החותם התשיעי: הזכייה המרשימה ביותר של קר

מאמן נדרש לעשות הרבה דברים. מניהול משחק, דרך ניהול אגו, עד להתמודדות עם כוכבים, לחץ, פציעות וחוסר מזל, התפקיד של מאמנים הוא לנסות להפוך את הבלתי צפוי לצפוי. סוג של קרב שחמט עם המוות בטוב מ-7 משחקים.

רוב המאמנים המצליחים עושים את זה בסגנון אחד, פחות או יותר. חלק מבססים את ההצלחה על מנהיגות שבטית וחופש פעולה לשחקנים הטובים ביותר בעולם, כמו פיל ג'קסון ו-11 האליפויות שלו כמאמן, בעוד אחרים מאמינים בעקרונות ובניית קבוצה מספיק מגובשת שתצליח לגרום ליריבה להפסיד לה 4 פעמים בסדרה, כמו גרג פופוביץ' ו-5 הטבעות שלו.

סטיב קר איפשהו באמצע. הוא זכה ב-4 אליפויות בתור מאמן וב-5 נוספות כשחקן, כולן אצל ג'קסון בשיקגו או פופוביץ' בסן אנטוניו. באליפות הראשונה שלו גולדן סטייט הדהימה את הליגה עם שיטת התקפה שאף אחת לא ידעה איך לעצור, אך ה-2 האחרות הזכירו יותר את הקבוצות של ג'קסון: שחקנים מאוד איכותיים אחד לצד השני שפשוט צריכים מאמן, או פסיכולוג, שיגרום להם להסתדר ביחד.

האליפות האחרונה של גולדן סטייט הייתה שונה. הם לא זכו אחרי 67 ניצחונות בעונה הסדירה, אלא אחרי עונה סדירה לא עקבית של 53 ניצחונות והמקום השלישי במערב. היא לא קלעה מעל 110 נקודות באף משחק בגמר ולא באמת התפוצצה. זאת הייתה העונה הכי פופוביצ'ית של סטיב קר.

יש לא מעט דמיון בין גולדן סטייט של 2022 לסן אנטוניו של השנים ההן. קר בעצמו השווה בין סטפן קרי לטים דאנקן, מנהיגים שלא מוערכים מספיק ומאפשרים לכוכבים אחרים לצמוח לידם. יש קווי דמיון בין דריימונד גרין לברוס בואן הפיזי (למרות שגרין טוב בהרבה) ואולי אף בין ג'ורדן פול לטוני פארקר הצעיר, שני שחקנים לא עקביים עם צעד ראשון קטלני.

יותר מהדמיון האינדיבידואלי בין שחקנים כאלה ואחרים, יש משהו דומה בזהות של הקבוצות. בדומה לספרס הגדולה ההיא, גם גולדן סטייט יכולה למשוך שחקנים משולי הליגה כמו גארי פייטון II ואוטו פורטר ג'וניור ולהפוך אותם לרול פליירים בקבוצה טובה אחרי שכמעט נפלטו מהליגה, בדומה למה שהספרס עשו במשך שנים.

הדוגמה הטובה ביותר להצלחה המחשבתית הזאת היא אנדרו וויגינס, שחקן טוב שהגיע לליגה עם ציפיות אדירות כסקורר ושם מחייב כמו ה"מייפל ממבה", אבל לא הצליח להתרומם במינסוטה. בגולדן סטייט הוא הפך לסטופר הגנתי, ולמי שאולי היה השחקן השני הכי טוב בגמר המערב ובגמר. ההגנה על לוקה דונצ'יץ' וג'ייסון טייטום הייתה מרכזית בניצחון של גולדן סטייט.

וזה חלק מהגדולה של גולדן סטייט, בפרט זאת שהורגשה במשחקים 4-6 בגמר. יותר מהניצחונות שלהם, הם גרמו לבוסטון להפסיד עם רצף של פעולות נכונות. גולדן הנוכחית לא קבוצה מוכשרת במיוחד או אחת שהניעה כדור בצורה מדהימה בדומה למודל של 2014-2019, אבל היא אלופת ה-NBA.

היא עשתה את זה בזכות עקרונות נכונים. עמידה נכונה בהגנה, תנועה טובה, שחקנים שיכולים להחליף והרבה מאוד אופי. הם הצליחו לכפות איבודים על בוסטון ולשחק מלוכלך כשצריך, הרבה מאוד בזכות האימון של קר.

מאמן גולדן סטייט הואשם בעבר בפסיביות בניהול המשחק, וגם במשחק הראשון למשל הווריירס נראו כמי שנרדמים בעמידה מול הבריחה של הסלטיקס. במשחק השישי הוא היה במיטבו, עם טיים-אאוטים מדויקים שעצרו ריצות בשלב מוקדם. ניהול המשחק אף פעם לא הייתה נקודת החוזק של קר, אבל במשחקים האחרונים הם הצליחו לעשות אותה בצורה טובה.

היו כאן כמה החלטות נועזות של קר. ההושבה של סטפן קרי בתחילת הרבע האחרון באופן קבוע, למרות שההתקפה התקשתה מאוד בלעדיו מול קבוצת הגנה נהדרת. הספסול של דריימונד גרין במשחק הרביעי היה יכול להיות צעד שמפוצץ חדרי הלבשה, אך בחזרה ממנו הווריירס קיבלו שני משחקים נהדרים של דריימונד. בפעם השנייה בקריירה קר עשה שינוי בחמישייה בפיגור 2:1 בגמר, בפעם השנייה בקריירה זה נגמר ב-2:4.

בנקודה הזאת בדיוק מתחבאת הגדולה של קר. החיבור בין הטקטיקה והפרקטיקה, בין הרעיונות על הנייר והיכולת לחבר אותם לשחקנים. גם בשנים בהן התמודד עם הדרמה של קווין דוראנט ודריימונד גרין בדרך לשתי אליפויות וגם כאן, כישורי האנוש של קר הצליחו להוביל לזכייה בטבעת.

אין הרבה אנשים שיכולים להעיד על כך שחטפו אגרוף ממייקל ג'ורדן ואז נשארו לידו כדי לזכות בשלוש אליפויות. קר כן, ואז הוא היה במערכת המושלמת כמעט של סן אנטוניו. קר לא היה שחקן גדול, אבל הוא זכה בחמש אליפויות מתוכן ארבע ברצף.

מוקדם לדבר על המקום של קר בדירוג המאמנים הגדולים בהיסטוריה, אבל הפלייאוף הזה מעניק לו הרבה נקודות זכות. התפיסה הקלאסית יותר של "מאמן" בקרב פרשנים רבים היא מי שמצליח להוציא מקבוצה 110% מחלקיה, ולא מי שמצליח להסתדר עם האגואים הגדולים של סופר טימז. סטיב קר הוכיח שהוא מסוגל לקחת אליפות בשני המקרים.