1. איזורים (Conference) ושיטת העלייה לפלייאוף. או: 25.6 אחוזי הצלחה?!
כשמייקל ג'ורדן ישב בחג ההודיה מול תרנגול הודו ענק וממולא והצית לעצמו סיגר, הוא כנראה הביט בטבלת הליגה, ולא נחנק. נכון ששארלוט הורנטס שלו, מועמדת לצמרת המזרח, נמצאת עמוק למטה עם מאזן 12:4, אבל את ההורנטס מייחד דבר אחד: הודות לסידור המשחקים, זו הקבוצה היחידה באזור המזרחי ששיחקה יותר פעמים נגד המערב מאשר נגד המזרח בחודש הראשון. המאזן שלהם נגד המזרח, שם בסופו של דבר ייקבע מיקומם, עומד על 4:3 סולידי. אלה המערביות הארורות הללו, שנגדן הבובקאטס עומדים על מאזן 8:1.
ג'ורדן לא לבד. המזרח סובל כבר שנים מנחיתות מול המערב, וב-16 העונות האחרונות, רק פעם אחת היה למזרח רקורד חיובי (2008/09). בעונה שעברה הצליחו המזרחיות להחזיר מלחמה שערה בסיום העונה ולמנוע שפל חדש, כאשר השתפרו ל-36.9% ניצחונות מול המערב, והשאירו מאחור את עונת 1971/72 כשיאנית, אז המזרחיות לקחו רק 36.8% מהמפגשים. את עונת 2014/15 קצת מוקדם לסכם, אבל אחרי שכל קבוצה שיחקה כבר שביעית עד חמישית מהלוח שלה העונה, נראה שהשמש לא זורחת העונה במזרח, אשר לו יש רק 25.6 אחוזי הצלחה מול המערב. 25.6 אחוז.
20 ניצחונות, 58 הפסדים. כולל 4 ניצחונות מ-35 המפגשים האחרונים. וזה עוד עם הנחת אוקלהומה סיטי שהעניקה למזרח רבע (5) מניצחונותיו, בהרכב הטלאים שלה. לא פלא שמארק קיובן, אחד שיש לו תמיד מה לומר, זרק בימים האחרונים הצעה מהפכנית, לפיה ה-NBA תעביר למערב את שיקאגו, אינדיאנה, מילווקי ודטרויט ותשלח למזרח את דאלאס, סן אנטוניו, יוסטון וניו אורלינס. "נוכל לעשות את שני האזורים תחרותיים יותר", הסביר, "לפחות בטווח הקצר, ובהתחשב בהיסטוריה של הליגה, גם בטווח הארוך". הבלוגר טום זילר העלה הצעה מעניינת לא פחות, בה הליגה תחולק לחמישה קונפרנסים שיעשו יותר צדק, גיאוגרפית וספורטיבית, מאשר המצב הנוכחי, בו פניקס של העונה שעברה החמיצה את הפלייאוף עם מאזן 34:48, ואטלנטה נכנסה אליו עם מאזן 44:38.
בשיטה הנוכחית, 8 הראשונות בכל אזור עולות לפלייאוף, בלי להביט על המאזנים באזור השני. לא מעט הצעות כבר היו לתיקון המצב המעוות, כשהפשוטה שבהן – קחו את 16 הקבוצות הטובות ביותר ותעלו אותן לפלייאוף, דרגו אותן מ-1 עד 16 ושישחקו ביניהן. רק שיש עם השיטה הזו מספר בעיות. העיקרית: לוגיסטית.
למשל, אם השיטה היתה מיושמת בעונה שעברה, לוס אנג'לס קליפרס הייתה אמורה לפגוש בסיבוב הראשון את וושינגטון וויזארדס. במידה והסדרה היתה הולכת לשבעה משחקים, הרי שבתום משחק 4 בבירה, היו שתי הקבוצות עולות על מטוס ועוברות 5 שעות, 3 אזורי זמן ו-3,700 קילומטר ללוס אנג'לס, ואז אותו דבר לוושינגטון למשחק השישי, ושוב בחזרה ל-LA למשחק השביעי, כאשר בין המשחקים יש רק יום מנוחה. וזה לא כל כך הגיוני. אם היו בין המשחקים יומיים או שלושה מנוחה, סבבה. רק שאז כל סדרת סיבוב ראשון היתה נמשכת כשלושה שבועות, מה שהיה נוטל מהסדרה חלק גדול מהכיף והמומנטום (וזה עוד לפני שדיברנו על יריבות גיאוגרפית, למשל).
לפני שתוהים מה עושים, צריך לבדוק איך הגענו לכאן. כוכבי-על מחליפים צד לא פעם (שאקיל אוניל ודווייט הווארד מאורלנדו ללייקרס, שאק מהלייקרס למיאמי), אבל לא תמיד מביאים איתם את הבשורה: דווקא בשנתיים הראשונות של שאק באל.איי, נהנה המזרח מאחוז ההצלחה הגבוה ביותר מאז שנות ה-70. אז אם הפיתרון אינו בשחקנים, היכן הוא? בניהול.
60 אחוז ממאמני המזרח נמצאים היום בשנתם הראשונה או השנייה במועדונם הנוכחי. גם במערב הנתון דומה – 53 אחוזים, 8 מאמנים מתוך 15. ההבדל הגדול טמון בניסיון של מאמני המערב לעומת מאמני המזרח: המערביים אימנו עד היום 7,717 משחקי עונה רגילה, בדיוק 4,000 יותר מאשר מאמני המזרח (3,717). כשבודקים כמה מאותם משחקים העבירו המאמנים בקבוצתם הנוכחית, היחס דומה – מאמני המערב אימנו 4,358 פעמים את הקבוצות עליהן הם מפקדים כיום, ובמזרח, הנתון צולל ל-2,212.
נכון שאפשר לצעוק "פופוביץ' מעלה את הממוצע". אבל פופ, אליו תכף נגיע, הוא רק חלק מהעניין. במערב מכהנים היום 5 מאמנים שכבר חצו או יחצו העונה – במידה וביירון סקוט לא ישגר את עצמו לחלל בשלושת החודשים הקרובים – את רף 1,000 המשחקים בקריירה (האחרים: פופ, קרלייל, ריברס, סונדרס). במזרח, הראשון שיגיע לשם מבין המאמנים הנוכחיים, אם יתמיד, הוא סטן ואן גאנדי, ולצורך כך הוא יידרש לאמן ברצף עד 2020. מאמנים שממשיכים בתפקידם מעידים בדרך כלל על הנהלות יציבות, על דרך, על המשכיות. בדיוק מה שאין כיום במזרח, שם המעצמות ממיאמי ואינדיאנה הפכו לקבוצות מרכז טבלה, במקרה הטוב.
קיובן לא סתם הזכיר את הטקסניות כקבוצות שיכולות לעשות את המזרח תחרותי יותר; שלוש הקבוצות ממדינת הכוכב הבודד מעבירות ליתר הליגה בית ספר בניהול, בעשור האחרון. כל מועדון עושה זאת בדרכו שלו – אר.סי ביופורד ופופוביץ' בשמירה על שלד, סקאוטינג מופלא וצניעות כלכלית; קיובן בלארג'יות מוחצנת ומיוחצנת, ובקבוצות עתירות כוח אש; ודריל מורי בגיקיות ובחישובים מסובכים שבסוף מביאים תוצאות, גם אם עדיין לא תארים.
אותו ניהול גאוני בסן אנטוניו גרם לקבוצות רבות, משני האזורים, לנסות לחקות את הספרס בדרך הכי פחות מקורית: לקחת מישהו שהתלמד אצל ביופורד או פופוביץ' כמנג'ר שלהן או כמאמן, כדי שגם בהן ידבק משהו מאבק הקסמים. רובן נכשלו. השילוב בספרס בין השילוש מנג'ר-מאמן-טריו כוכבים כל כך נדיר, שרק באוקלהומה סיטי נראה היה שסם פרסטי עומד לשכפל את נוסחת הקסם. רק שלת'אנדר יש בעלים קמצן וכוכבים שלא הסכימו לוותר על משכורות, וכך הם דורכים במקום כבר כמה שנים, על סף הרוורס.
הספרס לא לבד. טורונטו, למשל, הלכה פעמיים בעשור האחרון על מנג'ר חם מהמערב. הראשון היה בריאן קולאנג'לו שבנה עם מייק דאנטוני את קבוצת ה-7 שניות ומטה בפיניקס, זכה במנג'ר העונה בסאנס ב-2005 ונחטף לטורונטו, שם לקח את אותו תואר ב-2007. ב-2013 הוא העביר את השרביט למסאי יוג'ירי שהגיע מדנבר, אחרי זכייתו בתואר מנג'ר העונה, וכעת יכול לעשות דאבל דומה אם הרפטורס ימשיכו בקצב הנוכחי. אגב, עד עכשיו המאזן של טורונטו מול המערב הוא 0:4, וזו הקבוצה היחידה מהמזרח עם מאזן חיובי מול המערביות. פרט למנג'ר, היא הביאה מהמערב גם את המאמן דוויין קייסי, שלפני הגעתו לטורונטו שימש כעוזר המאמן של ריק קרלייל בדאלאס האלופה, וכמאמן של קווין גארנט בעונותיו האחרונות במינסוטה.
כשקליבלנד חיפשה הקיץ מנג'ר שיוביל אותה לעידן חדש, היא הלכה לדייויד גריפין, שצמח 17 שנים בפיניקס, לפני שעבר לתפקיד משני בהנהלת הקאבס ב-2010. אורלנדו רצתה לבנות את עצמה מחדש ולקחה מאמן מסן אנטוניו, ז'אק וון, ומנג'ר מאוק סיטי, רוב הניגן; אטלנטה הביאה מהספרס חבילה קומפלט של מאמן (ביודנהולצר) ומנג'ר (דני פארי); הניקס הביאו הקיץ את דרק פישר ששיחק כל הקריירה במערב, ברוקלין תפסה את ליונל הולינס, שנחתך מממפיס למרות הצלחות גדולות, ואפילו הסופרטנקרס מפילדלפיה בונים לטווח ארוך עם מאמן מהספרס (ברט בראון) ומנג'ר מהרוקטס (סם הינקי). כמעט כל המועדונים שמובילים את הליגה בתרבות ניהול בשנים האחרונות נמצאים במערב, וכך, כנראה, יותר מכל, נוצר חוסר האיזון המטורף הזה.
2. אחוזי קליעה אפקטיביים (eFG%). או: כמה שלשות אמרתם שיוסטון זרקה?
אם מורי הוא גאון מטורף, למעבדת הניסויים שלו קוראים "ריו גראנדה ואלי וייפרס". השם אמנם מזכיר מאורת ערפדים, אך מדובר על קבוצת ליגת ההתפתחות של הרוקטס. שם, בעונה שעברה, דיאגרמת הזריקות שלהם נראתה כמו ציור של בית: גג, דלת והשאר לבן. 8 אחוזים בלבד מהזריקות שלהם, נכון לפברואר, נלקחו מהאזור שמפריד בין הסל לקשת השלוש.
"יש המשכיות רעיונית, כאשר מאמני הרוקטס אומרים 'היי, בואו ננסה את זה' (מה שמשליך על הקבוצה בליגת ההתפתחות)", אמר מורי בעונה שעברה לגרנטלנד. "חלק מהאלמנטים בהתקפה של הרוקטס שואבים השראה ממה שעשו בוייפרס בארבע השנים האחרונות".
העונה, ההשראה הזו מתבטאת בפילוסופיה ההתקפית של הרוקטס באופן שלא היה כמותו מעולם בליגה. המצב הוקצן בעקבות פציעתו של דווייט הווארד, שחקן הפנים הטוב ביותר של הרוקטס, והתוצאה: יוסטון לוקחת העונה 34.4 זריקות שלוש למשחק. לשם השוואה, הנתון הגבוה ביותר עד היום היה 28.9 זריקות שלוש לערב, תוצרת יוסטון והניקס מודל 2012/13 (אם מדקדקים, הניקס זרקו פעמיים יותר לאורך עונה שלמה).
תנועת הסטטיסטיקות המתקדמת, בה מורי הוא ראש כת, מאמינה בכוחה של השלשה, שהופכת למאסט בארסנל של כמעט כל שחקן בליגה. כל זריקה רביעית מהשדה כיום היא שלשה. ולמה לא, בעצם? כשמסתכלים על דיאגרמת הזריקות של ה-NBA כולה, רואים ששלשות מהפינות נקלעות העונה כמעט ב-40 אחוזים (39.7% מפינה אחת, 39.9% מהשנייה), בעוד זריקות מתוך הקשת, אבל מחוץ לאזור הטבעת, נקלעות ב-37 עד 43 אחוזים. שלשות אחרות נקלעות בכ-34 אחוזים.
עכשיו, לחישוב פשוט. קחו את "מר ממוצע", שחקן עם יד ממוצעת מחצי מרחק ומשלוש. אילו זריקות תעדיפו שייקח? לפי הסטטיסטיקה של הליגה כיום, אם יזרוק מר ממוצע עם הפנים לסל 100 פעמים מהאיזור שבין עיגול הטבעת לקו העונשין, הוא ייצר 81.4 נקודות. אם יילך כמה מטרים אחורה ויזרוק 100 פעמים שלשה עם הפנים במבט ישר לטבעת, הוא ייצר 102 נקודות. ההתקפה סיימה את טיעוניה. יש שאלות? כן, אולי אחת: בהתחשב בכך שגם בעונה הראשונה בה הליגה סיפקה נתונים כאלה, 2001/02, המספרים היו כמעט זהים (80.4 ו-100.4 בהתאמה), למה לקח להם כל כך הרבה זמן לגלות את זה? אולי מפני שפעם השלשות היו עסק למתמחים, והיום אם אתה לא מסוגל לקלוע מעבר לקשת, אתה כמעט שחקן מוגבל.
הסטטיסטיקות המתקדמות עזרו ליצור נוסחאות כמו זו של "אחוזי הקליעה האפקטיביים" – הבודקת כמה נקודות ייצרת מהזריקות שלך, לא כמה אחוזים מהן קלעת – ומאפשרת לטקטיקת "זרוק המון לשלוש" של יוסטון ליצור את הנתונים הדמיוניים הללו. הנוסחה הפשוטה היא כזו: כמות סלי השדה שלך, פלוס חצי נקודה על כל שלשה בה דייקת, חלקי הנסיונות מהשדה. כלומר, אם לקחת 20 זריקות וקלעת 8 אבל כולן שלשות, יהיה לך בדיוק אותו אחוז קליעה אפקטיבי – 60% – כמו אם היית לוקח 20 לייאפים וקולע 12 מהם.
וכך, הרוקטס מתגברים על פציעתו של הווארד, ועל הימצאותם מספר מינימלי של שחקנים בעלי משחק גב לסל. לאור זאת, הרוקטס מדורגים במקום ה-27 בליגה באחוז שדה (42.2%), אבל מדורגים במקום ה-16 באחוז קליעה אפקטיבי, ומעל לכל, מחזיקים במאזן 3:12. וכל זאת בעזרת שני שחקני רוטציה, שעוד שיחקו בעונה שעברה במעבדת ליגת ההתפתחות: הרכז הפותח לעת חירום אייזיה כנען, וטרוי דניאלס, האיש שאחראי על אחד הרגעים המופלאים של פלייאוף 2014, שכמובן הסתכם, ניחשתם נכון, בשלשה.