"אני מרגיש בסדר, זה כדורסל של פלייאוף. לכולם כואב, כך שאנחנו פשוט חייבים להמשיך ולהילחם".
כך, בצניעות אופיינית, דקה אחרי שסיים לשחק כשהוא מותש, גורר את רגליו וצולע כמעה אחרי 52 דקות של כדורסל, ענה קוואי לנארד לשאלת המראיינת על הפרקט לגבי מצבו. ענה והפריד את הנערים מהגברים, את אלה שיש להם מספרים מרשימים, מאלה שיש להם... את זה! את היכולת להרים את הרמה כשהטובים באמת מרימים אותה, את אלה שיש להם את הדחף הנוסף להתעלות כשחובה להתעלות, כשכבר אין דרך חזרה, כשהסטטיסטיקה לא מעניינת ולא אומרת כלום. כשרק דבר אחד חשוב – הניצחון.
משחק 3 בגמר המזרח היה מסוג המשחקים שבו טורונטו ידעה שאם היא לא שמה את הכל בצד, ומקדשת כל שנייה וכל מהלך לניצחון, העונה הנהדרת שלה תלך לפח. וזה הלך לשם כשלא הצליחה לשמור על יתרון, לא בסיום הזמן הרגיל וגם לא בסוף ההארכה הראשונה. אבל כשהעשן התפזר בתוך האייר קנדה סנטר ומחוצה לו, ב"ג'וראסיק פארק" כולם הבינו שהם חזו בגדולה. היו לו, לקוואי בגרסת טורונטו, משחקים עם מספרים מרשימים יותר, בקבוצה שלו היו שני שחקנים עם מדד +/- גבוה משלו, הפציעה שהטרידה והגבילה אותו מהדקות הראשונות הקשתה עליו מאוד להגיע למקומות הנוחים שמהם הוא אוהב לזרוק, הוא לא הסתדר לאורך דקות רבות עם השחקנים עליהם שמר ואפילו איבד חמישה כדורים. אז מה? איך בכל זאת מנצחים משחק פלייאוף עם הגב אל הקיר, כשאתה פצוע, וכואב לך עם כל שינוי כיוון, עם כל נחיתה, אחרי כל ספרינט? שומרים אנרגיה למאני טיים, נזהרים מעבירות טיפשיות (ביצע 2 בסה"כ), הולכים הרבה למגע כדי לסחוט עבירות וללכת לקו (12 מ-13) ולוחצים על כפתור המאמץ, לחצן הווינריות, כשצריך. פתאום לזנק על כדור מתגלגל, להתעופף לריבאונד קריטי, לפתע להחליף הילוך בהגנה, להפעיל מבערים ברגע אחד ולדהור על שלושת-רבעי מגרש עד לדאנק מהדהד. לא לפחד מהכדור, מאחריות, מכלום. פשוט לקחת. להאמין שמאמינים בך. לנצח משחק.
ז ה כ ד ו ר ס ל ש ל פ ל י י א ו ף.
בחלק הזה של העונה יש לא מעט דוגמאות הפוכות, אפילו בקבוצה של קוואי. פאסקל סיאקם למשל. למרות שסוף סוף סיפק את הסחורה עם 25 נקודות ו-11 אסיסיטים (וזה קורה לו מעט מדי), הוא עדיין החטיא בסיום הזמן החוקי שתי זריקות עונשין שהיו גומרות את המשחק וליי-אפ בהארכה הראשונה ונפטר מהכדור יותר מדי פעמים בהארכה השנייה נטולת יאניס, שהקשה עליו התקפית והעסיק אותו הגנתית. ואיפה הוא היה במשחק 7 המכריע נגד פילדלפיה בחצי הגמר האזורי? 11 נקודות ב-36%. ובשני ההפסדים הראשונים בסדרה הנוכחית מול מילווקי? 23 נקודות בשניהם גם יחד, כשבשני הוא עושה בדיוק הפוך ממה שלנארד עשה במשחק השלישי: סיים עם 8 נקודות, ביצע 6 עבירות, לא הגיע לקו העונשין אפילו פעם אחת, לא זרק אף שלשה, לקח כדור חוזר אחד בלבד ומסר לסלים רק פעמיים. הממוצעים שלו בעונה הרגילה עמדו על 17 נקודות, 7 כ"ח עם 78.5% מהקו ו-37% ל-3. אז נכון שבמשחקים שטורונטו טיילה בהם בפלייאוף הוא הגיע למספרים הללו, אבל במשחקים עם החרב על הצוואר, לא ממש.
לנארד, לשם השוואה, העמיד בעונה הרגילה שורה של 26.6 נקודות, 7.3 כ"ח, 3.3 אסיסיטים ו-85.4% מהקו. בפלייאוף של השנה: 31.7 נקודות, 8.5 כ"ח, 3.4 אסיסטים ו-89.2% מהקו. זו גדולה. וזה ההבדל.
גם ג'יימס הארדן לא ממש הגיע לפלייאוף:
בעונה הרגילה 36.1 נקודות, 6.6 כ"ח, 7.5 אסיסטים, 36.8% מחוץ לקשת. בפלייאוף הנוכחי 31.6 נקודות, 6.8 כ"ח, 6.6 אסיסטים, 35.0% ל-3. קלע פחות, זרק פחות ודייק באחוזים לא טובים ברבעים אחרונים של המשחקים מול גולדן סטייט, וחלק גדול מההדחה המוקדמת יחסית של הרוקטס, עליו.
גם בן סימונס כזה, ראסל ווסטברוק, קיירי ארווינג הקבוצות שלהם כבר מזמן בחופשת הקיץ.
מי עשה בדיוק ההפך? דריימונד גרין: בעונה הרגילה 7.4 נקודות, 7.3 כ"ח, 6.9 אסיסטים. בפלייאוף הזה הוא מספק 13.3 נקודות, 9.6 כ"ח, 8.0 אסיססטים. ובמשחק החשוב, המשחק השלישי מול פורטלנד – טריפל דאבל. כי צריך עכשיו להרים, להתפקס, להינעל, לכסח, לנצח. זה מה ששחקנים גדולים באמת עושים בעונת הפלייאוף. כמו מג'יק, כמו מייקל, כמו לארי, כמו שאקיל וקובי, כמו דאנקן ופארקר, כמו לברון. מכנה משותף – ווינרים עם טבעות אליפות. 3 כאלה לפחות לכל אחד.
נכון לעכשיו, אלה שיש להם את זה הם בראש ובראשונה סטף קרי ויאניס. יציבים, מספקים את הסחורה בכל משחק ומשחק. ומי שתיפגשנה בגמר יהיו הקבוצות שלהם, של קרי ושל אנטטקומפו. או אולי של קוואי. של הווינרים, של הגברים. הילדים? אלה יצטרכו לגדול ולהבין שלפלייאוף חוקים משלו. חוקים של התעלות שמביאה תהילה בצורה של תארים.
