"אין.בי.אי", נקרא הפרק בספרו בו מגולל דורון שפר את הקשר הלא-ממומש בינו לבין ה-NBA. בימים בהם כל חובב כדורסל ישראלי הכיר את ג'ים קלהון, חזה את עתידו של דוניאל מרשל ובטלוויזיה "החמישיה" איימה על נשיא ארצות הברית ("נו מור דורון שפר אין דה מכללות"), הוא היה התקווה הגדולה.
"לא היה זה החלום שלי. לפחות לא בתחילה", כותב שפר. "לא העליתי על דעתי שאני מסוגל להגיע לפסגה הזאת, אבל אחרי שנה בהאסקיס נוכחתי לדעת שאני מתחרה שווה ערך לטובי שחקני הכדורסל של המכללות, שלחלקם ניבאו עתיד מזהיר ב-NBA. 'גם אני יכול', אמרתי לעצמי, 'כדאי לנסות למצות גם את האפשרות הזאת'. בלי משים הפך חלומי הפרטי לחלומם של רבים".
"בשונה מתחומי אמנות אחרים, ספורט הוא תחום מדיד, ניתן לכימות. המספרים בעונתי השלישית בקונטיקט דיברו. זו הייתה הטובה בעונותיי מעבר לים. ההישגים שהצגתי היו המרשימים והטובים ביותר בכל קריירת המשחק שלי. אבל לא הייתי פרש בודד, שיחקתי בחמישיה הפותחת של הקבוצה וזו שברה שיאים חדשים ונחלה הישגים מרשימים ויוצאי דופן: 32 ניצחונות ורק שלושה הפסדים. זכינו באליפות המחוז ובטורניר הביג איסט היוקרתי והעפלנו עד שלב ה-Sweet Sixteen בטורניר הארצי. מאזן המשחקים שלנו בשלוש העונות שלי בקונטיקט עמד על 89 ניצחונות לעומת 12 הפסדים וזיכה אותנו בשלל תארים ופרסים. בתום העונה השלישית והאחרונה שלי באוניברסיטה הגיע רגע השיא, דראפט ה-NBA. רוב הפרשנים וחובבי כדורסל צפו שאבָּחר ואהיה השחקן הישראלי הראשון שישחק בליגת הכדורסל המהוללת".
"בשידור הדראפט בערוץ הספורט צפו המוני אוהדים וסקרנים, כאילו היה זה שידור הגמר של "כוכב נולד". איפה הייתי אני? במקום לכסוס ציפורניים במתח עד מתן ההחלטה הגורלית, יצאתי עם רוני לחופשה בג'מייקה. את הבשורה על תוצאות הדראפט קיבלתי בג'מייקה על גבי המשיבון. אמי סיפרה בהתרגשות שנבחרתי בין מאות )ואולי אלפי( מועמדים במקום ה-36 בסיבוב השני על ידי לוס אנג'לס קליפרס. אותה שנה, 1996, הפכה לימים כמניבת השחקנים הטובים ביותר: קובי בראיינט, ריי אלן, אלן אייברסון, סטיב נאש, סטפון מרבורי ועוד רבים וטובים נבחרו. שמחתה של אמי הייתה מוקדמת, התברר לי שהבחירה בסיבוב השני לא הבטיחה לי חוזה. בנוסף, הסגל של הקבוצה היה מלא".
"על מנת להבטיח לי מקום בקבוצה היה עליי להצטרף למחנה אימונים בקיץ בלוס אנג'לס ולהוכיח את עצמי מחדש. על חופיה הקסומים של ג'מייקה, כְּשֶרוני לצדי, לא היה בראש שלי שוב להוכיח את עצמי. לגמרי לא. אחרי שלוש שנים בקונטיקט כשחקן מוביל באחת הקבוצות הטובות בכדורסל המכללות, מול טובי השחקנים בארצות הברית, הרגשתי שניטלה ממני חובת ההוכחה. שאני את שלי עשיתי. האם לא הוכחתי די? האם לא הבאתי לקבוצתי שלל נצחונות ופרסים? הרי תפוקתי הייתה מוכחת: 17נקודות למשחק, חמישה ריבאונדים וחמישה אסיסטים בממוצע. ובכל זאת, על אף אכזבתי, ידעתי שלא אוותר על הסיכוי שנותר לי ואבוא למחנה האימונים כמו ילד טוב. החלטה לחוד ורגשות לחוד".
"אמנם הגעתי למחנה, אולם אי הוודאות לגבי עתידי ופינוק 'בטן-גב' בג'מייקה דלדלו את חוסני המנטלי ואת יכולתי הגופנית. אנרגיית המשחק שלי התמעטה. תוך כדי כך גם נפצעתי. כידוע פציעה אינה מקרית, והיא מעידה לעתים על נתק בין הגוף לבין הנפש. על כל פנים, היא דרדרה עוד יותר את מצב רוחי הירוד. קשה, ואולי בלתי אפשרי, להתרומם במשחק כאשר שרויים בדכדוך. סופו של מחנה האימונים הקיצי הזה היה עגום בעבורי. המאמן של הקליפרס ביל פיץ' הזמין אותי לשיחה כמו מורה שמזמין תלמיד שהכזיב. 'תשמע, דורון, אני מציע לך לחזור לישראל או למצוא קבוצה באירופה שתקבל אותך. שחק שם שנה-שנתיים, תצבור עוד ניסיון ואז תחזור ללוס אנג'לס בשל ומיומן יותר'".
"צפיתי את תוכנה של השיחה הזאת ובכל זאת כאבתי מאוד. ניסיתי לשכנע אותו שיבטיח לי מקום בקבוצה באותה שנה או, לחלופין, שישחרר אותי מקבוצתו כדי שאמצא לי מקום בקבוצה אחרת של הליגה. 'מצטער, דורון, זה בניגוד לכללים שלנו', השיב לי בפנים חתומות. קמתי מכסאי ולחצתי את ידו. בדרך החוצה, בעיניים מעורפלות, ניתחתי את האפשרויות שעמדו לפניי. והן לא היו רבות".
"יכולתי לחזור למחנה טרום-העונה של הקליפרס באוקטובר ולנסות שוב להתקבל לקבוצה. אפשרות זאת הייתה בעייתית בעיניי, כי אם לא אתקבל אחרי המחנה אפסיד את תחילת עונת הכדורסל בארץ ובאירופה וסביר שאשאר 'יתום', בלי קבוצה בכירה להצטרף אליה. כמובן, תמיד תהיינה קבוצות שתשמחנה להתהדר בשמי, אך היה עליי לשמור על מעמדי בצמרת הכדורסל. הסתייגתי גם מן האפשרות להצטרף לקבוצה באמצע העונה. דומה היה הדבר בעיניי למעבר לבית ספר חדש באמצע שנת הלימודים. כך נותרה בידי אפשרות יחידה: לחזור ולשחק באירופה או בארץ. מבחינתי, פירוש הדבר היה לחזור ולשחק במכבי תל אביב, שחיזרה אחריי לאורך כל שהותי מעבר לים. בשל החשש שאשאר ללא קבוצה מתאימה, ויתרתי על המחנה באוקטובר וחזרתי ארצה".
"אמנם חלום הNBA- היה ל'אֵין בי-איי', אך זירת הכדורסל הישראלית-אירופאית חיכתה לי. מבחינתי היה זה האתגר החדש. מכבי תל אביב, שמתחרה ברמות הגבוהות של אירופה, יכולה הייתה להיות קרש קפיצה מחודש ל-NBA. 'אתה אשם שהפסדתי כסף בגללך!', התלונן ישראלי לא מוכר בשדה התעופה עם נחיתתי. 'איך? למה?', שאלתי, נבוך ולא מבין. 'שמתי כסף שתעלה ל-NBA ופספסת', שפך עליי האיש את מרירותו. 'מצטער', הפטרתי ומיהרתי להסתלק. האם יש לי אחריות על המהמרים? החסר משוגעים אני? נחיתה נעימה. שוב נתקלתי בדו-הפנים של האוהדים הישראליים: מצד אחד הם חובקים ומצד שני חונקים. העובדה שלא התקבלתי לליגה הטובה בעולם אכזבה רבים מהם עד עמקי נפשם, כאילו מנעתי מהם פרס שהגיע להם בדין".
"רציתי לשחק בליגה הטובה בעולם בכל לבי, אך לא בכל נפשי ומאודי"
"זמן רב עוד נשאלתי על עניין ה-NBA ועד היום ננעצת בי מדי פעם השאלה: 'איך לא הגעת לטופ של הטופ? מה קרה שם באמת?'. 'כנראה הקליפרס לא רצו אותי מספיק', אני עונה. עם הזמן, ובעקבות מחשבות וחקירות פנימיות, הבנתי מה שלא הבנתי בקונטיקט: אכן ייחלתי להיבחר ל-NBA ככל חבריי. נסחפתי לכך על גלי הרצון של אבי, משפחתי והאוהדים – אבל לא רציתי בכך מספיק. אפשר לומר שרציתי לשחק בליגה הטובה בעולם בכל לבי, אך לא בכל נפשי ומאודי".
"מתחת לשכבות העליונות של חיי ככדורסלן הבהבה גחלת חלושה, שפילסה את דרכה למעלה באטיות, אך בנחישות. הגחלת הזאת הציתה בי משחק אחר, חשוב ואמיתי מכל משחק. 'משחק החיים', כך אקרא לו, שלא הכרתי עדיין את חוקיו וכלליו – שאף להיערך אז בארץ ישראל. זו הייתה הקרקע האידיאלית עבורו. כך קרה שדווקא כששיחקתי במכבי תל אביב התחילה לחלחל בי ההבנה שמטרתי האמיתית אינה עוד סל, עוד ניצחון, עוד גביע; שלא באתי לעולם רק כדי להיות שחקן הכדורסל הטוב ביותר שיש ביכולתי להיות".
"בשורה התחתונה אני לא מסתכל אחורה ולא מרגיש פספוס. צפיתי פעם בראיון בו שאלו את מייקל ג'ורדן על הכשלון שלו בבייסבול. מייקל הסתכל על המראיין כלא מבין, וענה: 'כשלון? על איזה כשלון אתה מדבר? אם לא הייתי מנסה, זה היה הכשלון'. בהשראת מייקל גם אני ניסיתי בצורה ובדרך הטובה ביותר לפי דעתי והבנתי באותם ימים. אז כהיום המטרה האמיתית שלי היא הדרך ולא התוצאה. אני שלם ושמח בדרך שעשיתי וזה כולל גם את הטעויות והנפילות שסוף סוף מהן אני צומח וגדל".
• מבוסס על "ענני", ספרו האוטוביוגרפי של דורון שפר.
