אפשר להתווכח עד מחרתיים האם לברון ג'יימס גדול יותר מקובי בראיינט, מכרמלו אנתוני, ממייקל ג'ורדן או מג'ון האבליצ'ק. מספרים, מספרים מותאמים, הישגים אישיים, הישגי פלייאוף קבוצתיים – עושר הנתונים הזה מאפשר לנו לנהל היום כל סוג של ויכוח. אבל על דבר אחד אני חושב שיש קצת פחות ויכוח: אין שחקן בעשר השנים האחרונות, אולי אפילו קצת קודם, שהשפיע על ה-NBA כמו לברון ג'יימס.
במידה רבה, לדעתי, אלוהיותו והילתו הבלתי מנופצת לעולמים של מייקל ג'ורדן נובעת מכך ששיחק וחי בעידן בו לבעלי השליטה היתה חזקה כמעט בלעדית על המידע, וה-NBA ניהנתה מפריחה תדמיתית עצומה. עכשיו, דמיינו את שש שנותיו הראשונות של ג'ורדן אם היה מתחיל את הקריירה ב-2004 – שש שנים ראשונות בלי אליפות, למרות כמות אסטרונומית של זריקות ואחוז ניצול מהלכי הקבוצה שקובי בראיינט בקושי ראה בימיו הגדולים; הוא היה מוכתר על ידי מוביל דעת קהל א' כלוזר, עיתונאי מפורסם ב' היה מתאר לפרטי פרטים איך הוא מרעיל את חדר ההלבשה של הבולס, בלוגר תותח ג' היה מצייץ איור לעגני. לאט לאט, הספירלה הזו היתה מקבעת את הדימוי הציבורי של MJ, ולכו תדעו איך היתה נראית הקריירה שלו משם והלאה.
ואז בא לברון.
כבר כשהיה בתיכון, שודר משחק שלו מחוף לחוף. עוד לפני שחתם על חוזה מקצועני אחד, חברות נעליים הבטיחו לו את השמיים.
כשקוד הלבוש עוד לא היה באופנה והחוש העסקי של השחקנים עוד לא היה מפותח, הג'מעה מהשכונה של לברון באקרון, אוהיו, הפכו לחברים הכי טובים של בעלי הקבאלירס, דן גילברט, וקיבלו כסאות ליד הפרקט.
כשקבוצה ראשונה בליגה ניסתה לחקות את ההצלחה של סן אנטוניו על ידי החתמת מאמן ומנג'ר, זו היתה קליבלנד עם דני פרי ומייק בראון. רק שבראון היה עילוי בתחום האימון בצד אחד בלבד של המגרש, ופרי לא ממש שיכפל את התבנית מהספרס. במקום לנסות להחתים שחקנים מבטיחים, מלאי יסודות וחסרי אגו, הגיעו לארי יוז שמעולם לא פגש זריקה רעה שלא חיבב, דיימון ג'ונס ומשקפי השמש המפוארים, דלונטה ווסט והתסביכים, בן וואלאס ושאקיל אוניל כמה שנים טובות אחרי השיא, וכו'. הקאבס הגיעו לגמר 2007, טים דאנקן הבטיח ללברון שישלוט בליגה, אבל לסלטיקס ולאורלנדו היו תוכניות אחרות.
גם כשעזב את קליבלנד, לברון תמיד חשב ועשה צעד אחד לפני כולם. עד בערך יממה וחצי לפני "ההחלטה", במרדף שנמשך למעלה מעונה שלמה, אף כלי תקשורת גדול לא הצליח לפרוץ את מחסום המידור ולהבין לאן הוא הולך. לכבודו אורגנה תוכנית הטלוויזיה ההיא, שהייתה ראשונית מסוגה, הביאה רייטינג מטורף וגם גררה ביקורות שלא היו כמותן. ההחלטה שלו לבחור בחברים במיאמי נתנה לגיטימציה לדרישתם מעוררת המחלוקת של הכוכבים לשחק רק זה עם זה. ההצהרה של "Not two, Not three, Not four" הפכה למונח נרדף ליהירות. רק כשלקח אליפות, ואחריה עוד אחת, החל הבחור לנער מהגב את מבקריו, לאט לאט.
וגם אז הוא לא הפסיק. כשהנער השחור טרייבון מרטין נורה למוות, לברון וחבריו התייצבו לתמונת ה-Hoodies המפורסמת. כשההערות של דונלד סטרלינג התפוצצו, לברון איים בחרם. כשחונקו של אריק גארנר לא בא על עונשו, לברון לבש את חולצת ה-I Can't Breathe. כשנראה היה שלחזור לקליבלנד הצעירה והבוסרית עם מאמן שקופץ למים הקרים (וספק אם ישרוד בהם), מנג'ר צעיר, בעלים שהשמיץ אותו פומבית ועיר ששרפה את גופיותיו תהיה טעות, הוא בחר במודע ללכת על כל הקופה כדי להיות אהוב יותר.
אפשר לדבר על בחירת זריקות, בחירת קבוצות, בחירת נעליים או נשירת שיער. אפשר לקרוא לו לוזר או ווינר, השחקן הגדול אי פעם או לה-פלופ, השחקן שהכי כיף לאמן או תככן שמגמד את המאמנים שלו. אפשר לכתוב מאמר של 3,000 מלה על ציוץ של מילה אחת. אבל שימו לב: גם כשסן אנטוניו שיחקה כדורסל יפה יותר, גם כשבוסטון והלייקרס העמידו קבוצות טובות יותר, לברון ג'יימס לא זז ממרכז השיח הציבורי. כל העיניים היו עליו, חלקן חיכו לסימן ממנו וחיקו אותו בצמא. לברון ג'יימס, אם תאהבו או תשנאו אותו, גרם לכם לדבר על לברון ג'יימס. לברון ג'יימס ניצח את כולנו.
