2017 הייתה שנה מסעירה באופן כללי, אולי יותר מכל ב-NBA. מרוץ ה-MVP הכי גדול ב-20 השנים האחרונות, שיא טריפל דאבלים בלתי נתפש של ראסל ווסטברוק, העברת הלפיד בגמר מלברון ג׳יימס לקווין דוראנט (לפחות על פי KD עצמו), קיץ של התחמשויות אדירות - פול ג׳ורג׳ וכרמלו אנתוני לאוקלהומה סיטי, כריס פול ליוסטון, גורדון הייוורד לבוסטון, עומרי כספי לגולדן סטייט (טוב נו, אדיר בעולמנו הצר), ג׳ימי באטלר למינסוטה ועוד ועוד ועוד - וכל זה לפני פתיחת עונה מלאה בקווי עלילה מרתקים, בראשם אם ולאן יעזוב לברון ג׳יימס ביולי. אז מלכתחילה צריך להדגיש - בחירת סיפור אחד, אירוע אחד מתוך רכבת ההרים של 2017 בליגה הטובה בעולם, תעשה עוול למארג הנהדר הזה.
ועדיין, אין ברירה. צריך לבחור. אבל אפשר להגדיר קריטריון די פשוט שיכול לסנן חלק מהאירועים הגדולים שעשו לנו את השנה - האם אותו אירוע לא רק עזר להגדיר אותה, אלא גם את מה שעתיד לבוא אחריה, כשדפי לוח השנה יתחלפו ל-2018, אולי אפילו 2019, 2020 ומעבר?
בפריזמה הזאת, המעבר של קיירי אירווינג מקליבלנד לבוסטון מאפיל על כל היתר, הגם שבמובנים רבים הוא חסר תקדים. טרייד בין שתי קבוצות בצמרת הקונפרנס, של אחד מעשרת השחקנים הטובים בליגה, זעזוע במאזן הכוחות של קבוצות העל.
כל זה ברור. מה שיותר גדול הוא הדרך שהובילה לשם. קיירי אירווינג, מספר 2 (על הגופיה ודה פקטו) בקבוצה השנייה בטיבה בעולם, אמר את מה שאיש לא אמר לפניו, קל וחומר כוכב וכישרון בסדר הגודל שלו - אני לא רוצה לשחק עם לברון.
האיש שלמענו נהרו בהמוניהם (במטוסים פרטיים, לא באוטובוסים) שחקנים למיאמי ולקליבלנד והקריבו כסף ושנים בחוזה, רק בשביל לחסות בצילו של המלך. אירווינג אולי ראה את האדמה החרוכה שהוא עתיד להשאיר בקליבלנד והעדיף להקדים תרופה למכה, או שייתכן וחשב על כל השחקנים שחברו לג׳יימס לאורך הקריירה שלו ונאלצו ״ללברן״ את עצמם - הדרך שלו או הדרך הביתה. בכל מקרה, ב-14 השנים שלברון בליגה, לא קם שחקן ובבוטות כזו הצהיר שלא בא לו להישאר בצל.
מי יודע, אולי השמועות נכונות ואביו של קיירי, דרדריק, הוא שגלגל את כדור השלג שהעכיר את מערכת
היחסים בין שני הכוכבים. נשמע מוכר, לא? אפשר מיד לחשוב על עוד אבא מסור, שבנו שימש מספר 2 בקבוצת על מהטובות בעולם, ועל פי כל מה שידוע לנו הינדס את מעברו ההיסטורי, המגלומני אפילו, לקבוצה אחרת. מדובר כמובן בניימאר ואביו/סוכנו. הקווים המקבילים ברורים - ג׳יימס בתפקיד מסי, השמש שסביבה כל הכוכבים ועל פיה יישק דבר. ניימאר הוביל את ה-1:6 ההיסטורי, קיירי חתום על אותו סל עצום במשחק 7 של גמר 2016, ומי שקצרו את השבחים בסופו של דבר היו ליאו ולברון. פה קבור הכלב, לא? עניין של אגו, כוכבנות, אולי קצת תאוות בצע.
אז זהו, שיש יותר בסיפור. והוא מתחיל באבא. דרדריק אירווינג היה כוכב ענק באוניברסיטת בוסטון, שיאן הנקודות שלה בכל הזמנים (עד שהגיע אחד, טונג׳י אווג׳ובי) ואת גופייתו, מספר 11 (שבחר לעצמו קיירי בסלטיקס) הפרישו לכבודו.
ב-1996 משפחת אירווינג איבדה את האם, אליזבת, למחלה (כשקיירי בן 4) והאב לבסוף נטש את קריירת הכדורסל, בה נחל הצלחה גדולה באוסטרליה, כדי לפרנס את שני ילדיו. דרדריק, שננטש על ידי אביו בגיל 6 ושרד את ילדותו על קצבאות, היה נחוש למנוע מקיירי ואחותו גורל דומה. היה לו חשוב במיוחד שלא תיגזל מקיירי שום הזדמנות לממש את הפוטנציאל שלו, אבל כאשר אתה בקבוצה עם לברון, תמיד תהיה תקרה שלא ניתן לפרוץ, גבול למה שתוכל לעשות כיד המלך.
הקשר בין אירווינג לאביו מיוחד והדוק וקיירי קיבל ממנו את ההשראה למצוא לעצמו את הזהות, הדרך שלו כאדם וכשחקן. נלוו לכך השנה כל מיני אמירות שהרימו גבות, כנראה במכוון - העולם שטוח, כריסמס זה לא חג. זה לא שהוא משוגע, הוא פשוט בוחן את הגבולות, את התקרה, כמו מישהו שמגלה מחדש את החופש שלו.
הוא עצמו כבר הודה שחלק מדבריו הם בגדר ניסויים חברתיים, ניסיון שלו לפקפק באקסיומות של הקהל הרחב. אפילו הפרסומת האחרונה שעשה עם נייקי קולעת בול לראש שלו – "find your groove", אומר הכוכב, כמי שלא מתאים לו להיצמד לכללים ולשבלונות. העולם אומר ישר, קיירי רוצה ימינה, שמאלה, אחורה וסיבוב.
העולם אומר סופר טימס, איחוד כוחות של סופרסטארים, זו המודה ולשם צריך להתיישר. זה מה שעשו ביוסטון ובאוקלהומה סיטי. אירווינג החליט הפוך. הוא לא רק ביקש לעזוב את האימפריה של לברון ג׳יימס, הוא רצה ללכת למיאמי, ניו יורק, סן אנטוניו או מינסוטה. ארבע קבוצות שמייצגות אפשרות בנייה של משהו חדש - ובכולן סביב סגלים צעירים ומבטיחים, לא לאליפות מחר בבוקר, יותר לדרך ארוכה שיכולה לעצב את אירווינג, שבגיל 25 ביקש להתחיל ללמוד איך להנהיג.
בוסטון, ששמה כנראה לא עלה מיד כי היה קשה לדמיין ששתי קבוצות כאלה ייכנסו לטרייד אחת עם השנייה, מתאימה לדפוס הזה. וכמו שהיה יכול לקרות עם גרג פופוביץ׳ או טום ת'יבודו, בסלטיקס מקבל אירווינג הזדמנות ללמוד והוא מאמץ אותה בשתי ידיים.
אירווינג עזב קבוצה של איש אחד כדי להצטרף לתהליך קבוצתי, לא על מנת להשתלט עליו. המספרים מאשרים את זה - קיירי זורק וקולע פחות מבעונה שעברה, מוסר פחות אסיסטים, משחק פחות דקות, אבל לומד לעשות הכל יותר ביעילות.
חלק מהירידה מוסברת בסגנון האיטי יותר של בוסטון, אבל לא רק. אפילו בהגנה, עקב אכילס שלו בכל 6 העונות בקאבס, הוא מתעלה ומשתפר בהדרגה. הדירוג ההגנתי שלו הוא הגבוה בקריירה והאחוזים שקולעים יריביו ירדו מכל הטווחים. בדצמבר חלה נסיגה בהיבט הזה, אבל סביר לייחס אותה לדעיכה כללית של בוסטון אחרי פתיחה לוהטת, תוצאה של ירידת מתח טבעית במהלך העונה הסדירה הארוכה ועייפות מעומס משחקים מוגבר.
העזיבה שלו עשתה טוב גם ללברון. ג׳יימס קולע באחוזים אדירים, מגיע רק בפעם השנייה בקריירה ל-40% מהשלוש, מעמיד שיא קריירה באסיסטים ונחשב למועמד מוביל לתואר MVP חמישי. חלק מהדומיננטיות מוסברת ביכולתו לשמש כפוינט פורוורד לכל דבר, מבלי מוביל כדור נוסף שנוטל את המושכות.
סביר שהמצב הזה ישתנה קצת כשאייזיאה תומאס יחזור במלוא הדרו, אבל קשה להתעלם מהיעילות יוצאת הדופן של מה שלברון עושה. החזרה של IT תהיה מעניינת גם בהקשר של עזיבת קיירי, כי שוב יצטרך פוינט גארד בכיר להבין שהוא לא מנהל את ההצגה.
בעוד לחשושי ״לברון ללייקרס״ קצת דועכים, יהיה מאוד מעניין לראות כמה הפרי אייג׳נטס הבכירים, ובמיוחד מובילי הכדור שביניהם, רוצים לשחק תפקיד משנה בהצגה ששמה לברון. אלו השלכות היקפיות מהצעד הגדול שקיירי עשה, שטיבן יתברר רק בעוד חצי שנה.
בוסטון לא תזכה השנה באליפות וקיירי אירווינג, ככל הנראה, יפסיד ללברון ג׳יימס בגמר המזרח. השורה התחתונה הזו היא ודאי לא מה שהופך את ההחלטה שלו לאמיצה ולמשמעותית ביותר ב-2017, אבל הדרך שעשה לפניה וזו שעוד נגלית לפניו ועוד איך כן. אז כן, קווין דוראנט, ראסל ווסטברוק וגם ג׳יימס הארדן הטביעו חותם עצום על 2017 ובוודאי ייזכרו במיטב הרגעים של השנה, אבל לטוב ולרע, קיירי אירווינג הוא איש השנה כי עשה משהו חסר תקדים - כשכל הכוכבים אצים רצים לשתף פעולה זה עם זה, קיירי היה הראשון שאמר ״לא מתאים לי״ ללברון ג׳יימס, הסופרסטאר הכי גדול בעידן הסופר טימס.
זה מהלך בקנה מידה שיעצב את המשך הקריירה של אירווינג עצמו, את של לברון ואולי גם את הליגה כולה בשנים הקרובות. יחד עם אותה שלשה מופלאה באורקל ארנה ומציאת הגרוב הייחודי שלו, זו כבר מורשת שאבא דרדריק יכול להתגאות בה.