זהו זה. קווין דוראנט, רשמית, הוא כבר לא שחקן של גולדן סטייט ווריירס ובתוספת הטרייד על אנדרה איגודאלה והפציעה שתשבית את קליי תומפסון לאורך רוב, אם לא כל העונה הבאה, ברור שהקבוצה ששלטה ב-NBA ביד רמה בחצי העשור האחרון (322 ניצחונות. הספרס במקום השני, הרחק מאחור, עם 278) כבר לא תראה אותו דבר.
חשוב להגיד: אנחנו לא אומרים שהשושלת נגמרה, רק שהגיע הזמן לסכם את השושלת. לשם כך, מיטב מוחות ה-NBA של ערוץ הספורט עזרו לדרג את כל השחקנים שרשמו דקה אחת לפחות במדי גולדן סטייט בחמש השנים האחרונות.
וכאן מגיע הקטע החשוב באמת: הדירוג לא נעשה לפי רמת השחקנים או כישרון הכדורסל שלהם, אלא בהתאם לחשיבות שהייתה להם לשושלת הזו, שהפכה לשנייה אי פעם שמעפילה לחמישה גמרי NBA רצופים, שלושה מתוכם הסתיימו עם טבעת. מוכנים? מתחילים מלמטה ומטפסים.
38) כריס בושיי (משחק אחד, 0 נקודות. בפלייאוף: לא שיחק)
תודו שלא זכרתם שהוא רשם הופעה במדי הווריירס. אבל כן, ב-14 במרץ 2018, הקנדי עלה לפרקט ל-79 שניות שלמות (ואפילו זרק שלשה והוריד ריבאונד) ברגעי הסיום של ניצחון על הלייקרס. והשנה איפה הוא היה? בטורונטו, שם קיבל קצת יותר קרדיט ואפילו צמד הופעות פלייאוף ראשונות בקריירה (שתי דקות במשחק 2 ו-4 מול מילווקי) וכן, יש לו שתיים משתיים. צמד טבעות. לא רע עבור השחקן שתרם הכי מעט לשושלת של הווריירס.
37) בריאנטה וובר (7 משחקים, 1.7 נקודות. בפלייאוף: לא שיחק)
ב-4 בפברואר 2017, אחרי שכמעט סיפק את הקוואדרופל דאבל הראשון בתולדות הג'י ליג, חתם וובר על חוזה לעשרה ימים עם הווריירס הפצועים ובחלוף עשרת הימים הללו, חתם על אחד נוסף. הוא נשלח לקבוצה הפיתוח, נקרא בחזרה אחרי כמה ימים והמשיך בסוף החודש ליעד הבא, שארלוט. בסך הכל, היו לו 46 דקות (יותר מחצי מתוכן בתבוסה ב-22 הפרש בדנבר) ו-12 נקודות עם הווריירס ובפברואר האחרון הוא הצטרף לאולימפיאקוס של דיוויד בלאט, אך נחתך אחרי חודשיים בשל התנהגות רעה וגעגועים הביתה.
36) מרקוס דריקסון (11 משחקים, 4.2 נקודות. בפלייאוף: לא שיחק)
אחרי שלא נבחר בדראפט הקודם, הפורוורד מג'ורג'טאון שיחק במדי הווריירס בליגת הקיץ וקיבל מהקבוצה חוזה דו-כיווני. את הבכורה ב-NBA הוא ערך בנובמבר ובסך הכל רשם העונה 46 נקודות ב-67 דקות, כולל 10 נקודות בניצחון ב-37 הפרש על שיקגו בינואר ושיא של 13 נקודות (בשמונה דקות בלבד), כולל 4 מ-4 מחוץ לקשת, במהלך תבוסה בממפיס באפריל.
35) אוגניין קוזמיץ' (16 משחקים, 1.3 נקודות. בפלייאוף: לא שיחק)
קוזמיץ' הפך בשנים האחרונות לשם מוכר באירופה, בזכות קדנציות בפנאתינייקוס, הכוכב האדום בלגרד ובשנתיים האחרונות, ריאל מדריד. הווריירס לקחו אותו במקום ה-52 של דראפט 2012 ואת הבכורה ב-NBA הוא ערך רק בעונה שלאחר מכן. בעונת הבכורה של השושלת (2014/15), הוא לא שותף אחרי ה-31 בינואר בגלל פציעה בקרסול, לפני שחזר לאירופה.
34) ג'ייסון תומפסון (28 משחקים, 2.1 נקודות. בפלייאוף: לא שיחק)
תומפסון, הבחירה 12 בדראפט 2008, שיחק בסקרמנטו בהצלחה יחסית במשך שבע עונות וחצי ונשלח לפילדלפיה ומשם לווריירס בשני טריידים בקיץ 2015. הוא נחתך מגולדן סטייט ב-22 בפברואר, אחרי הופעה אחת בלבד בחמישייה ו-179 דקות על הפרקט, בהן קלע 60 נקודות. אחרי שנחתך, המשיך ל-19 הופעות בטורונטו והגיע עם הקבוצה לגמר המזרח תוך שהוא רושם הופעת פלייאוף ראשונה בקריירה, אך לא זכה לפגוש את הווריירס בגמר. זו הייתה גם הפרידה שלו מהליגה ומאז, בין שתי גיחות לסין, הספיק להעביר עונה גם בפנרבחצ'ה ולהפסיד בגמר היורוליג.
33) ג'ייקוב אוואנס (30 משחקים, 1.3 נקודות. בפלייאוף: 7 משחקים, 0.7 נקודות)
אוקיי, אחרי שניקינו את כל האורחים לרגע, אנחנו מתחילים להיכנס לעניינים ותחילה, בחירת הסיבוב הראשון (מקום 28) של הווריירס מהדראפט הקודם. הרוקי העביר לא מעט זמן בקבוצת הפיתוח, אבל הספיק לטעום קצת מה-NBA ואפילו פתח בהופעת השיא שלו, 11 נקודות ו-5 ריבאונדים בניצחון חוץ בניו אורלינס באפריל. בפלייאוף הוא שיחק שבע פעמים וקלע רק פעם אחת (5 נקודות). בגמר הוא שותף לשלוש שניות במשחק 1, ארבע שניות במשחק 2 והשתדרג ל-97 שניות במשחק 3.
32) דיימיון לי (32 משחקים, 4.9 נקודות. בפלייאוף: לא שיחק)
משפחה לא בוחרים, אבל לפעמים צריך לדעת עם מי להתחתן. דיימיון לי למשל, נשוי לשחקנית כדורעף העונה לשם סיידל קרי. האחים שלה עונים לשמות סטף וסת'. וכך, השחקן החביב מלואיוויל, שלא נבחר בדראפט התגלגל העונה לווריירס ואפילו קיבל כמעט 12 דקות בממוצע למשחק, לפני שנעלם מהרדאר לקראת הפלייאוף. לזכותו של לי ייאמר שבעונה שעברה הוא היה לא רע בכלל בצ'אנס שקיבל באטלנטה, כך שגם בכוחות עצמו הוא יכול להיות שחקן סוף רוטציה סביר בליגה.
31) ג'סטין הולידיי (59 משחקים, 4.3 נקודות. בפלייאוף: 5 משחקים, 0.6 נקודות)
ואם כבר משפחות, הרי שאחת ממשפחות המלוכה של ה-NBA כיום היא ההולידייז, עם ג'רו שמככב בניו אורלינס, ארון שעשה עונת רוקי חביבה באינדיאנה והאח האמצעי, ג'סטין, היחיד שמתהדר בתואר אלוף NBA. הוא לא נבחר בדראפט, אבל מצא את דרכו לליגה וב-2014, בתזמון מושלם, הצטרף לווריירס לעונה אחת, הראשונה של השושלת. הוא לא עשה יותר מדי באותה עונה, אבל כן הצליח להרוויח כמה דקות בריצת הפלייאוף, כולל שתיים במשחק 4 של הגמר מול קליבלנד.
30) מאט בארנס (20 משחקים, 5.7 נקודות. בפלייאוף: 12 משחקים, 0.8 נקודות)
הסיבוב השני של בארנס בווריירס (הראשון היה שתי עונות בין 2006 ל-2008) קרה די במקרה, אחרי שהקינגס ניפו אותו במסגרת הטרייד על דמרקוס קאזינס. הוא חתם בגולדן סטייט בתחילת מרץ 2017 כי קווין דוראנט נפצע, פתח ברבע מ-20 המשחקים ששיחק עם הקבוצה בעונה הסדירה, היה איום ונורא בפלייאוף (12 משחקים, 61 דקות, 4 מ-5 מהשדה, 1 מ-8 לשלוש, 9 נקודות) והרוויח את טבעת האליפות שלו, רגע לפני שהודיע על פרישה.
29) דמיאן ג'ונס (49 משחקים, 3.6 נקודות. בפלייאוף: 12 משחקים, 1.2 נקודות)
הסנטר, אותו בחרו הווריירס במקום האחרון של הסיבוב הראשון בדראפט 2016, כבר מחזיק בשתי טבעות אליפות. להגיד שהוא תרם יותר מדי להשגתן כבר יהיה לא נכון. חלק גדול מהקריירה שלו עד כה העביר ג'ונס בקבוצת הפיתוח של גולדן סטייט או על ספסל הטיפולים, אבל הווריירס לא ויתרו והעונה, כשכן שותף, זכה לקרדיט חביב של 22 הופעות בחמישייה (מתוך 24 משחקים) ו-17.1 דקות, בהן קלע 5.4 נקודות. נשלח בטרייד לאטלנטה.
28) אנדרסון ורז'או (36 משחקים, 2.1 נקודות. בפלייאוף: 17 משחקים, 1.2 נקודות)
אחרי למעלה מעשור בקליבלנד, הברזילאי נשלח מקליבלנד לפורטלנד בטרייד ב-18 בפברואר 2016 ומיד נחתך. מה הוא עשה? חתם ארבע ימים לאחר מכן בגולדן סטייט. כמה חודשים לאחר מכן, הוא כבר פגש את הקאבס בסדרת הגמר והפך לראשון אי פעם שרושם באותה עונה הופעות עבור שתי הקבוצות שהעפילו לגמר. לצערו, זה נגמר בהפסד ובעונה הבאה, אחרי שחתם שוב בווריירס, הוא בקושי שיחק, נחתך בפברואר ולא שותף בפלייאוף. גולדן סטייט סיימה את העונה הזו עם אליפות ו-ורז'או, שחזר למולדת לשחק עבור פלמנגו, קיבל את טבעת האליפות שלו.
27) עומרי כספי (53 משחקים, 5.7 נקודות. בפלייאוף: לא שיחק)
הלוואי שיכולנו לשים את כספי גבוה יותר בדירוג הזה. במשך לא מעט רגעים בעונה בה שיחק בגולדן סטייט (2017/18) הייתה תחושה שזה הולך לכיוון הנכון. שבע הופעות בחמישייה, 14 דקות בממוצע למשחק, כמעט 60 אחוז מהשדה (שיא קריירה). ואז הגיע הפציעה המתסכלת, וכספי נעלם מהרוטציה ורגע לפני הפלייאוף, נחתך לבסוף כי סטף קרי היה פצוע והווריירס היו צריכים גארד. כמו ורז'או, גם הוא קיבל בסוף טבעת. לצערו, הוא לא היה שם, על הפרקט, ברגעים בהם היא הושגה.
26) אל מקיני (72 משחקים, 4.7 נקודות. בפלייאוף: 22 משחקים, 3.0 נקודות)
מקיני, שלא נבחר בדראפט 2015 ושוטט עד שהגיע אשתקד לכמה הופעות בטורונטו, הפך לאחת ההפתעות הנעימות של הווריירס העונה. הוא שותף כמעט בכל המשחקים, התגלה כצלף שלשות לא רע בכלל ואפילו הצליח להרוויח את הדקות שלו בפלייאוף, כולל הופעה בחמישייה במשחק 4 מול פורטלנד בגמר המערב. לצערו, זה לא נגמר עם אליפות.
25) יונאס ירבקו (73 משחקים, 6.3 נקודות. בפלייאוף: 16 משחקים, 2.1 נקודות)
השבדי, שכמו כספי יצא גם הוא מדראפט 2009, הגיע בקיץ שעבר כדי לעשות את מה שהישראלי לא הצליח: לקלוע שלשות. זה עבד חלקית וירבקו סיים עם כמעט שלשה אחת מדויקת בממוצע למשחק, אבל גם הוא לא ממש הבריק והתקשה למצוא את הקצב הנכון ברוטציה. הסיבה היחידה שהוא מדורג קצת מעל כספי היא כי שרד לתוך הפלייאוף, אלא ששם הפך היה כל כך רע בתחילת הסדרה מול טורונטו, עד שלמרות הפציעות, סטיב קר לא שיתף אותו כלל במשחקים 4 ו-5 ורק לשתי דקות במשחק 6.
24) ניק יאנג (80 משחקים, 7.3 נקודות. בפלייאוף: 20 משחקים, 2.6 נקודות)
כמו כספי וירבקו, גם סוואגי פי הגיע לווריירס בתקווה להשיג טבעת אחרי קריירה די ארוכה בליגה. כמוהם, גם הוא לא הגשים את הציפיות שהיו ממנו וכמעט נחתך בעצמו לפני הישראלי. בסופו של דבר הוא נותר בסגל ובקושי תרם משהו בפלייאוף (52 נקודות, כ-30 אחוז מהשדה ולשלוש), אבל שיחק לכל אורכו והיה חלק מהזכייה באליפות. בגלל זה הוא מעל שני האחרים.
23) ברנדון ראש (105 משחקים, 3.2 נקודות. בפלייאוף: 17 משחקים, 1.5 נקודות)
בנובמבר 2012, אחרי כמעט שנה במדי הווריירס, ראש קרע את ה-ACL. חצי שנה לאחר מכן, הוא נשלח (עם ריצ'רד ג'פרסון ואנדריס ביידרינש!) ליוטה ובתמורה, גולדן סטייט קיבלה את... אנדרה איגודאלה. ופתאום, בתום העונה שלו עם הג'אז, ראש חזר בעצמו לסיבוב שני והיה חלק מהאליפות הראשונה של השושלת ומעונת 73 הניצחונות, במהלכה קיבל קרדיט די מכובד (72 משחקים, 25 בחמישייה, 14.7 דקות, 4.2 נקודות). בפלייאוף הוא כבר היה פחות פרודוקטיבי ועזב את הקבוצה בפעם השנייה בסיום העונה ההיא.
22) דמרקוס קאזינס (30 משחקים, 16.3 נקודות. בפלייאוף: 8 משחקים, 7.6 נקודות)
המיקום של בוגי היה הוויכוח הגדול של הדירוג הזה. מצד אחד, כמו שהמספרים מראים, כששיחק, עשה עבודה טובה, לפחות התקפית (בהגנה קצת פחות). לזכותו גם לציין את ההופעות הנהדרות בשני המשחקים שגולדן סטייט ניצחה בסדרת הגמר, 2 ו-5. אלא שזה בערך כל מה שאפשר לציין לזכותו. עד שחזר מהפציעה לא נשאר יותר מדי לעונה הסדירה ואז הוא נפצע בתחילת הפלייאוף ונעלם לעוד חודש וחצי. וכל זה גם נגמר בלי אליפות, הסיבה היחידה בגינה הסכים לחתום על חוזה של 5.3 מיליון דולר בלבד עם הווריירס לפני שנה. אז מצאנו לו מקום טוב באמצע.
21) ג'יימס מייקל מקאדו (108 משחקים, 3.0 נקודות. בפלייאוף: 26 משחקים, 1.3 נקודות)
בדיוק כמו קרוב המשפחה הרחוק שלו, בוב האגדי, ג'יימס מייקל מקאדו מצא את עצמו באיטליה אחרי שסיים את חלקו ב-NBA ובדיוק כמו בוב, גם לו יש שתי אליפויות, אלא שכאן בערך מסתיים הדימיון ביניהם (טוב, יש גם את שם המשפחה). מקאדו הצעיר לא נבחר בדראפט 2014 אחרי קריירה נחמדה בצפון קרוליינה, אך מצא את דרכו לקבוצת הפיתוח סנטה קרוז ווריירס והעביר עם גולדן סטייט את שלוש השנים הראשונות של השושלת, כאשר הוא מקבל יותר ויותר הופעות, כולל כמה דקות בגמר 2017 מול קליבלנד.
20) ג'ורדן בל (125 משחקים, 3.9 נקודות. בפלייאוף: 32 משחקים, 2.6 נקודות)
חלק ממה שהפך את הווריירס לשושלת כל כך מוצלחת היה חוכמה בדראפט והיכולת לעשות פעולות שקבוצות אחרות מפספסות. את בל, סנטר איכותי מאורגון, גולדן סטייט הביאה בטרייד משיקגו תמורת כסף, אחרי שהוא נפל עד למקום ה-38 בדראפט לפני שנתיים. כמובן שהמספרים לא בשמיים אחרי שנתיים, שכן הרוטציה של הווריירס כמעט בלתי אפשרית לשחקן צעיר, שגם לא מתאים ב-100 אחוז לשיטה. אולי במינסוטה, אליה עבר, זה יראה יציב יותר.
19) פטריק מקאו (128 משחקים, 4.0 נקודות. בפלייאוף: 21 משחקים, 3.1 נקודות)
את החצי העליון של הרשימה פותח "מלך הפלייאוף", שבשלוש עונותיו הראשונות, למרות שלא עשה יותר מדי באף פוסטסיזן, זכה בשלוש אליפויות (רק שישה שחקנים עשו זאת לפניו). שתי הראשונות היו עם הווריירס, שגם אותו הביאו בטרייד (עם מילווקי) תמורת כסף אחרי שנבחר במקום ה-38 של הדראפט, שנה לפני ג'ורדן בל. מקאו עשה דברים לא רעים כרוקי, היה קצת פחות טוב בעונה השנייה ואחרי שקליבלנד הוציאה אותו די בכוח מהידיים של הווריירס, הוא עבר במהרה לטורונטו, שם השתקם מהפציעה, רשם 11 הופעות ו-5 נקודות בפלייאוף והפך לראשון מאז שאק וקובי שלוקח ת'ריפיט אישי. אליל.
18) קווין קוק (107 משחקים, 7.7 נקודות. בפלייאוף: 34 משחקים, 4.5 נקודות)
עוכר ישראל קווין קוק, האיש שלקח לכספי את המקום בסגל של הווריירס שנייה לפני הפלייאוף הקודם, לא ממש הצדיק לאורך העונה האחרונה (הראשונה המלאה שלו עם הקבוצה אחרי שהיה על חוזה דו-כיווני בעונה הקודמת) את האמון בו וסיפק רק 6.9 נקודות למשחק, אבל לפחות בפלייאוף, בקרדיט המוגבל שהוא מקבל בשנתיים האחרונות, הוא נותן תפוקה סבירה ובשני הניצחונות של גולדן סטייט בגמר האחרון היו לו רגעי מפתח.
17) איאן קלארק (143 משחקים, 5.3 נקודות. בפלייאוף: 32 משחקים, 5.5 נקודות)
קוק יכול לקוות שהמשך הדרך שלו יהיה טוב יותר מזה של קלארק, אחרי שנתיים בגולדן סטייט. השוטינג גארד נחת במפרץ לפני עונת 2015/16 ומיד התגלה כשחקן לא רע, כזה שמסוגל להיכנס מהספסל ומיד לספק כמה נקודות. הוא זכה לכמעט כפול דקות בעונה הבאה וסיפק כמעט כפול נקודות. אחרי האליפות של 2017, זה הספיק לניו אורלינס כדי להחתים אותו על חוזה צנוע מאוד (1.5 מיליון דולר), אך לצערו הוא לא ממש הצליח לעשות קפיצת מדרגה עם הפליקנס ונותר שחקן ספסל, עם בערך אותם מספרים כמו בווריירס, בקבוצה הרבה יותר חלשה.
16) דייויד לי (49 משחקים, 7.9 נקודות. בפלייאוף: 13 משחקים, 3.1 נקודות)
הבעל הטרי של קרולין ווז'ניאקי עבר חמש שנים מוצלחות בניקס (פעמיים אולסטאר, פעם אחת בחמישייה השלישית של העונה) והצטרף לווריירס ב-2010, הרבה לפני שמישהו בכלל חשב שם על שושלת. הוא שרד את כל התהפוכות והמיקום שלו כאן מוענק לו גם בזכות זה, אך לצערו הגיע לעונת האליפות הראשונה עם יותר מדי פציעות, שהגבילו אותו ל-49 הופעות בלבד וכמות הנקודות הכי נמוכה שלו מאז עונת הרוקי. הפלייאוף היה עוד יותר גרוע, אבל לפחות הוא השיג את הטבעת שלו לפני שעבר לבוסטון, דאלאס וסן אנטוניו, שם סיים את הקריירה ב-2017. לזכותו אפשר לציין תצוגות טובות במשחקים 3 ו-4 של סדרת הגמר הראשונה מול קליבלנד ואת העזרה בהנחת היסודות לבניית השושלת.
15) פסטוס אזילי (92 משחקים, 5.7 נקודות. בפלייאוף: 43 משחקים, 3.8 נקודות)
הפציעות הקשות שהובילו להיעלמות מוחלטת מהנוף והזמן שעבר אולי עזרו קצת לשכוח, אבל אזילי היה חלק משמעותי משתי הריצות הראשונות של הווריירס לגמר, ב-2015 ובעיקר ב-2016, אז החולשה ההתקפית שלו גם עזרה לקליבלנד להתמקד בשחקנים אחרים ולהשלים את המהפך הגדול מפיגור 3:1. משחק שבע של גמר ההוא גם היה האחרון של אזילי בליגה, לפני שלוש שנים. הוא עבר לפורטלנד, היה פצוע כל התקופה ונחתך לפני שרשם אפילו הופעה אחת עם הבלייזרס.
14) זאזה פאצ'וליה (139 משחקים, 5.7 נקודות. בפלייאוף: 22 משחקים, 4.3 נקודות)
חלקו של הגיאורגי בשושלת מתחלק לשני מובנים. הראשון הוא היכולת על הפרקט. מעבר לחברות האמיצה שיצר עם קליי תומפסון, זאזה, שזכה עם הווריירס בשתי אליפויות (2017 ו-2018), היה הסנטר הפותח של הווריירס בפלייאוף הראשון שלו עם הקבוצה, לפני שדי נעלם בשנה השנייה. אלא שהמובן השני, שלא יישכח לו אף פעם, הוא הרגל שהכניס מתחת לנחיתה של קוואי לאונרד, רגל שגרמה לפציעה של קוואי במשחק 1 של גמר המערב, בזמן שהספרס הובילו ב-23 הפרש. הווריירס ניצחו את המשחק ההוא, דרסו את הסדרה והמשיכו לאליפות. קוואי וסן אנטוניו התפרקו והוא נשלח לטורונטו ולקח לווריירס את חלומות הת'ריפיט. שווים?
13) קוון לוני (204 משחקים, 4.5 נקודות. בפלייאוף: 42 משחקים, 5.6 נקודות)
אין הרבה שחקנים שמצדיקים את הכינוי של הקבוצה שלהם, אבל לוני הוא בהחלט "לוחם". את רוב סדרת הגמר האחרונה העביר עם כתף כמעט מפורקת וכאבי תופת, אבל בסופו של דבר, בעונתו הרביעית עם הקבוצה הוא סופסוף זכה להכרה. בשני הפלייאופים הראשונים שלו בליגה הוא כלל לא שותף, שילוב של פציעות ויכולת מאכזבת. בשנה שעברה שיחק, אבל השנה הגיעה ההתעלות האמיתית, עם כמעט 70 אחוז מהשדה ושיפור בכל פרמטר. לא פלא שהווריירס מפחדים לאבד אותו.
12) מאריס ספייטס (148 משחקים, 8.8 נקודות. בפלייאוף: 34 משחקים, 5.0 נקודות)
רגע לפני הטופ 10, הגענו לשניים שהיו שם די בתחילת הדרך. הראשון הוא ספייטס, סוג של חור שחור בהתקפה, שאף פעם לא התחבר לרעיון של מסירת הכדור ובעיקר היה זורק את כל מה שהגיע לעברו, מה שהוביל לכינוי המופלא "מו באקטס". בהגנה לעומת זאת, הוא היה חיה רעה, אחד שעזר לווריירס להשאיר מאחור את כל הפחדים באליפות הראשונה. אחרי ההפסד ב-2016 הוא עבר לקליפרס ומשם המשיך לאורלנדו ואז לסין.
11) לאנדרו ברבוסה (134 משחקים, 6.7 נקודות. בפלייאוף: 44 משחקים, 5.3 נקודות)
השני הוא הברזילאי, עוד אחד שהסתובב הרבה בליגה לפני שהצטרף לגולדן סטייט בתזמון מושלם, בתחילת עונת 2014-15. ברבוסה פתח רק במשחק אחד מתוך 178 המשחקים שלו עם הווריירס, אבל רשם כמות דקות דו ספרתית בממוצע, גם בפלייאוף. הוא היה די משמעותי בשתי הסדרות הראשונות מול קליבלנד ועזב עם טבעת אחת לקדנציה שלישית בפיניקס, לפני שחזר לשחק במולדת.
10) ג'בייל מגי (142 משחקים, 5.5 נקודות. בפלייאוף: 29 משחקים, 6.2 נקודות)
עד קיץ 2016, השם של ג'בייל מגי זוהה בעיקר עם שאקטין א פול ובצדק או שלא, הוא נחשב לאחת הבדיחות המהלכות של הליגה, תמיד מוצא דרכים חדשות לעשות דברים מוזרים על הפרקט. אלא שהחיבור עם הווריירס התגלה כמושלם עבורו. הוא לא נדרש לעשות את מה שהוא לא יודע, הוא הביא מלחמה והסכים לעשות את כל העבודה השחורה והוא יצא משם עם שתי טבעות אליפות וחוזה בלייקרס של לברון. בכל אחת משתי העונות הוא קלע ביותר מ-60 אחוז מהשדה ובעונה השנייה גם זכה לקרדיט יפה בפלייאוף, כשהוא מספק שני משחקים טובים מאוד בסוויפ על קליבלנד בגמר.
9) דייויד ווסט (141 משחקים, 5.8 נקודות. בפלייאוף: 35 משחקים, 3.9 נקודות)
אנדרה איגודאלה עשה זאת ליותר שנים והרבה יותר טוב, אז הוא יותר זכור ובצדק, אבל גם ווסט הלך על אותו טריק ומכוכב שהחל ללכת לאיבוד, הפך לשחקן משלים איכותי ולקח שתי אליפויות. ווסט היה אולסטאר פעמיים ברצף בימיו בניו אורלינס, בסוף העשור הקודם, אך לאחר שעבר לאינדיאנה ואז התרסק בספרס, הוא בחר לרדוף אחרי טבעת בגולדן סטייט, הצטמצם בדקות המשחק (לא פתח באף משחק במשך שנתיים) והיה חלק מהותי בשני התארים הקלים, בעיקר בראשון. זה גם הספיק לו ואחרי האליפות השנייה ברציפות הוא הודיע על פרישה.
8) אנדרו בוגוט (148 משחקים, 5.6 נקודות, 7.4 ריבאונדים. בפלייאוף: 60 משחקים, 4.0 נקודות)
האוסטרלי, לשעבר הבחירה מספר 1 בדראפט, מקבל כמה נקודות בונוס על כך שעשה בתחילת מרץ את כל הדרך מאוסטרליה כדי לחזור לסיבוב שני בווריירס ולנסות לזכות בטבעת שנייה. הוא הצטרף הובא בטרייד ממילווקי במרץ 2012 ועזר לבנות את השושלת, אך כמו כל הקריירה, לא ממש היה יציב או בריא לאורך זמן. הוא היה סביר בעונת האליפות הראשונה, אך נפל ל-4.7 נקודות בפלייאוף ובעונה הבאה שמר על מקומו בחמישייה והיה חלק מ-73 הניצחונות, לפני שנשלח בטרייד לדאלאס כדי לפנות מקום לקווין דוראנט. אחרי דאלאס הגיע לקליבלנד, שבר את הרגל תוך 56 שניות, נמנע ממפגש עם האקסית בגמר, המשיך ללייקרס ושב לסידני. בשליש העונה האחרונה עם הווריירס היה על תקן שחקן משלים, במקרה הטוב.
7) האריסון בארנס (148 משחקים, 10.8 נקודות. בפלייאוף: 45 משחקים, 9.8 נקודות)
אם בוגוט נשלח בטרייד כדי לפנות מקום, הרי שזה האיש שפינה את מקומו ישירות לקווין דוראנט בקיץ 2016 והאמת, הוא די הביא את זה על עצמו, אחרי שלושה משחקים מחפירים בסוף סדרת הגמר, שהיו חלק מהותי מהמהפך ההיסטורי של קליבלנד. אלא שלפני שזה קרה, לבארנס, שהווריירס בחרו במקום השביעי בדראפט 2012, היה חלק גדול באליפות ובעונת 73 הניצחונות שבאה אחריה. סטיב קר החזיר אותו להיות שחקן חמישייה והוריד את איגודאלה לספסל, במה שהתגלה כמהלך המושלם. בלי בארנס, הווריירס כנראה לא עוברים את ממפיס בפלייאוף 2015 וממשיכים לתואר הראשון שלהם מזה 40 שנה. העונה הוא בעיקר עלה לכותרות כמי שנשלח לסקרמנטו בטרייד מדאלאס תוך כדי משחק.
6) שון ליבינגסטון (367 משחקים, 5.4 נקודות. בפלייאוף: 102 משחקים, 5.9 נקודות)
יכול מאוד להיות שאם ליבינגסטון, הבחירה הרביעית בדראפט 2004, היה נשאר בריא, הוא מעולם לא היה מתגלגל להיות רול פלייר בשושלת כמו הווריירס, אלא הופך לכוכב בליגה במשך שנים. אלא שהרגע בו הרופאים כמעט נאלצו לקטוע את רגלו בגלל הפציעה המזעזעת ב-2007 שינה את מסלול הקריירה שלו ובקיץ 2014, אחרי טיולים בשבע קבוצות שונות ובדיוק עם תחילת השושלת, הוא הגיע לגולדן סטייט עם חוזה צנוע לשלוש שנים תמורת 16 מיליון דולר.
ליבינגסטון התגלה כהתאמה מושלמת, הן מבחינת האופי והנכונות לעלות מהספסל (בחמש שנים בגולדן סטייט יש לו 469 הופעות, רק 24 מתוכן בחמישייה) והן ביכולת שלו לייצר נקודות תוך זמן קצר. הדקות שהוא מקבל והתקופה שהוא נותן בקושי השתנו, עד לעונה החולפת, בה הוא כבר סבל מדעיכה רצינית. רגע השיא שלו היה משחק 1 של גמר 2016, אז תפר 20 נקודות.
5) אנדרה איגודאלה (350 משחקים, 6.9 נקודות. בפלייאוף: 97 משחקים, 9.0 נקודות)
אחד הדיונים הכי סוערים ב-NBA בשנים האחרונות הוא האם איגי שווה מקום בהיכל התהילה ביום מן הימים. בפילדלפיה, בחלק הראשון של הקריירה שלו, הוא היה כוכב, אבל רק פעם אחת הצליח לעבור את הסיבוב הראשון בפלייאוף. בגולדן סטייט, בחלק השני של הקריירה, הוא עשה משהו שמעט מאוד כוכבים אי פעם הסכימו לעשות. הוא ויתר כמעט לחלוטין על התהילה האישית שלו, ירד לספסל מהרגע שסטיב קר הגיע והפך לדבק שמחבר את החבורה ולאחד ממוחות הכדורסל המבריקים בעולם.
בגמר הראשון, ההגנה שלו על לברון שינתה את הסדרה והוא נבחר, בצדק או שלא, ל-MVP. בגמר השני הוא היה בצד הלא נכון של ההיסטוריה עם הבלוק של קינג ג'יימס והשנה הכריע את משחק 2 של הגמר, אבל כמו ליבינגסטון, הירידה ביכולת הורגשה היטב ויחד עם קצת מרירות לעבר הנהלת הקבוצה, בסופו של דבר הוא זה שהוקרב ונשלח בטרייד כשדיאנג'לו ראסל הגיע. לאף אחד אין ספק שהוא היה אחד האקס פקטורים הגדולים בליגה בחצי העשור החולף, כוכב שהוא לא כוכב. מצד שני, בחמש העונות הסדירות של השושלת הוא עם 6.0 נקודות, 3.8 ריבאונדים ו-3.2 אסיסטים למשחק (משתדרג ל-9.0, 4.4 ו-3.5 בפלייאוף, גם חשוב לטיעון לטובתו). שווה היכל תהילה או לא, בגולדן סטייט לנצח יזכרו אותו לטובה.
4) קליי תומפסון (386 משחקים, 21.6 נקודות. בפלייאוף: 104 משחקים, 20.0 נקודות)
זה שמתחתיו וזה שמעליו בדירוג נחשבים לגאוני הגנה, אבל קליי הוא שומר מדהים בפני עצמו ובניגוד לשניים הללו, הוא גם מכונה התקפית מהטובות שנראו אי פעם, כשהוא בעניינים. אז למה הוא "רק" רביעי? כי הוא לא תמיד היה בעניינים.
האיש שפשוט סירב לרדת מהפרקט ובקושי החמיץ משחקים בחמש השנים האחרונות, אך יבלה את רוב אם לא כל העונה הבאה על אזרחי, היה הנפגע העיקרי מהגעתו של דוראנט. לפעמים החבר'ה ניסו לתת לו להרגיש כמו הסופרסטאר שהוא, למשל במשחק 14 השלשות ההיסטורי, אבל רוב הזמן הוא הסתפק בעבודה השקטה והשחורה, בשני צדי המגרש. שחקן מיוחד שמעדיף להיות שגרתי רוב הזמן.
3) דריימונד גרין (372 משחקים, 11.0 נקודות, 8.1 ריבאונדים, 6.4 אסיסטים, 1.6 חטיפות, 1.3 חסימות. בפלייאוף: 104 משחקים, 13.3 נקודות, 10.0 ריבאונדים, 6.9 אסיסטים)
המוח, המשוגע, הבועט בביצים של לברון, המסיים משחקי גמר NBA עם 19 ריבאונדים, 13 אסיסטים ו-8 איבודים, הצועק על סטיב קר, המטנף בפומבי על KD. הכל.
אם הספלאש בראדרס הם הדוקטור ג'קיל של השושלת הזו, הרי שדריימונד הוא המיסטר הייד, הגאון המרושע. לפעמים נראה שבגולדן סטייט, בקבוצות אחרות ובליגה בכלל היו מעדיפים שהאדמה תיבלע אותו כבר, אבל אי אפשר להתעלם ממנו. לאורך השושלת, דריימונד היה הבולדוג, האיש שלא נתן לקבוצה הזו לדעוך, האיש ששלח לקווין דוראנט את הסמס המפורסם. ולעזאזל האגו, העיקר הטבעות.
2) קווין דוראנט (208 משחקים, 25.8 נקודות, 7.1 ריבאונדים, 5.4 אסיסטים, 1.5 חסימות. בפלייאוף: 48 משחקים, 29.6 נקודות, 7.1 ריבאונדים)
KD הוא השחקן הכי כישרוני ברשימה הזו, כנראה שגם בפער. הוא גם היחיד ברשימה הזו עם שני תארי MVP בסדרת הגמר (רצופים!). כמעט בוודאות, בלעדיו אין שושלת. גולדן סטייט של 2014-2016 לא הייתה בנויה לרוץ לחמישה גמרים רצופים ולזכות בשלושה תארים ורק ההגעה שלו סחבה את החצי השני של הריצה הזו והביאה את אחת הטבעות הקלילות שנראו בעונה הראשונה ועוד אחת בעונה הבאה.
אז למה הוא רק שני? מאותה סיבה שעכשיו הוא עזב. זו מעולם לא הייתה הקבוצה "שלו". הוא לא היה שם בהתחלה, כשהכל היה טרי וקסום והוא לא היה שם, שלא באשמתו כמובן, בסוף, כשהכל קרס. החזרה שלו למשחק 5 חיסלה לו שנה שלמה, ואולי הרבה יותר מזה, דווקא בשיא הקריירה, אבל צברה לו נקודות זכות בדעת הקהל, ששנא אותו מאוד מאז שבחר לעזוב את הת'אנדר לטובת היריבה הגדולה והרס את התחרותיות בליגה. בסיכום שלוש השנים האחרונות, דוראנט כנראה היה השחקן הטוב ביותר בליגה, אבל בסיכום חמש השנים האחרונות, יש מישהו יותר חשוב ממנו לשושלת האגדית הזו.
1) סטף קרי (358 משחקים, 26.5 נקודות, 6.5 אסיסטים, 1.8 חטיפות. בפלייאוף: 93 משחקים, 27.2 נקודות)
בלי סטף, שום דבר מזה לא קורה. הצלף הגדול בתולדות המשחק אחראי במו גופו הצנום למהפך המדהים שעברה ה-NBA בחצי העשור תחת שלטון הווריירס. אפשר להתעצבן עליו, אפשר לשנוא את הסגנון או להגיד שהוא נעלם במשחקים הגדולים (זה לא נכון בעליל, אבל מילא). אפשר הרבה דברים. אבל אי אפשר להכחיש את העובדה שהליגה הזו, מהקומישינר שלה ועד אחרון השחקנים, מתנהלת היום הרבה יותר בסגנון המחויך והמרגש של סטף קרי מאשר בסגנון הכעוס משהו של אלה שקדמו לו בתפקיד "הפנים של הליגה".
ה-NBA רוצה להיות סטף קרי והוא, בחמש השנים האחרונות, שאב אליו את כל הליגה ובעיקר את גולדן סטייט. דרכו, זה הפך לארגון בטוח בעצמו, פתוח לתקשורת, מבדר ובעיקר, מנצח. יהיה מעניין לראות את סטף מתמודד עם משהו אחר לגמרי בעונה הקרובה, בלי דוראנט וקליי לצדו. במשחק 3 של הגמר זה נגמר עם 47 נקודות ובמשחק 5 הוא עזר להשאיר את הווריירס בחיים עם השלשה שלו, אבל במשחק 6 החטיא את הזריקה האחרונה של השושלת. על כנפיו של סטף, גולדן סטייט עפה למעלה, הכי גבוה שאפשר. השאלה לאן היא תמשיך מכאן.
