הזמן לא עוצר. גם כוכבי הליגה לא חסינים לקצב האכזרי שבו דברים משתנים. נהפוך הוא, הקריירות בספורט המקצועני הן קצרות במיוחד בהשוואה לתחומים אחרים, מסיבות ברורות. אם כן, לכל דור של סופרסטארים יש את העונג המפוקפק לחלוק את המגרש עם הדור שעתיד להחליף אותו, והעגלה נוסעת אין עצור. לברון ג'יימס, סטף קרי, כריס פול והאחרים לקחו חלק בעיצוב דמותם (וסגנון המשחק) של מי שירשו את מקומם. דיברנו על החברים האלה לא מעט לאורך הקריירות המפוארות שלהם, אז היום ננסה לדבר קצת על שלושה מאלה שיצעידו את ה-NBA קדימה בשנים הבאות, ואיך הם עתידים להתמודד עם החיים בתור הפנים של המשחק. נדבר על הדרך שבה הם מתנהלים בין הקווים ומחוצה להם, כדי לדון טיפה בהבדלים שבין הכוכבים מה שהיה למה שיהיה.
לוקה דונצ'יץ'
נתחיל בדונצ'יץ', שלדבריו עיצב את המשחק שלו לפי לברון. לא שצריך את הציטוט ממנו כדי לדעת שזה נכון. לוקה מפרק ומנטרל את ההגנות ביעילות של חבלן ותיק. אין כיסוי הגנתי שהתגלה כמוצלח נגדו בפיקנ'רול. הוא מנצל את הגובה והגודל שלו לשים את היריבות במצבים שאין מהם פתרון טוב, ומפזר את הכדורים לאן שהם צריכים ללכת, מתי שהם צריכים להיות שם. העליה ההיסטורית שלו לגדולה בגיל כל כך צעיר היא משהו שאפשר לכתוב עליו ספרים על גבי ספרים, אבל עדיין קשה לעכל אותה.
מבחינה מקצועית יש לדונצ'יץ' חורים במשחק שהוא יכול וצריך למלא, ונגיע אליהם. עם זאת, כאישיות מחוץ לפרקט נראה שהוא כבר מוכן. דונצ'יץ' הוא הפרצוף שאדם סילבר רוצה לשים על המוצר שהוא מנהל. כמו שהוא עם הכדור ככה גם מול המיקרופונים. מעבר לחיוך הממיס, דונצ'יץ' נותן לתקשורת ולקהל מה שהם באו לקבל. הוא אדיב, חכם, ומלא חוש הומור. אולי אלה השנים בריאל מדריד, אולי זה מההורים - אמא דוגמנית ואבא שחקן עבר - דונצ'יץ' פשוט עובר מסך. הוא לא משעמם כמו סטף קרי למשל, אבל גם לא פרובוקטיבי כמו דריימונד גרין. אולי הוא מייצג דור שלם שגדל מול המצלמות ומרגיש נוח לידן מגיל אפס, ואולי זה משהו אחר שנותן לו להתנהג בטבעיות כזו כשהזרקור מופנה אליו. כך או אחרת, הוא מצא את שביל הזהב שלו בהיבט הזה.
כשחקן, יוצא לי לשבח את דונצ'יץ' די הרבה, אבל הוא לא חסין לביקורת. בואו ננצל את הספייס הזה בשביל לדבר על איך הצלחה קבוצתית תיראה בשבילו, כי זה לא יהיה ככה. למעשה, העובדה שהוא הצליח להגיע לסיבוב השני עם סגנון המשחק הזה היא כשלעצמה עדות לכמה טוב הוא כבר עכשיו בגיל 23. בגדול, דונצ'יץ' יצטרך להוכיח שהוא יכול להיות דומיננטי גם עם תפקיד שכולל אלמנטים בלי הכדור. בינתיים הוא השמש והכוכבים של דאלאס, ופשוט לא ראינו את הטמפלט הזה עובד מול הקבוצות הכי טובות בסדרה של שבעה משחקים. אפילו לברון ומייקל ג'ורדן בשיאם לא הצליח לנצח ככה (להבדיל, כמובן), ונעזרו בשחקנים אחרים שיהיו היוצרים בפוזשנים מסוימים.
מבחינת ההגנות, הכדור הוא איום אחד, והכוכב הוא איום נפרד. כשההגנה צריכה להתרכז גם בכדור וגם בכוכב שנמצא במקום אחר, הלחץ עליה גובר. כוכבים יחזיקו בכדור - בדרך כלל זו הסיבה שהם כוכבים - ולוקה לא שונה. לא צריך לנסות להמציא את הגלגל מחדש. ועדיין, מעניין מאוד מה דאלאס יכולה להרוויח מלתת לו תפקידים בלי הכדור, מפיצול הקשב הזה של ההגנות מולה. הוא יכול להיות מדהים כיוצר משני, כאיום עם הגב לסל, או אפילו כחוסם למוביל כדור אחר. לזכותו יאמר שהמאבס טרם הביאו לצידו טייס משנה שיוכל לקחת ממנו את הנטל של הובלת הכדור. מבלי לקחת כלום מספנסר דינווידי וג'יילן ברונסון. בריאל הוא שיחק אחרת, בקונטקסט אחר לגמרי, כמובן. נחכה ונראה. הצעד הראשון יהיה לשדך לו כוכב נוסף. משחק ההגנה שלו עדיין טעון שיפור, אבל זה לא חדשות. לא צריך להיות כריס פול ברבע הרביעי בשביל לדעת את זה. העתיד של לוקה ורוד, זה לא אומר שאין לו עוד הרבה עבודה לפניו.
ג'ה מוראנט
זה לא סוד שמוראנט הוא אחד מהגארדים הכי מרגשים שהליגה הזו ראתה. הוא ממשיך דרכם של אייזיה תומאס, אלן אייברסון, וראסל ווסטברוק. כשהכדור אצלו זה ממש לא הזמן להציץ אל המקרר, ללכת לשירותים, או להוריד את העיניים לטלפון. הכל יכול לחכות. חווית הצפיה בו מפעימה.
אבל לצד הדאנקים, הקרוס-אוברים וההתקפות המתפרצות שנראים כאילו נלקחו מספורט אקסטרים, למוראנט יש גם הרבה מכריס פול וסטיב נאש במשחק שלו. הוא שחקן קבוצתי מאוד, ומוסר מחונן עם ראיית משחק מעולה. הוא מחווט להשיג את הזריקות שהמשחק המודרני מבכר. הוא משלב את האתלטיות הייחודית שלו עם עיבוד המידע המהיר שלו בשביל לקחת החלטות בזמן שהוא באוויר, ומכריח כך את ההגנות לקבל את מרותו. הוא מנתר, ופשוט בוחר באפשרות הנכונה רק אחרי שהן מתחייבות לקחת את האחרת. לפעמים הטקטיקה הזו מכניסה אותו לצרות, אבל ברוב הפעמים היא משרתת אותו נאמנה. העונה הוא לוקח יותר על עצמו מאי פעם, והתוצאות בהתאם. האולסטאר שמנהיג של הקבוצה שסיימה שניה במערב, השחקן המשתפר של העונה, רק הולך להמשיך לטפס.
מחוץ למגרש מוראנט חצוף ואותנטי לא פחות. קווין דוראנט היה לסופרסטאר הראשון שאימץ את הדיון ברשתות החברתיות לתוך המציאות שלו באופן מוצהר (ולא מוצהר, אבל הוא לא לבד בזה). נדמה שלמוראנט ולשחקנים האחרים בגילו כל זה כבר בא הרבה יותר בקלות. הוא לא מתבייש להגיד את דעתו, לענות לטרולים, ואם המצב דורש את זה - להטריל בעצמו. ויש לו גם מה להגיד למי שלא אוהב את זה.
f* em we ball . ™️ https://t.co/h044l5BLuZ
— Ja Morant (@JaMorant) May 3, 2022
ג'ייסון טייטום
הסופרסטאר של הסלטיקס הוא השקט שבחבורה. הסופרסטארים החדשים ככלל הם ילדים טובים, אבל טייטום הוא שליו וחביב אפילו לעומתם. על הפרקט מדובר באחד מהשחקנים הכי תחרותיים שתראו, אך מחוצה לו מדובר באיש משפחה מסור, שנראה שלא מחפש יותר מדי ריגושים.
בגיל 24 טייטום מתקרב לפסגה שלו כשחקן, ואנחנו רואים את זה בפלייאוף הזה. לצד נטל הובלת ההתקפה הוא מצליח להיות דומיננטי הגנתית, לעיתים גם במאץ'-אפ ישיר מול כוכבי היריבה. באינטנסיביות של הפלייאוף, שחקנים שמשחקים כל כך הרבה דקות לא אמורים להיות מסוגלים לעשות מה שטייטום עושה בשני צדי המגרש במקביל. במובן הזה הוא רוקד על כל החתונות. או אוכל את העוגה ומשאיר אותה שלמה. תבחרו אתם את הביטוי המתאים. הוא ממש, ממש טוב, והוא רק הולך להשתפר.
כאמור, מחוץ למגרש טייטום מאופק יחסית. הוא גר עם אמו ובנו ולא עושה המון רעש. קצת בתבנית של סטף קרי, למשל. מוסר העבודה שלו משתלב נהדר עם טונות של כישרון. והמשחק שלו ממשיך לצמוח גם כי הוא לא נותן לשתן לעלות לו לראש. כדי להשתפר אנחנו חייבים להודות שאנחנו לא מושלמים. ככלל, זו משימה יותר קשה למולטי-מיליונרים בני 20 וקצת מאשר לשאר האוכלוסיה. טייטום לא נותן לאגו שלו להפריע. כשמרכוס סמארט העיר לו על האנוכיות שלו, במקום להיעלב טייטום לקח את זה כפרויקט, ובאמת הפך למוסר טוב יותר.
הליגה בידיים טובות זו קלישאה נוראית. אז אני לא אגיד את זה. ובטח לא אסיים ככה כתבה.
הלילה
פילדלפיה 76' - מיאמי היט, משחק 3 (הלילה, 2:00, 5SPORT)
ההיט ינסו לסגור את הסדרה הזאת מוקדם, והסיקרס יקוו לנס - מי יודע, אולי ג'ואל אמביד יופיע לסדרה הזאת, או ג'יימס הארדן…
דאלאס מאבריקס -פיניקס סאנס, משחק 3 (הלילה, 5:00, 5SPORT)
הקבוצה הזו של פיניקס לא הולכת להיות הראשונה בהיסטוריה להפסיד יתרון של 0:3, אז המאבס חייבים לשמור על הבית בשביל סיכוי להפתיע. יהיה חם.
