הם כל כך טובים ומנצחים, שכבר שכחנו להתפעל ולהתרשם כראוי מהקבוצה - שלפחות מספרית - היא אחת הגדולות אי פעם. ההפרשים הגדולים, השיאים המטורפים, האורקל ארינה שבו פשוט אי אפשר לנצח, כל זה מונח בצד עד הפלייאוף, לפחות כרגע. כוחו של הרגל. וכידוע ככל שמשהו טוב ואיכותי קל יותר להתרגל אליו. אבל, במסגרת סיכום שליש עונה ולפני כל תופעה אחרת ב-NBA עד כה, שווה להתייחס שוב לא רק לתוצאות של הווריירס העונה, אלא גם לדרך שבה הן מושגות.
בווידאו: קרי צולף. וצולף. וצולף.
לפני כמה ימים רץ ברשת סרטון שבו סטפן קרי עורך אימון קליעות, חימום הידית לפני משחק. בקליפ הקצר עומד קרי רחוק מאוד אחרי קשת השלוש וצולף פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם. ליכולת של האיש לדייק לסל מכאלה מרחקים אני קורא: טווחלס – חסר טווח. אופצית האיום לקלוע באחוזים גבוהים (מעל 40%) גם שניים ושלושה מטרים מעבר לקו השלוש, הוא אחד מההסברים להצלחה של גולדן סטייט לדרוס כבר עונה שנייה כל יריבה, ללא הבדל בית, חוץ וקונפרנס.
המילה "ספייסינג", ריווח, היא אחת האהובות על מאמנים, שחקנים, וגם עלינו צופי המשחק. הרבה יותר כיף ו"כדורסלי" לראות שחקנים מניעים כדור, מקפיצים אותו ונעים בלעדיו במרחב הפתוח, גם על חצי מגרש ובהתקפה מסודרת, מאשר לראות משחק צפוף עם חפירות שבלוניות בתוך הצבע עד לזריקה מטווח קרוב לטבעת. יעיל ככול שמשחק הגבוהים, החזקים והרחבים יהיה, תנו לנו עוד כמה מסירות ועוד יכולות שליטה בכדור עם איזה סוויש מרשים בסיום התקפה כדי להדליק אותנו לא פחות מכל דאנק מצוי.
גולדן סטייט משחק את הכדורסל המרווח לכדי שלמות. איך זה קורה? בעיקר בזכות ההוא שמעיף ופוגע מקילומטר. טווחלס. אם יורשה לי לרדת לתאורים גרפיים של כדורסל, אז ככה: הווריירס משחקים פיק-אנד-רול גבוה כמו שאף קבוצה לא שיחקה או משחקת אותו. הוא מתחיל אי שם מטר וחצי אחר קו אמצע המגרש. קרי קורא לחוסם ולמתגלגל מהטובים שיש בנמצא ועונה לשם דריימונד גרין, לבוא אליו כדי לחסום. עוד שני שחקנים, בדר"כ קליי תומפסון ואנדרי איגואדלה (ברבוסה, בארנס, ליווינגסטון, ראש, קלארק, מקדו...) עומדים בפינות בין קו ה-3 לקו החוץ, כשאנדרו בוגוט (פסטוס אזילי, מוריס ספייטס) בוחר צד קרוב גם הוא יותר לקו החוץ מאשר לקו הרחבה של הסל.
עכשיו עיצרו, דמיינו את הסיטואציה ותבינו כמה "ספייס" יש למלהטט עם הכדור ולקלעים שמבחוץ להינות מהחיים. נחזור לתרגיל: גרין עולה לאזור עיגול החצי כדי לחסום ולהסתובב החוצה בד"כ, ובלשון המקצועית "פיק-אנד-פופ", ונעמד על קו השלוש. במצב כזה, אם החסימה מושלמת ולא מתבצע חילוף מהר ובזמן, קרי פנוי להעניש עם שלשה גם 2 מטרים מחוץ לקו ה-3. אם השומר של קרי וגם זה של גרין שם עין, יד ורגל על קרי שנתקל במין דאבל טים, גרין נשאר חופשי לשלשה. אם קרי משאיר מאחוריו, אפילו לשנייה, את השומר שלו, והשומר של גרין יוצר אל גרין, קרי יכול: א. לעצור לזריקה מחצי מרחק (בלקסיקון שלו, שלשה רגילה נקראת חצי מרחק). ב. לחדור לסל ולזרוק פלוטר. ג. ללכת עד עד לטבעת. ד. לחכות שמישהו מהשומרים על שחקני הפינות יבוא לעזור בצבע, מה שמשאיר את תומפסון או את איגואדלה חופשיים לזריקות מהאזורים שבהם אחוזי השלשות הם הכי גבוהים. ה. באם השחקן ששומר את בוגוט מגיע לעזרה, הסנטר נע קדימה ללא כדור לתוך הצבע ונהנה מאסיסט קטן להניח את הכדור בטבעת. תראו כמה כדורסל הוא משחק פשוט, יעיל ויפה לעין: טווחלס, ספייסינג, גאנרים, תנועה ללא כדור.
אני לא מאמן ולא סקאוט, לא אנליסט ולא פילוסוף של הענף. אני שדר, צופה, אוהד של המשחק. ובכל זאת, סגנון ההתקפה הגולדן-סטייטית שתארתי (שמורכב מעוד מספר גירסאות ואופציות יעילות לא פחות של צמד המאמנים קר-את-וולטון) הוא לא מסובך מדי, לא מתוחכם במיוחד, קל לזיהוי ולציפיה – ובכל זאת בלתי ניתן לעצירה. וכשגם שחקני הספסל מכירים את תפקידם ומותאמים לשיטה, כשרובם קלעים נהדרים ממרחק כשהם פנויים לזריקה וכשמעל כולם מנצח מיסטר פנומן הכדרור, המסירה והקליעה אדון טווחלס, אז העסק דופק. אני לא בטוח אם השחקנים בעלי השמות שציינתי קודם לכן היו מגיעים למספרים ולזריקות נוחות מבחוץ אם הם היו משחקים בקבוצות אחרות (יעידו על כך איגוודאלה גרסת פילדלפיה או ברבוסה קדנציית פיניקס), אבל על פי התמהיל הצעיר שנוצר אצל האלופה, כשקרי בראשם, היא כפי הנראה בדרך לעונה שתשאיר את השיא המפחיד של שיקגו של 72 הנצחונות ו 10 ההפסדים בעונה הרגילה – אי שם הרחק בשנות התשעים. הרקורד של השור, כמו במלחמות השוורים והמטדורים בספרד, עושה רושם שהולך למות.
