האשטאג "WashedKing" (מלך שעבר זמנו, בתרגום לא משהו), פלוס אימוג'י של השתקה, פלוס אימוג'י של כתר. זה המסר שלברון ג'יימס צירף ביום שלישי לציוץ של לוס אנג'לס לייקרס, שסיפר שקינג ג'יימס הוא השחקן הראשון של המועדון זה 32 שנים עם שלושה טריפל דאבלים רצופים. הקודם, אם תהיתם, היה מג'יק ג'ונסון כמובן.
יש דרכים הרבה יותר רציניות מטריפל דאבלים למדוד את גדולתו של לברון ג'יימס כמובן, אבל השילוב בין הרגע בעונה שבו ההישג שלו נרשם, הרגע בקריירה שלו שבו עשה זאת (הכי מבוגר להשיג שלושה רצופים, בעונה ה-17 שלו בליגה!) והדומיננטיות שהפגין בשלושת המשחקים הללו היוו לא רק הרמה להנחתה מהסוג שלברון אף פעם לא מפספס, אלא גם תזכורת לכך שהלייקרס לא באו לשחק או לבזבז זמן העונה. הם כאן כדי לנצח, עכשיו וכמה שיותר מהר. לא משנה איך.
#WashedKing https://t.co/gM9mrkBvbF
— LeBron James (@KingJames) November 6, 2019
הציוץ של לברון הגיע מיד אחרי הניצחון בשיקגו, שבו LA חזרה מפיגור 18 ברבע השלישי. כל ה"שלושער" של המלך הושג במסע משחקי החוץ הראשון של הקבוצה העונה - דרמה אדירה בדאלאס מול לוקה דונצ'יץ', ניצחון אצל פופוביץ' והספרס והקאמבק על הראש של הבולס, שנראו אבודים לגמרי ברגע שהלייקרס הגבירו הילוך בתחילת הרבע הרביעי.
לוס אנג'לס פתחה את הרבע הרביעי עם חמישייה שכללה את קייל קוזמה, דווייט הווארד, טרוי דניאלס, קווין קוק ואלכס קארוסו ונתנה ריצת 0:14 ועד שהחילוף הראשון של פרנק ווגל, לברון במקום דניאלס, הגיע שלוש דקות וקצת בתוך הרבע, LA כבר הייתה ביתרון. "המחליפים היו חייבים לנו על המחצית הראשונה", אמר בסיום לברון. בחיוך, אבל עם עקיצה ברורה לעבר שחקני הספסל.
המסר ב-LA ברור מאוד בימים אלה - אם רוצים להתמודד באמת על אליפות, צריך להיראות כמו הקבוצה היחידה שהכניעה את הלייקרס העונה, היריבה העירונית לוס אנג'לס קליפרס. לא רק כוכבים בראש הפירמידה, אלא סגל ארוך ועמוק, כזה שיכול לעשות 0:14 ומהפך כשלברון המזדקן ואנתוני דייויס הלא תמיד יציב מבקשים לנשום לכמה שניות.
בינתיים, האיזון העדין עובד מצוין. לברון לא מתעצבן יותר מדי על השחקנים הפחות טובים, משהו שהפריע לרבים מחבריו לקבוצות השונות לאורך השנים, כולל בעונה שעברה, הראשונה שלו בעיר המלאכים. הוא נראה מחובר למשחק ואליהם, גם כשהם לא מצליחים לבצע פעולות בצורה מושלמת. הוא ממש מנסה לגרום לזה לעבוד ולייצר קבוצה שחיה לפעמים סביבו, לפעמים סביב דייויס ולפעמים דרך שאר הסגל.
המרוויח הגדול התקפית, לפחות כרגע, הוא אייברי בראדלי, שנשאר לבד כל התקפה בערך, מה שמאפשר לו לייצר כמעט 11 נקודות למשחק, כולל כמה סלים משמעותיים ברוב המשחקים, אבל הרווח האמיתי הוא בהגנה. ברגע שכולם מרגישים מעורבים וחשים את הגב והתמיכה שהם מקבלים מהמנהיג לברון, הם משקיעים גם בצד השני של המגרש.
התקפית, עם ה-53 נקודות שלברון ודייויס מייצרים לבדם, LA יכולה להיות לכל הפחות בעניינים מול כל יריבה, אבל רק בתנאי שההגנה תעבוד טוב ותעלים את הרצון של לברון לנוח על הפרקט מדי פעם.
הרייטינג ההתקפי של הלייקרס מציב אותם רק באמצע הליגה כרגע, ממוצע מאוד. הגנתית לעומת זאת, הם במקום הראשון. כן, הראשון, עם 97.7. זה כולל 8.4 חסימות בממוצע למשחק, הכי הרבה בליגה בפער ניכר. המטריה האווירית של דייויס, דווייט הווארד וג'בייל מגי עושה עבודה נהדרת, אבל היא לא הייתה מתקיימת אם שאר השחקנים לא היו מכריחים את היריבים לקחת נתיבים בעייתיים וזריקות קשות.
במקרים רבים, דייויס פשוט נדרש לארוב לשחקן החודר ומשיג את החסימה שלו בלי יותר מדי בעיות. הלייקרס סופגים רק 42.6 נקודות בצבע לעומת 50.3 בעונה שעברה. אין נקודות קלות וזה מתחיל ממאמץ קבוצתי, עוד לפני שהיכולות האדירות של דייויס באות לידי ביטוי.
ויש גם את האקס פקטור. חייב להיות אחד. האם דווייט הווארד, שנבעט ממקום אחד לשני בחצי העשור האחרון, יכול להחזיק מעמד עם מדד יעילות של 20.34, השלישי בטיבו בלייקרס וה-46 בליגה כולה? סביר להניח שלא. אבל כל עוד התשובה היא "כן", לוס אנג'לס מקבלת נשק מפתיע, לא צפוי וכזה שמשנה לחלוטין את כל התמונה.
להווארד, בחודש הבא בן 34, עדיין יש לא מעט מה להציע. הוא לא האתלט שהיה ולא השחקן שהיה. הביטחון וה"סוואגר" כבר לא יחזרו ובשני המשחקים הראשונים, ההפסד לקליפרס והניצחון על יוטה, הוא נראה כמו תרנגולת ערופת ראש, שרצה על הפרקט מצד לצד בשיא המהירות וללא שום מטרה מוגדרת.
מצד שני, הגיעו משחקים של 8 מ-8 מהשדה, 16 נקודות, 10 ריבאונדים ו-4 חסימות בניצחון על שארלוט ואז 7 מ-7 מהשדה, 14 נקודות ו-13 ריבאונדים בניצחון בסן אנטוניו. הוא אמנם זורק מעט מדי כדי להיכנס למסנני הסטטיסטיקה של הליגה (3.1 קליעות מ-4.0 ניסיונות מהשדה בממוצע למשחק), אבל מבין כל השחקנים שרושמים לפחות 20 דקות בממוצע לערב, הוא הרבה מעל כולם, עם 78.6 אחוזים מהשדה (לצד 7.9 ריבאונדים למשחק).
נכון לרגע זה, אחרי שבעה משחקים, הווארד בקושי נדרש לעשות משהו מעבר למגבלות שלו (זה נכון גם לגבי הסנטר השני, ג'בייל מגי, שקולע ב-72 אחוז מהשדה ב-16.3 דקות למשחק). ההבדל הגדול בנוגע להווארד זה שלשם שינוי, הוא גם מוכן לקבל את התפקיד שניתן לו. כנראה שההבנה שקץ הקריירה מעבר לפינה ושהוא לא רוצה לסיים אותה ככה סוף-סוף התקבלו אצלו.
אז מה הסיכוי לשמר את ההצלחה? למרות שלא נראו מספיק חזקים בערב הפתיחה מול הקליפרס, הרי שהלייקרס כבר צלחו כמה מבחנים (יוטה, בדאלאס, בסן אנטוניו) וגם המשך הלו"ז לא נראה מאיים במיוחד. למעשה, עד המסע לדנבר, יוטה ופורטלנד בתחילת דצמבר, יש ל-LA מעט מאוד משחקים שהיא אמורה באמת להתקשות בהם אם תישאר מרוכזת. פתיחה של 4:16 נגיד, היא לא בגדר חלום.
רייג'ון רונדו אמור לחזור מתישהו מהפציעה ולמרות שהוא חור די גדול בהגנה, התקפית הוא יוסיף עוד מימד. קייל קוזמה עדיין לא נכנס לחמישייה בעודו חוזר לאט לאט מהפציעה ואפשר להאמין שגם הוא ישתפר מה-9.7 נקודות שהוא קולע כרגע לכיוון ה-17.2, ממוצע הקריירה שלו, כך שללייקרס יש עוד כלים התקפיים בקנה והמעמסה המוקדמת על לברון ודייויס אמורה לרדת מעט בהמשך (למרות שתישאר גבוהה כל הזמן, מן הסתם).
לפני המשחק בשיקגו דייויס הכניס את אוהדי הלייקרס ללחץ, עם דיבורים על חלומות אפשריים לחזור לשחק בעיר הולדתו ותזכורת שהוא הופך בקיץ הקרוב לשחקן חופשי. אף אחד לא מאמין שאחרי כל הבלאגן שעשה כדי להגיע ל-LA, החד-גבה יעזוב כבר אחרי עונה אחת, אבל כדי להבטיח שזה לא יקרה, הלייקרס צריכים להצליח ולשמור את כולם שמחים.
לפחות בתחילת העונה ובניגוד לאי-אילו תחזיות שחורות או פסימיות יותר, זה הולך לא רע בכלל ואף אחד אפילו לא מדבר על פרנק ווגל וג'ייסון קיד, שנושף בעורפו על הספסל. כל עוד הניצחונות ימשיכו להגיע, זה גם יימשך. אז אם לברון מוכן בבקשה לייצר עוד איזה 75 טריפל דאבלים רצופים...
