אחת לכמה שנים, אולי אחת לכמה עשורים, קם שחקן שמשנה את חוקי המשחק, תרתי משמע. אחד שהיכולות שלו על המגרש מאלצות את קברניטי הליגה והענף לחשב מסלול מחדש ולשנות נהלים, שריקות וחוקים בגללו או, אולי, בזכותו.
הדומיננטיות של הסנטר ג'ורג' מייקן בשנות ה-50, מולו קבוצות החזיקו בכדור בין דקה לשלוש על מנת להמעיט את מספר ההתקפות של הקבוצה בה שיחק, הביאה את הליגה להכנסת חוק ה-24 שניות בהתקפה, שהחל ב-1954. ב-1967 חוקת כדורסל המכללות לא אפשרה לשחקנים להטביע לאחר שימוש יתר של האספקט הזה ע"י קארים עבדול ג'באר.
החסימות מעל הטבעת של ווילט צ'מברליין הענק הביאו לחוק שאסר על חסימת כדור בזמן שהוא בירידה לסל. הדאנקים של דאריל דואקינס היו כל כך עוצמתיים שכמות הטבעות שעיקם או שבר וכמות הלוחות אותם ניפץ הביאו לשינוי בחומר ממנו עשויים הלוחות והפיכת הטבעות לקפיציות. הליגה הכניסה את ההגנה האזורית אחרי שלא נמצא אף שחקן בודד שיכל היה לעצור או להתמודד מול שקיל אוניל באחד-על-אחד. המכנה המשותף לכל אלה הוא שאלו שאחראים לשינוי הם סנטרים, אנשים גדולים פיסית, גדולים מהחיים, כמו באגדות.
הכישורים שלו לא הביאו להמצאת חוקים חדשים, עדיין לא, אבל סטפן קרי שינה במו ידיו את סגנון המשחק והוא חלוץ של זה המודרני. יש את הענף ששוחק במשך עשורים שלמים ואת זה שמשוחק מאז שהפציע עם הווריורס קצת לפני אמצע העשור הנוכחי.
"כדאי שתשאלו את שחקני ומאמני העבר אם יש להם רעיון טוב יותר איך לשמור את סטף מאשר אותנו, המאמנים החדשים, כי לנו אין מושג", אמר כבר לפני 5 שנים סטיב קר.
למזלו של קר, החייזר הזה, שהשאיר את כל יריביו אובדי עצות ואת הצופים בו פעורי פה, משחק בקבוצה שלו. יחד הם הגיעו חמש פעמים רצופות לגמר ה-NBA וזכו בשלושה תארי אליפות.
סטף קרי הוא הכדורסלן החדש. לא גבוה במיוחד, לא חזק במיוחד, לא מרביץ מי יודע מה, אבל שליטה בכדור ובגוף יש לו, וידית... חתיכת ידית. הלא כשג'יימס נייסמית' המציא את המשחק לפני 128 שנה, מטרתו הראשונה והבסיסית היתה להעביר באמצעות זריקה את הכדור דרך החישוק. כל השאר משני, כולל פיצוצים בתוך הצבע, קפיצות פסיכיות לשמיים והקפצות כדור למכביר. צריך היה ועדיין צריך, לפני הכל, "טו פוט דה בול אין דה סל", ואת זה עשתה גולדן סטייט של השנים האחרונות בצורה אולטימטיבית, וקרי הוא בדיוק השחקן אותו דמיין נייסמית' כשחשב על המשחק הזה.
לקרי יש יכולות שלא היו לאף שחקן לפניו. הלוגו ג'רי ווסט קלע נפלא ממרחק עוד לפני שצוייר על הפרקט קו שלוש הנקודות, פיל ג'קסון האגדי נהג לציין את יכולת שחרור הכדור הנדירה של מחמוד עבדול-ראוף. אבל אלה וקודמיהם, וגם אלה שבאו אחריהם, לא היו עקביים, כמותיים ומדוייקים אחוזית כל כך כמו קרי. שילוב נדיר של כשרון, ביטחון, תרגול סיזיפי ונון-שלאנט של שפת גוף שטרם נראה מאז המצאת הכדור הכתום. עוד לא נולד השומר האינדיבידואלי שיכול להתמודד עם התופעה הזאת.
"סטף קרי צריך להפסיק עם זה. הוא מדהים, בנאדם! מעולם לא ראיתי מישהו כמוהו בהיסטוריה של המשחק" החמיא לברון ג'יימס לקרי במהלך עונת 2015/16.
לתופעה הבולטת המאפיינת, בין היתר, את קרי, אני קורא "טווחלס". חסר טווח. בזכות היכולת להשחיל כדורים דרך הטבעת ממרחקים שקרובים יותר לקו מחצית המגרש מאשר לקו השלוש, סטפן שינה את המשחק. בעניין הזה הוא פרץ דרך, וכתב מחדש אל מול עינינו את השיטות שבהן הענף ישוחק, יימכר, יאתגר וילהיב את העוסקים בו ואת צופיו.
"סטף קרי הוא הקלעי הטוב ביותר של זמננו... אני מצטער", אמר דמיין לילארד עוד באפריל 2013 והיה בין הראשונים לזהות שמדובר במישהו שהכדורסל עוד לא ראה עד אז.
כי כשה"היי פיק-אנד-רול" משוחק כל כך "היי", באזור קו החצי, וגם משם קרי צולף באחוזים פנומנליים, אז כל ההתקפה משתנה. וגם ההגנה. המונח "ריווח" מקבל משמעות אחרת, והדרך בה ניתן להשיג נקודות שונה ממה שהכרנו. הרחבה פרוצה לליי-אפים קלים, וכששחקני הגנה נכנסים לשם בכדי לשמור על הטבעת, הכדור יוצא לקלעים שעומדים מחוץ לקשת ויש להם זמן להסתרק בין הזמן שהכדור מגיע אליהם ועד שהם משחררים שלשה חופשית לעבר הסל. וזה קל, ונקי, ואסתטי, וכל כך יעיל.
הקוד פוצח, הדרך לעשות סלים ולנצח משחקים מעולם לא נראתה זורמת ופשוטה יותר. הדגש עבר לכשרון דיוק בקליעה ממרחק ויכולת מסירה לשחקן פנוי מאשר ליכולות פיזיות, נתוני גובה וגודל, משחק עם הגב לסל וחפירות בתוך הצבע כמיטב המסורת כפי שהכרנו והורגלנו מזה עשרות בשנים.
"כשהוא מתפוצץ הוא כמו פצצה גרעינית. זורק מ-11, 12 מ'. רץ במתפרצת של שלושה-על-אחד ויורה ממרחק... אני כבר הרבה שנים בליגה, ראיתי את קובי (בראיינט), את דירק (נוביצקי) מתפוצץ, את גילברט (ארינס), איך הם בטרוף וזה היה... וואוו. אני זוכר איך זה להיות חלק מזה, ב'מוד' כזה. זה כמו שקובי קולע 20 נק' רצופות, והוא (סטף) עושה זאת משחק אחר משחק". שון ליוינגסטון, חבר לקבוצה.
אני לא מאמן ולא סקאוט, לא אנליסט ולא פילוסוף של הענף. אני בקושי שחקן נוער לשעבר, צופה, אוהד שרוף של המשחק. ובכל זאת, סגנון ההתקפה הגולדן-סטייטית שתארתי (שהורכב מעוד מספר גירסאות ואופציות יעילות לא פחות) לא היה מסובך מדי, לא מתוחכם במיוחד, קל לזיהוי ולציפיה – ובכל זאת, בלתי ניתן לעצירה. וכשגם שחקני הספסל מכירים בתפקידם ומותאמים לשיטה, כשרובם קלעים נהדרים ממרחק וכשמעל כולם מנצח מיסטר פנומן הכדרור, המסירה והקליעה אדון טווחלס, אז העסק דופק.
אני לא בטוח אם השחקנים שלצידו היו מגיעים למספרים ולזריקות נוחות כאלה, קל וחומר לאליפויות ושיאים אישיים, אם הם היו משחקים בקבוצה אחרת נטולת סטף קרי, אבל עם השחקן הזה שנראה כמו השכן ממול, אבל מתפקד על המגרש כמו מכונה שלועגת ליכולת הנורמלית של... כולם, הדרך להצלחה מסחררת היתה קלה ואסטטית ומרשימה כמו זריקה של קרי מכוכב אחר אל התחתית של הרשת.
"הוא פשוט רוצח על המגרש, הוא כל כך דומיננטי", אמר אחרי האליפות השנייה של גולדן סטייט שאקיל אוניל, מי שבעצמו נקרא בשיאו השחקן הכי דומיננטי בעולם.
בראי ההיסטוריה, קרי אולי לא יזכר בטופ 10 בטיבם בכל הזמנים, אבל ללא ספק כאחד שבמהלך העשור השני של המאה ה-21 שינה כמעט לבדו את המשחק לבלי הכר וגרם לכל בן תמותה ללכת לישון כל לילה עם חלומות על המהות הבסיסית של המשחק ועם האמונה שגם הוא יכול.
"איזה שיר קאריוקי היית שר בבר"? נשאל לפני כמה שנים סטף קרי ע"י מרואיינת. "'אל תפסיק להאמין', של להקת ג'רני", ענה קרי.
