1: איפה
בשעה 21:28 שעון מיאמי, 13.1 מיליון איש היו ממוסמרים למרקעי הטלוויזיה – איזו הזיה לחשוב שפעם אי אפשר היה לצפות בדברים בסמארטפון, נכון? – ובאופן נדיר, מכיוון שרוב הזמן הדברים האלה קורים בעומק של אי-אלו קילומטרים, הם יכלו לצפות באדמה רועדת.
רבות כבר נכתב – בזמן אמת וגם לאחר מכן - על The Decision, התוכנית שבה לברון ג'יימס הודיע שהוא לוקח את כישוריו למיאמי. זה היה קו פרשת המים ביחסים בין השחקנים למקבלי ההחלטות, אבל גם בין לברון הכדורסלן ללברון שהוא More than an athlete: באותו רגע השחקנים, כולם, הבינו כמה עוצמה ותהילה יכולים להיות להם, אם יתעלו את המאמץ לאפיקים אחרים. במקום להילחם אחד בשני כסופרסטארים יחידים בקבוצה, לאחד כוחות ו"להילחם" בבעלים. במקום להעביר את המסרים בדרכים ה"מיושנות" של ראיון עיתונאי, לקבל תוכנית טלוויזיה משלך או להפיץ מסרים דרך הרשתות החברתיות.
שנה לאחר מכן, כשהבעלים והשחקנים הלכו להשבתה, לברון כבר הבין שפתח את שערי הגיהנום. אבל זה היה מאוחר מדי. את הדייסה שבישל הוא אכל בעצמו שוב ושוב לאורך העשור, כשגרם לכוכבים הצעירים ואלה שבדרך לקחת אותו כמודל לחיקוי, להבין איך יצטרכו להתנהל בעולם שבו השחקנים הם לא פחות אנשי עסקים ומנהלי מו"מ ממולחים, מאשר בוגרי האוניברסיטאות היוקרתיות שיושבים מולם בבלייזר ועניבה.
קחו לדוגמה את הנמסיס שלו, קווין דוראנט: כשקיי.די האריך בפעם הראשונה את החוזה באוקלהומה סיטי, במקביל לטרפת "ההחלטה", הוא הודיע זאת ל-200 אלף עוקביו בשקט בטוויטר. היום לדוראנט יש כ-18 מיליון עוקבים, וכשהוא עזב את אוקלהומה סיטי, הוא הודיע זאת בכלי תקשורת שבבעלותו החלקית (The Players Tribune) והלך לקבוצה שרשמה את מאזן העונה הרגילה הטוב בהיסטוריה, והחזיקה בשלושה אולסטארס. או את קוואי לנארד, שעשה מה שעשה בשני הקיצים האחרונים – הכריח את הספרס להעביר אותו, ואז ברח לטורונטו והלך לקליפרס. במצטבר, השחקנים שעשו "לברון" לקחו את 3 האליפויות האחרונות; שתיים מהן, מהידיים שלו עצמו. ודוראנט עשה זאת רק בזכות השחקן הבא ברשימה.
2: איך
רעשי אדמה הם עניין די תדיר בקליפורניה, אבל הרעש שייצר אוראקל שלם נגד ג'ו לייקוב ב-20 במארס 2012 היה צורם ואדיר בעוצמתו.
הווריורס העבירו את הסקורר המוביל והאהוב למילווקי תמורת סנטר פצוע ופורוורד שמיד הוחלף בפורוורד אחר, והחליטו לשים את הקבוצה בידיים של רכז שברירי ופציע; האוהדים, למודי סבל ואכזבות, הפכו את טקס תליית הגופייה של כריס מאלין למפגן בוז כלפי הבעלים. "זו גניבה, מהלך אדיר", ניסח הפרשן דניס סקוט את המהלך של הבאקס, שהביאו את מונטיי אליס ונפטרו מאנדרו בוגוט. כמה שנים מאוחר יותר, ההחלטה לבנות את הווריורס סביב סטף קארי הפכה אותם לא רק לאלופה, אלא לסטנדרט החדש של ניהול אגו בליגה, ולקבוצה שחצתה את הרוביקון לעבר טבעת האליפות כשהיא נשענת על קליעה מבחוץ וסמול-בול.
קארי הוא לא קלע לשלוש. קארי הוא קלע. משלוש, מארבע, מחמש, מכל מקום. היכולת שלו הרחיבה את גבולות הדמיון של ילדים שאינם אתלטיים, חזקים או גבוהים במיוחד, והרחיבה את גבולות ההתקפה, במובן הפשוט והמתמטי ביותר. כשהאיום עליך מתחיל 8 מטר מהטבעת, אתה שומר בדרך מסוימת. כשהכוכב שמולך קולע ממרחק של 12 מטר באותה מידת דיוק שהסקוררים הטובים ביותר זורקים מ-8 מטר, זו חיה שונה לגמרי – ואתה עדיין צריך לשמור עליה, למרבה הצער, עם אותם 5 שחקנים. הליגה גם ככה נעה יותר ויותר ממשחק פנים אל עבר קשת השלוש, אבל הווריורס הוכיחו שזה לא רק מגניב ואטרקטיבי, אלא גם יכול להביא טבעות. זה אולי היה סגנון משחק פרוע ומאולתר יותר ממה שכל מאמן היה מרשה – כולנו זוכרים את קר תופס את הראש לאחר אחד המהלכים של סטף – רק שמה לעשות, זה עבד.
מהיכולת הזו של קארי נגזרו כל כך הרבה טרנדים שמלווים את הליגה. הקליעה ל"ארבע" כבר גרמה לכוכבים כמו דמיאן לילארד, לברון וטריי יאנג להגדיל את טווח הקליעה כדי להפוך אותה לנשק שובר שוויון; הפאניקה שיצר בהגנות, והשמירות הכפולות שמשך אחריו, הפכו את הגבוה שחוסם לגארד לשחקן שבונה בעצמו התקפות – דריימונד גרין היה האיש המושלם למשימה, וכיום יותר ויותר קבוצות מחפשות דריימונדים או עושות "הסבה מקצועית" לשחקני פנים; וההבנה שחמישייה שכולה קולעת לשלוש ויכולה לשמור על קלעים לשלוש תתן לווריורס יתרון אדיר, יצרה את מונח הסוויצ'אביליות, הצורך בשחקנים שמסוגלים לשמור על כל עמדה – ושמסוגלים גם לקלוע מכל מקום. בסופו של דבר, השחקן שעושה את זה הכי טוב בליגה כיום, ושנוטרל ב-2017 על ידי חבר לקבוצה של קארי, היה זה שגם עשה סוף לשושלת של סטף.
3: כמה
דוח הסקאוטינג של מיאמי היה ערוך לאתגר שונה לגמרי, לפני המשחק נגד סן אנטוניו ב-29 בנובמבר 2012. איך עוצרים את טוני פארקר, איך מתגוננים מול הכניסות לסל של מאנו ג'ינובילי, איך לא משאירים את דני גרין חופשי לשלוש ומי ישים גוף על טים דאנקן. הטקטיקה הזו הלכה לפח כאשר גרג פופוביץ' החליט לתת לכל הארבעה האלה לנוח, ועלה במקומם עם ננדו דה קולו, פאטי מילס, מאט בונר ובוריס דיאו למשחק בשידור מחוף לחוף – החלטה שעלתה למועדון ב-250 אלף דולר קנס.
"אם הליגה תקנוס את הספרס, זה יכול לפתוח קופת שרצים", צייץ אז הפרשן ותלמידו של פופוביץ' לשעבר, סטיב קר. "זה אתגר גדול לליגה מבחינה חוקית". פופ לא היה הראשון שנתן לשחקנים בריאים לשבת על אזרחי, אבל הוא הבין ששחקנים שמקבלים מנוחה במשחקים בנובמבר, יהיו יעילים יותר באפריל או יוני. הצעד המחאתי במיאמי היה יריקה בפרצוף מבחינת דייויד סטרן, אבל פתח את הדלת ללגיטימציה לתת לשחקנים בריאים לנוח. פופ רק לא תיאר לעצמו שכמה שנים אחר כך, דווקא אצלו במעבדה יתפתח הפרנקנשטיין שיהפוך את התופעה לכזו שמאיימת על מבנה הליגה כולה.
לקוואי לנארד יש כבר שנים בעיות ברגל, והעבירה של זאזא פאצ'וליה עליו בפלייאוף 2017 שלחה את הספרס לסחרור. מול צוות רפואי מהטובים בליגה, עמד טיפוס מופנם עם דוד מעורר מחלוקת ומעט מאוד אנשים שמבינים אותו, ולא הסכים עם המסקנות שלהם בנוגע למצבו הרפואי. מכאן נולד הפיצוץ ששלח את קוואי לטורונטו, שם החליט המנג'ר מסאי יוג'ירי ללכת לקראת לנארד בצורה קיצונית וליצור את פילוסופיית "ניהול העומסים". הפילוסופיה הזו יצרה שתי זהויות שונות של טורונטו במהלך העונה, ואולי שלוש כשמחשיבים גם את זו שאחרי ההגעה של מארק גאסול, אבל בדיעבד איפשרה לרפטורס להיות מספיק עמוקים, גמישים מחשבתית ובטוחים בעצמם כדי לקחת אליפות, וגם להיראות מצוין בלעדיו.
הפילוסופיה הזו שינתה לגמרי את הסטנדרט הרווח לגבי מה "נכון" לעשות עבור שחקנים. אם פעם 82 משחקים היו סמל לקשיחות ולמצוינות, היום כבר נשמע הגיוני יותר שהלייקרס יתנו ללברון ולדייויס לנוח פה ושם, במשחק לא חשוב נגד גולדן סטייט או ממפיס או הניקס, כדי להרוויח אותם בריאים למשחקים החשובים באמת. או, רגע, מי אמר שמשחק גארבג' טיים נגד גולדן סטייט הוא פחות חשוב? ואם הוא לא חשוב, האם באמת צריך לשחק אותו? וכך, בין היתר, הגענו לראשונה לדיון רציני, יזום על ידי הליגה, לגבי הצורך לשנות את מבנה העונה – וגם המספר של 82 משחקים כבר אינו קדוש יותר.
4: הלאה
לברון אולי לא היה מה שה-NBA רצתה, אבל היה מה שה-NBA היתה צריכה, כשהשחקנים היו ממילא בתהליך של טרנספורמציה שנכפה עליהם בעקבות הקטטה באולם בדטרויט, והבינו שלא פחות מכדורסלנים, הם חלק מתעשיית הבידור וצריכים להתנהג בהתאם. את המשחקים של ג'יימס שידרו כבר בתיכון, את החוזה המטורף הראשון שלו הוא קיבל לפני שדרך רשמית על פרקט, ובכניסתו לליגה לווה בכמויות "הייפ" חסרות תקדים. הוא תמיד רצה להיות בשליטה, ו"ההחלטה" איפשרה לו ולדור שלם לקחת את השליטה לידיים.
יותר מאשר כל דאנק אדיר, אסיסט נפלא או חסימה בלתי נשכחת, זו תהיה מורשת לברון: נושא הלפיד של עידן "העצמת השחקנים", העידן בו השחקנים קובעים היכן ישחקו, איך ישחקו, וכמה ישחקו. כל היתר – מאמנים, מנהלים, בעלים – רק צריכים, ערב המעבר לטוונטיז, לעשות להם את החיים קלים ונוחים יותר.
