מה כבר לא נאמר על תקופת הקורונה ההזויה הזאת? "לא רק בספורט אלא בהכל". והנה, גם ב-NBA הלכו על המופרך, הבלתי ייאמן, המוזר והחייזרי לכל מי שאמור לחוות את חזרת הליגה הטובה בעולם, קל וחומר למי שהייתם אומרים לו רק לפני 5 חודשים שכך יראו פני הדברים. קחו לכם שטח בגודל של סן פרנסיסקו או ונקובר, תסגרו אותו הרמטית, תשקיעו 150 מיליון דולרים ותקבלו בועה סטרילית. לחובבי הענף, ללחוצי הנגיף ולהיפוכונדרים שבינינו (טוב נו, גם לקלסטרופובים משהו), מדובר בקומפלקס חלומי שלקוח מארץ האגדות והחלומות, מה שמתכתב עם ה"ספורטס קומפלקס של העולם הרחב של ESPN ועולם וולט דיסני שבאורלנדו פלורידה" (זה נשמע הרבה יותר טוב וקלאסי באנגלית), או בקיצור דיסני וורלד.
תנאי השחקנים הם אידיאלים. אין צורך לעבור בשדות תעופה, לסבול טיסות ונשיאת מזוודות, להתרגל לתנאים שונים, לקהלים שונים ואווירות שונות מעיר לעיר, מאולם לאולם. אין צורך להחליף בתי מלון ולהתרגל למיטות שונות. עד כמה שזה ישמע מוזר, ניתוק מבני משפחה וחברים יכול רק לפקס אותך במטרה וכך הולכים ומתאזנים להם לחלוטין כל היתרונות והחסרונות של קבוצות מחוץ לפרקט, ומה שנקבל זה נטו יכולות וכישרון בתנאי מעבדה כמעט אופטימליים. אין יתרון ביתיות, אין מעריצות ומעריצים שיסיחו את הדעת, אין שליח פיצה שיביא מגש מקולקל ערב משחק מכריע ואין בתי קזינו להרגיע את הדודה.
מה כן יש? שלושה אולמות שנראים אותו דבר, אין קהל בכלל, עם דגש על כזה שבדרך כלל יושב על הקווים, מעיר, לעיתים מלחיץ, לעיתים אף יוצר פרובוקציות. פתאום צופי הטלויזיה, ובעיקר השחקנים, מקבלים פרספקטיבה שונה לתחומי המגרש. הוא לפתע נראה גדול יותר, ארוך ורחב יותר. התחושה היא שהרחבות פתוחות לחדירות, הקליעה מבחוץ נראית רחוקה יותר ולהכל יש משמעות. כל שחקן יגיד לכם שלזרוק לסל שמאחוריו יש קיר, או יציעים ריקים או כאלה עם קהל מתלהב או רגוע, ססגוני או בלבוש דומה, עם סאונד של 100 אוהדים או של 25,000 זה לא אותו דבר. עומק הפוקוס משתנה, לוח הסל נראה שקוף וחלול מאי פעם והרגש בזריקה מחפש לעשות את ההתאמות הדרושות. לא פשוט, ובעיקר, לא אותו דבר.
כל אלה תורמים לא רק לסטריליות ולנייטרליות, אלא בעיני גם לכך שהמשחקים יהיו יותר שקולים ופתוחים ממה שראינו לפני הפגרה. זה גם מעלה סימני שאלה לגבי רמת המשחק שנראה, איזו איכות נקבל ולטובת מי העסק הזה משחק תפקיד? למשל, מילווקי באקס, הקבוצה בעלת המאזן הטוב בליגה לקראת חידוש הליגה, הפסידה בביתה רק 3 פעמים ב-31 משחקים. העדר הביתיות והמשחקים בבועה יכולים לשחק לרעתה. לאלופה טורונטו רפטורס של סיאקם ולאורי ולאוקלהומה סיטי תאנדר של כריס פול, שניצחו בחוץ את אותו מספר משחקים שניצחו בביתן (21 ו-20 בהתאמה), העובדה הזאת יכולה אולי לעזור, קל וחומר ללייקרס של לברון ודיוויס ולמאבריקס של דונצ'יץ' ופורזינגיס שניצחו מחוץ ללוס אנג'לס ולדאלאס יותר משחקים מאשר בבית! ומה לגבי מומנטומים? כל אלה הוקפאו לפני חמישה חודשים עבור טורונטו, ברוקלין, אורלנדו ואוקלהומה, שהגיעו ל-11 במרץ, ערב הפסקת הליגה, עם רצף ניצחונות מרשים.
ומה לגבי נעדרים? זה גורף, זה נוגע כמעט בכל קבוצה, גם בכוכבים הכי גדולים, ומסיבות שונות ומגווונות. קווין דוראנט ודיאנדרה ג'ורדן של ברוקלין מעדיפים לא להחמיר פציעות, כך גם קיירי ארווינג עם פציעת הכתף הידועה שלו. עוד בברוקלין, ווילסון צ'נדלר לא הגיע לאורלנדו כי העדיף את את משפחתו לצידו. ויקטור אולדיפו של אינדיאנה מעדיף לנצל את הזמן כדי להמשיך להחלים מהפציעה שהשביתה אותו למשך שנה, ברדלי ביל של וושינגטון פצוע בכתף וחברו לקבוצה דייויס ברטאנס פשוט מסיים חוזה ולא רוצה להסתכן בפציעה לקראת חתימה על חוזה גדול, אולי בקבוצה אחרת.
בדאלאס, קורטני לי פצוע ו-ווילי קולי סטיין מצפה לילד בכל יום כך שמבחינתו על זה הוא לא מוכן לוותר. עוד בעניין ילדים, הבן של אייברי ברדלי מהלייקרס חולה והשחקן העדיף לבלות לצידו של בנו בן ה-6, ולטרבור אריזה מפורטלנד יש הסכם לפגישה הילד שלו אחת לחודש ואת זה הוא לא רוצה לפספס. בסן אנטוניו מאפשרים ללמרכוס אולדריג' לעבור ניתוח בכתף וכך גם עם בויאן בוגדנוביץ' מיוטה, רק שבמקרה שלו מדובר על פרק כף היד. קלי אוברה ג'וניור מפיניקס עובר ניתוח בברך ותאבו ספולושה בכלל לא לוקח סיכון לאחר שכמה מחבריו ביוסטון נדבקו לפני כחודש בנגיף. ואלה רק השמות הנוצצים. יש עוד כמה וכמה שחקנים שהעדיפו לוותר על חוויית הבועה באורלנדו, ויחכו לתחילת העונה הבאה, מתי שזה לא יהיה.
כל אלה משנים את פני הדברים, פותחים לגמרי את המרוץ לאליפות ויוצרות מן פלייאוף נקי שמערבב לא מעט מסוכנויות ההימורים, וגם את האנליסטים שמחוץ ללאס וגאס. פתאום הקבוצות בעלות הרוסטרים המלאים והבריאים יותר, אלו שהביתיות לא משחקת אצלם תפקיד ראשי וששחקניהם לא נדלקים מקהל או שריחוק ממשפחה וחברים עושה להם טוב - דווקא אלה יכולים להפתיע את מילווקי והלייקרס שהיו הדומיננטיות במציאות ההיא, של לפני חצי שנה ושנובאה להן מפגש בגמר.
ואחרי שאמרנו את כל זה, איזה כיף שהיא חוזרת. הליגה הנהדרת והמרתקת הזו. וכמה כישרון יש לשחקניה, אולי יותר מאי פעם. כל רוסטר מורכב מ-10-12 תותחים. כמעט כולם ורסטילים, רובם המכריע יודע לעשות הכל, כמעט כולם מוסרים נהדר, יודעים להוריד כדור לרצפה ולדפוק שלשות מהאפקוט סנטר ומיוניברסל סטודיוס שמעבר לטירה של סינדרלה. עידן ה"נגרים" נגמר. כבר קשה למצוא פועלים שחורים, מומחים גדולים לדברים קטנים.
אז זהו, נגמרו ימי ה"שחקנים למשימות מיוחדות". בליגת ה-NBA המתחדשת עלינו לטובה יוצגו לראווה, אולי יותר מאי פעם, הכשרונות הכי גדולים, הכי מגוונים, הכי. 330 (22 קבוצות כפול 15 פר רוסטר) השחקנים הטובים בתחומם בעולם. הם ישחקו בתנאים מוזרים ובסביבה הזויה וזרה אלה מול אלה על תואר אליפות שלעולם יהיה עם האימאימא של הכוכביות לצידו, בעונה שבכל מקרה תהיה, איך שלא תסתיים, בלתי נשכחת.
