אין הרבה אנשים, בטח לא ישראלים, שיכולים להגיד שהם היו חלק מאחת השושלות הגדולות בהיסטוריה. עומרי כספי, איך שלא תהפכו את זה, הוא מהמעטים שיכולים. הערב (שלישי), בפודקאסט האישי שלו, כוכב מכבי ת"א ונבחרת ישראל אירח אדם אחר שיכול להעיד זאת על עצמו, גם בתור מאמן וגם בתור שחקן - סטיב קר.
השניים, כזכור, שיתפו פעולה יחד בעונה של כספי בגולדן סטייט ווריירס - עונה שעבור הישראלי הסתיימה במפח נפש גדול מאחר שנפצע ונופה מהקבוצה לפני הפלייאוף. ועדיין, עושה רושם שאין דם רע בין השניים. "יש סיפור אחד שאני רוצה לספר לאנשים בישראל לפני הכל", התחיל את דבריו כספי. "זה היה בדצמבר 2017, קיבלתי אימייל מחבר של המשפחה בנוגע לילד שחולה בסרטן. הוא אמר לי שהוא אוהב את הווריירס. באתי אלייך וסיפרתי לך על המצב, ואתה אישרת לו להיכנס. באימון עצמו, ולא אשכח זאת לעולם, והתעקשת שהילד והאמא ירדו למטה לצפות מהפרקט איתנו".
"אני זוכר שראיתי אותך מדבר עם האמא אחרי האימון ואמרתי שאני צריך חצי שעה להתארגן ואחזור", המשיך כספי. "כשחזרתי, אתה עדיין היית שם. ביום שלמחרת, שידרגת את הכרטיסים שלהם, הכנסת אותם למתחם הוי.איי.פי ונתת להם נעליים חתומות. הילד היה עם דמעות בעיניים. כמה שבועות לאחר מכן, לצערנו, הילד נפטר מהסרטן. אף פעם לא אמרתי לך תודה על זה. פשוט תודה, קואוץ'".
"תמיד הרגשתי שהדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות בתפקידנו, זה להביא אושר לקהל", ענה קר. "על אחת כמה וכמה לאנשים שנאבקים על חייהם וצריך לגרום להם לחייך. תמיד היינו אקטיביים בנוגע להזמנת אנשים למעגל הפנימי, וזה די מורכב, אבל בעיני זה חשוב להיפתח לקהל - בעיקר כדי להזכיר לעצמנו עד כמה אנחנו ברי מזל. האנשים האלה חשובים לנו ואני שמח שהמפגש הזה השפיע עליך כמו שהשפיע עלי".
"אבא שלי היה מאוד אמפטי, חונכתי ככה", הסביר קר מהיכן הגישה. "כשחקן, כשיחקתי תחת גרג פופוביץ' הרגשתי את המחויבות הזאת של להפיץ אושר שמגיע ממשחק הכדורסל עד כמה שאפשר. פופ עושה זאת אחרת ממני. אנחנו אנשים שונים, אבל חברים טובים. כקבוצה, בעיני, חשוב שנשמור על פרספקטיבה בנוגע למה שקורה בחוץ. יש הרבה מאבקים בחוץ, רוב האנשים נאבקים, ולנו יש הזדמנות להביא להם אושר בכל יום מחדש".
מייקל ג'ורדן? "ובכן, זה היה מאתגר לשחק איתו, אבל אחד הדברים החשובים לגבי הקבוצה - ואני לא בטוח שזה סוקר ב"ריקוד האחרון" - היה הבגרות שלה. היו ח'ברה שהבינו שהקבוצה שונה כי מייקל ג'ורדן שונה. הוא הוביל כמו שאף אחד אחר לא הוביל, הוא היה מאוד קשה עם כולנו. קבוצה צעירה לא הייתה מתמודדת עם זה כראוי. נכנסנו לזה בידיעה שאנחנו צריכים להכיל את מייקל ובתמורה נזכה באליפות. אני אקח את העסקה הזאת בכל יום בשבוע. עד כמה שמייקל היה קשה, הוא היה הוגן, הוא עבד קשה כמו כולם".
"קשה להשוות בין הבולס לווריירס, אלה זמנים שונים. הדבר שהכי קשה לתפוס, זה שהחוקים היו שונים. הדברים שאנחנו עושים עכשיו לא היו חוקיים בניינטיז. למשל, לא היו חילופי הגנות, לא הייתה כזאת כמות של שלשות. זה משחק שונה. מה שכן, הבולס של הניינטיז זו הקבוצה שהכי מתאימה לכדורסל של היום בגלל הגיוון ההגנתי, אבל במקרה כזה אני לא הייתי מקבל הרבה דקות. זו הייתה קבוצה מאוד מודרנית".
"הליגה היום זו ליגה צעירה יותר", המשיך קר והתייחס להבדלים בין אז להיום. "זה דור אחר, דינמיקה שונה. כשהגעת לווריירס הייתה לנו קבוצה של ותיקים, זה לא מייצג את הליגה. אני זוכר ששאלתי אותך איך תתמודד אם לא אתן לך לשחק, וענית תשובה נכונה. אמרת שתעבוד קשה, לא משנה מה, ועמדת במילה שלך. אני חושב שאם מצליחים למצוא את השחקנים הללו - כמוך, כמו דיוויד ווסט, כמו שון ליווינגסטון, שחקנים שהם מקצוענים - זה נותן יתרון גדול".
אגב ווריירס, כספי חזר לרגע בו התבשר שהוא נחתך מהקבוצה: "אני זוכר שחתכו אותי מהווריירס, הייתי בפסגת העולם. בכנות, זה היה חלום חיי, להתחרות על אליפות של ה-NBA עם גולדן סטייט. אבל דברים קורים, אתה נפצע והקבוצה צריכה ללכת בכיוון אחר. אני זוכר את השיחה שלנו בחדר ההלבשה. אתה חייב לדעת להתמודד עם זה, ולחפש את הדברים הטובים בחייך. זה לא רק שמש וקשת בענן שם בפסגה".
קר, בתגובה, אמר: "בנימה אישית, היה לי כיף גדול להכיר אותך ולאמן אותך. זו הייתה דרך כל כך קשה לסיים את העונה כך, עם העובדה שהיינו צריכים לשחרר אותך לפני תחילת הפלייאוף. זה היה נורא, אבל התמודדת עם זה בחן ואני יודע שתעשה חיל בכל דבר שתיגע בו".
בהמשך, קר נשאל אם היה מעדיף לשחק או לאמן: "אני לא חושב שיש משהו שיותר כיף מאשר לשחק. כשאתה משחק כדורסל, אתה מרגיש חופש נפלא. מהתנועה, מהזרימה, מהאנרגיה. אבל אתה מזדקן, הגוף מתחיל לכאוב וקשה יותר לקום מהמיטה. להיות צעיר, אתלט וחופשי - אין שני לזה - אבל בשבילי אימון זה אושר צרוף. אני אוהב לאמן, זה אתגר שונה. כשחקן דאגתי בעיקר לעצמי, ידעתי שאם אעשה את העבודה שלי אהיה בסדר, אבל כמאמן אתה אחראי על יותר אנשים - כך שיש בזה משהו יותר מספק, כי אתה משפיע על יותר אנשים".
קר, כידוע, הוא מאמן שדוגל בחופש של השחקנים שלו. "היה לי חינוך מאוד טוב עד שהפכתי למאמן", הוא הסביר. "שיחקתי עבור ארבעה מאמנים שנכנסו להיכל התהילה במהלך הקריירה - לוט אולסון בקולג', לני וילקינס בקליבלנד, פיל ג'קסון עם שיקגו וגרג פופוביץ' בספרס. למדתי מהם כל כך הרבה. לפני שהתחלתי לאמן פניתי אליהם, וכולם אמרו לי את אותו הדבר - תהיה עצמך. כשחקן, תמיד הרגשתי שאני יעיל יותר כשאני מתחרה אבל נהנה בו זמנית. ניסיתי למצוא את האיזון הזה כמאמן, כדורסל אמור להיות כיף. זה מה שאני מנסה ללמד את כל השחקנים שלי".
"קליי (תומפסון) או דריימונד (גרין)? שיחה שונה לחלוטין", המשיך מאמן הווריירס. "למעשה, זה שונה בין כל שחקן ושחקן, אבל הדבר שחייב להישאר עקבי זו הכנות. אף שחקן לא רוצה לשמוע זיבולי שכל, כולם רוצים את האמת, צריך לדעת איך לפנות לשחקן. לצעוק על קליי זה לא עובד - אם תעשה זאת הוא יתכנס בתוך עצמו ולא יצליח לתפקד. איתו זה יותר 'בוא נדבר על זה'. עם דריימונד האמת שזה שונה, הוא משחק טוב יותר כשאני צועק עליו. הוא בחור מאוד רגשני, מאוד חשוף. דריימונד ואני רבים פעמיים-שלוש בשנה. בעיני, מאמן צריך להכיר את השחקנים שלו לפני שהוא מאמן אותם".
ומה לגבי סטף קרי? "הוא אחד האנשים הכי מדהימים שהייתי בחברתם. הוא כל כך מוכשר, עובד קשה ובאותה נשימה צנוע. אנשים אוהבים להיות לידו, בין אם זה חבריו לקבוצה או הצוות. הוא דוגמא מושלמת למציאת האיזון של תחרותיות וכיף בו זמנית. כשאתה צופה בו, אתה רואה שאין מישהו שנהנה יותר ממנו, ואתה זוכר עד כמה הוא תחרותי וקשוח. לעשות זאת עם כל כך הרבה אמפטיה לאנשים, ולהיות מודע לכך, זה מדהים. הוא פשוט בן אדם נחמד".
וחזרה להשוואה עם הבולס: "מבחינה הגנתית, זו קבוצה מאוד דומה. פיל מאוד אהב גארדים ארוכים ואתלטיים, באיזשהו אופן הוא הקדים את זמנו. ההבדל הגדול הוא בעיקר במספר השלשות. אז, היו לנו אולי 3-4 שחקנים שזורקים שלשות, היינו לוקחים אולי 15 זריקות במשחק. עבור הווריירס, זו כמות של רבע אחד. במשחקים רבים נזרוק בערך 40 שלשות. זו גישה כל כך שונה למשחק".
כשנשאל מה יותר קל, לזכות באליפות הראשונה או השלישית, קר גיחך וענה: "זו שאלה מצויינת. אני חושב שהראשונה קשה כי אתה לא באמת יודע למה אתה נכנס, כך שהשנייה קלה יותר באיזשהו אופן. אבל לאחר מכן, העייפות מתחילה לחלחל, לכן אני אוהב את השאלה. כולם מותשים וקשה למעריצים להבין כמה זה קשה לשחק 9 עונות מלאות. זו לא רק התשישות הפיזית, אלא גם המנטלית. לכן, אני חושב שהשלישית קשה יותר".
"בפלייאוף יש לנו צוות של 10-11 אנשים בצוות, ויש חדר בו אפשר לכתוב על הקירות", הוסיף קר. "אנחנו כותבים רעיונות ומחשבות על הקירות הללו, ועד סוף הסדרה הם מלאים. כשהסדרה נגמרת, אתה פשוט מוחק הכל וכותב מחדש. עד הגמר זה הופך לשגרה. אתה לומד בכל סדרה, במשחקים הראשונים אתה לומד על היריב שלך ומתחיל לעשות התאמות. הלחץ הגדול? אתה הולך לקבל שיבקרו אותך עליהן אם תפסיד. כששיחקתי, הבנתי שאני פושט חייב ללכת על זה, וגם כמאמן אתה מבין שאתה חייב להקריב - וזה בסדר, זה חלק מהתפקיד. אם זה היה קל, כולם היו יכולים לעשות זאת".
בהמשך, קר נשאל בנוגע לביקורות בעידן הסמארטפונים: "כשאני שיחקתי בבולס, הפלאפונים בדיוק הומצאו. בחלק הראשון של הקריירה שלי לאף אחד לא היה פלאפון. אני זוכר שהיה לי רגע מעניין בשנה הראשונה שלי בשיקגו, כשנבחנתי לקבוצה. היה לי מחנה אימונים טוב, שיחקתי טוב. הייתי בתחנת הדלק, וקניתי את המקומון של שיקגו, אתה יודע, מתוך מחשבה שאולי יכתבו עלי משהו. אני זוכר שפתחתי את העיתון והיה כתוב בו 'שיקגו כנראה תחתוך את סטיב קר'. הלב שלי פשוט נפל, למחרת היה לי אימון נוראי. תהיתי מה המאמנים חושבים כל הזמן, ושאלתי את עצמי למה אני עושה את זה? באותו שלב, קיבלתי החלטה - אל תקרא את השיקגו טריביון. הבעיה שהיום זה רודף אותך לכל מקום. אני לא יודע איך אתם עושים את זה, היום הרבה יותר קשה להיות שחקן".
