בליגה כל כך עשירה כמו ה-NBA, ליגה שמקדשת את התחרותיות, לא נראה לעולם קבוצה אחת שזוכה ב-38 אליפויות ב-40 שנים. שם אין צורך בפיינל פור, והקבוצה שסיימה אחרונה בעונה אחת יכולה להפוך אלופה בשנה שלאחר מכן. טוב או רע? את זה נשאיר לכם להחליט, אבל יש קבוצה אחת שבטוח מרוצה מהסידור הזה - ושמה, גולדן סטייט ווריירס.
לקוראינו הצעירים יותר, נבהיר שגולדן סטייט לא תמיד הייתה גולדן סטייט שאתם מכירים. היא אמנם זכתה באליפות אי שם בשנות השבעים והצליחה לתת פייט פה ושם, אך לרוב היא הייתה דמות מרכזית בעשירון התחתון של הליגה. עד שהגיעה שנת 2009, וכמה שינויים דרסטיים וקצת מזל הפכו את את אחת הלוזריות הגדולות ב-NBA למתחרה מן המניין על תואר השושלת הגדולה בכל הזמנים.
2009: הדראפט של סטף קרי
כמדי שנה, למעט הבלחה אחת לפלייאוף ב-2007 (עונת ה"אנחנו מאמינים"), גם הפעם הווריירס נהנו מבחירת לוטרי. על השולחן היו שמות מפוצצים כמו בלייק גריפין, ג'יימס הארדן, טייריק אוונס, ריקי רוביו וכן, גם איזה אחד, סטף קרי. לכולם היה ברור שסטף הוא כוכב בפוטנציה, אבל היו כמה שפקפקו. חלק אמרו שהוא רזה מדי, אחרים טענו שהקרסול שנוטה להיפצע עלול להוות בעיה.
ואכן, לא מעט קבוצות נפלו בפח. סקרמנטו "ביזבזה" את הבחירה שלה על אוונס, מינסוטה נאלצה לוותר על סטף ובחרה ברוביו, שהיה הימור התקפי, וג'וני פלין, שנוטה גם כן להיפצע. וקרי - וכולנו שמחים על כך בין אם אנחנו אוהדי גולדן סטייט או לא - נבחר במקום השביעי (!) והצטרף ללוחמים מסן פרנסיסקו.
אבל לבחור שחקן טוב מרשימה כל כך מפוארת זה לא חוכמה, החוכמה היא לדעת לשמור עליו עם התדמית הלא מפתה במיוחד שנוצרה לגולדן סטייט - וכאן התגלתה גדולתה של השושלת. קרי הוא אחד מיני שלושה כוכבים - לשניים האחרים עוד נגיע - שחתם, מיד אחרי חוזה הרוקי, על הארכת חוזה בסכום מצחיק. בשנת 2012, כשחוזהו נגמר ואף אחד לא תיאר שמדובר בשחקן שישנה את דפי ההיסטוריה, הווריירס החתימו את קרי על חוזה לארבע עונות נוספות תמורת 44 מיליון דולר בלבד - וזה היה הקלף הראשון במגדל.
2011: הדראפט של קליי תומפסון
סטף החל להתאקלם ובמקביל הבעלות של הווריירס עברה לידיים של ג'ו לייקוב ופטר גובר, שהצעד הראשון שלהם היה החתמתו של דיוויד לי - אולסטאר ושחקן פרודקטיבי. וזה בדיוק מה שהיה חסר לקבוצה בחלוף השנים, אחד שיכול לרשום דאבל-דאבל בכל ערב נתון, אבל זה עדיין לא הספיק כדי לאיים על צמרת הליגה.
למזלה של גולדן סטייט, גם בעונה הזו היא נעדרה מהפלייאוף וכך שוב קיבלה בחירת לוטרי. וגם במקרה הזה, המזל שיחק לווריירס. אף קבוצה לא הזדקקה לקלעי, רובן הלכו על פורוורדים וגולדן סטייט צירפה לשורותיה את קליי תומפסון. ולפתע, בסן פרנסיסקו נוצר קו אחורי משובח במיוחד, ואת אחת מקבוצות הקליעה הטובות בליגה.
2012: הדראפט של דריימונד גרין
אם עד עכשיו המחשבות שעלו לכם לראש עסקו בעיקר במזל שיש לווריירס, אז בטח גם לכם אין הסבר למה שקרה בדראפט שלאחר מכן. הווריירס בחרו בהאריסון בארנס - שהעמיד ממוצעים יפים של מעל 9 נקודות בעונת הרוקי - בתור בחירת הלוטרי שלהם, וחיכו עד לבחירת הסיבוב הראשון האחרונה כדי לקבל את פסטוס אזלי הניגרי מסן אנטוניו.
ודווקא אז, כשאף אחד לא ציפה, אי שם בבחירה ה-35, הם עשו את אחת מגניבות הדראפט הגדולות בהיסטוריה ושמו את הידיים על דריימונד גרין. מעט מאוד קבוצות מצליחות "לפגוע" בשחקנים בשלבים האחרונים של הסיבוב הראשון, אז על אחת כמה וכמה כשמדובר בסיבוב השני. ובמקרה של גרין, שלוש בחירות לאולסטאר, חמש בחירות לחמישיית ההגנה של העונה ושתי בחירות לחמישיית העונה למיניהן - יעידו שזו לא סתם פגיעה, זה חתיכת הום ראן.
2014: מינויו של סטיב קר למאמן
בעונה שאחרי גיוסו של גרין, הניצנים החלו להבשיל לכדי פרח יפהפה, אך רק בתאוריה. הקבוצה עדיין הייתה צעירה מדי, ולמרות שקרי כבר התחיל לחגוג על הפרקט, זה הספיק רק כדי להגיע לסיבוב השני. בעונה שלאחר מכן, התירוץ היה הפציעות ושוב גולדן סטייט הודחה מהפלייאוף בשלב מוקדם. אלא שהפעם זה הספיק לבעלים, ששלחו את מארק ג'קסון הביתה ומינו את סטיב קר למאמן, מי שהיה שחקן עבר ופרשן טלוויזיה בזמנו.
תגידו מה שתגידו על קר, אבל דבר אחד הוא יודע לעשות - לבנות שושלת מנצחת. וכך גם חשבו בעלי הווריירס שמינו אותו. הוא היה חלק משושלת הבולס. לא גדול, אבל היה שם. הוא התנסה תחת גרג פופוביץ' בסן אנטוניו. הוא שיתף פעולה עם מייק ד'אנטוני ואלווין ג'נטרי בפיניקס. הוא יודע בדיוק איך זה מרגיש להיות חלק מקבוצה היסטורית, מכל כיוון אפשרי, וזה בדיוק מה שהוא הביא לגולדן סטייט.
2014-2015: הארכות החוזים של תומפסון וגרין
בשלב הזה לווריירס כבר היה את כל מה שצריך כדי לעלות על דרך האליפות, ובאמת הכל התחבר. הקבוצה שיחקה כדורסל נהדר, ניצחה פעם אחר פעם ושברה שיא אחרי שיא. צמד הגארדים, קרי את תומפסון, זכו לכינוי "ספלאש בראדרס" והווריירס חגגו עונה סדירה במקום הראשון במערב. אבל הפעם הם לא הסתפקו בכך ועשו את כל הדרך לאליפות ראשונה אחרי 40 שנה, כשגם לברון ג'יימס וקליבלנד לא מצליחים לעמוד בדרכם.
אבל כדי לקחת את הקבוצה המנצחת צעד אחד קדימה ולהפוך אותה לשושלת מנצחת, הבעלים היו צריכים לפתוח את הכיס ולעשות זאת בחוכמה. וזה בדיוק מה שהם עשו, לטענת העיתונאי זאק לואו בזמנו. לואו דיווח אז שהווריירס שמו לתומפסון, שחוזה הרוקי שלו הסתיים, הצעה של שכר מקסימום על השולחן. זה היה נראה מהלך תמוה אז, אבל הייתה לו סיבה טובה: קפיצת תקרת השכר הממשמשת ובאה בעקבות עסקת זכויות שידור חדשה שעומדת להיחתם. הימור, נכון, אבל אחד שהשתלם בסוף.
וכך קרה, תומפסון חתם על חוזה על סך 66 מיליון דולר ושחקן נוסף "נכלא" בחוזה ארוך. אבל גולדן סטייט לא הסתפקה בזה והמשיכה לשחק עם אלילת המזל. בשנה שלאחר מכן, לאחר עונת הפריצה שלו, גרין יצא לשוק השחקנים החופשיים וחתם על חוזה חדש עם הווריירס על סך 85 מיליון דולר לחמש שנים. נשמע הרבה, אבל זה כלום לעומת הסכומים ששולמו לאחר מכן, שכן חוזי המקסימום נקבעים בהתאם לתקציב המשכורות שרק הולך וגדל.
והנה, הטריו של גולדן סטייט כולו חתום על חוזים ארוכי טווח, הקבוצה מנצחת 73 משחקים בעונה ונשאר מספיק עודף כדי לחזק את המכונה בבורג נוצץ במיוחד. אולי אפילו באיזה סופרסטאר, אחד שלא מרוצה איפה שהוא נמצא והופך לשחקן חופשי, אחד שיהיה מוכן לוותר על חלק משכרו כדי לשים על האצבע טבעת בסוף העונה - קווין דוראנט.
וכך, גברותיי ורבותיי, נוצר אחד השילובים הכי אימתניים שידעה הליגה. ארבעה סופרסטארים, שחקנים משלימים אדירים דוגמת אנדראה איגואדלה, אנדרו בוגוט, שון ליבינגסטון ולאנדרו בארבוסה, ומנצח אחד על המקהלה שכבר מכיר את העבודה. זה נגמר, כפי שכולכם כבר יודעים, בשלוש אליפויות בסך הכל - או שאולי זו רק ההתחלה?
