בצורה הנכונה ושם אותם במצבים בהם הם מרגישים טוב עם התפקיד שלהם ועם מה שקורה סביבם".
גם לברון, עם הצעירים והאנדרלמוסיה בלייקרס בעונה שעברה, וגם דייויס שרק רצה לברוח כבר מניו אורלינס, היו במצבים רעים מאוד אשתקד ו-ווגל שינה זאת. עם קינג ג'יימס למשל, הוא כבר אמר השבוע שהלייקרס "יכבדו את הבקשה שלו לשחק" ולהימנע מה-Load Management. בימים בהם כוכבי הליגה לוקחים עוד ועוד ימי חופש, לברון, שלא פחד לעשות זאת בעצמו בעבר, בוחר במסלול השני.
היריב הגדול שלו על "העיר", קוואי לאונרד, מזוהה יותר מכל אחד אחר עם ה-Load Management שמרגיז כל כך הרבה אוהדים ולברון, מכונת יח"צ מבריקה, יודע היטב שהוא צריך להיות על הצד השני של הסקאלה. במקום לנוח ביציע, הוא משייט על הפרקט. עדיין לא שומר במלוא המרץ, אבל הלייקרס מנצחים כמעט ב-10 נקודות בממוצע למשחק וזה מאפשר לו לשחק פחות מ-35 דקות בממוצע לערב. עם דייויס לצדו, הוא כבר לא צריך לחטוף את כל המכות ולייצר את כל הנקודות (לדייויס יש יותר בממוצע למשחק) והוא כן יכול להתפנות למטרה האישית העיקרית שלו העונה: להיות מלך האסיסטים. כרגע הוא מוביל את הליגה בפער ניכר.
"הוא זכה באמון השחקנים, כולל לברון", כתבה טניה גאנגולי מה"לוס אנג'לס טיימס" אחרי שווגל נבחר למאמן החודש הראשון בליגה בזכות הפתיחה הטובה ביותר של הלייקרס לעונה מאז ימי השואוטיים של מג'יק באייטיז. "אני אוהב את המאמן ואת מה שהצוות שלנו עושה", החמיא לברון. "אני חושב שהמאמן שלנו עושה את מה שהכי טוב עבור הקבוצה וכמובן שאני מכבד את זה". אחרי סל קשה מול יוטה, לברון טפח קלות על ישבנו של המאמן, שהגיב עם חיוך מאוזן לאוזן.
כשווגל נלחם אז עם אינדיאנה במיאמי, הוא עשה זאת בעיקר דרך ההגנה ואת הגישה הזו הוא הצליח להביא גם ללייקרס. דייויס נראה כרגע כמו מועמד ראוי לתואר שחקן ההגנה של העונה (דייויס, לברון, קייל קוזמה, אלכס קארוסו, קנטביוס קולדוול פופ וג'בייל מגי רושמים כולם רייטינג הגנתי אישי טוב יותר מאשר בעונה שעברה) וכולם תורמים ומפנים את הבמה בצד השני של המגרש, זה שדורש כישרון, לשני הכוכבים. ההיררכיה, בסגל שנבנה כמעט כולו על רול פליירס מנוסים כמו דני גרין, אייברי בראדלי, ג'ראד דאדלי, ג'בייל מגי, רייג'ון רונדו ושות', נראית נהדר ואפילו הווארד הבין את מקומו.
כך למשל, כשהסנטר קלע שלשה נדירה נגד יוטה, ווגל הסתלבט עליו והווארד, לא תמיד הטיפוס הכי פשוט בעולם, לקח זאת באהבה ושמחה רבה. במשחק צמוד מול ניו אורלינס, אחרי שעבירה נשרקה לחובת קנטביוס קולדוול פופ, עוד אחד עם "עניינים", הפורוורד רץ להתלונן בפני ווגל, שצעק עליו בחזרה "תגיד לי את הפאקינג אמת לגבי זה", לפני שעירער על השריקה. האוהדים התמוגגו מהאופן בו המאמן גם סומך על השחקנים שלו וגם לא מפחד להתעמת איתם. רונדו ובראדלי כבר הספיקו לפרגן למאמן על "הדרך בה הוא מלמד את הקבוצה".
"יש פה אווירה של משפחה", אמרו בקבוצה לסם אמיק מ"The Athletic" ואת האווירה הזו ינסה ווגל לשמר, כל הדרך אל הפלייאוף ולקרבות העיקשים שצפויים לקבוצה שלו שם. השבוע הקרוב, שמתחיל עם מילווקי בחוץ ונגמר עם מפגש הכריסמס העצום נגד הקליפרס, הוא מבחן גדול עבור המאמן והקבוצה כולה. לשמחתם, את במבחן הראשון של העונה, עד עכשיו, הם הוציאו 100.
