sportFive940286 (צילום: ספורט 5)
צילום: ספורט 5

איזה גיבור נפלא עומד מאחורי האליפות המדהימה של טורונטו. כל כך שקט, כל כך בטוח בעצמו, גם אחרי שבשנה שעברה אוהדי קבוצתו קראו לו "נחש". הוא לא איבד את דרכו, הוא המשיך להאמין שיגיע הרגע.

כן, קוואי לאונרד אולי עונה על הקריטריונים, והופעתו בסדרת הגמר (בפלייאוף כולו, באמת) היא אחת הראויות ביותר אי פעם לתואר MVP, אבל הכוונה לא אליו. האיש שהביא אותו לצפון הרחוק, יחד עם כל כך הרבה מהלכים אחרים, הוא אדריכל הניצחון הזה - מסאי יוג׳ירי, כמובן. הסיפור של יוג׳ירי בטורונטו החל הרבה לפני שמונה לנשיא ב-2013, אבל היה זה אז, בתום שלוש שנים הרות גורל בדנבר שמיקסמו את עידן פוסט-כרמלו, שהניגרי יצא למסע הצלב שלו, הפרק שיגדיר אותו כאחד המנהלים הטובים ביותר בליגה.

לאורך שש השנים הבאות, יוג׳ירי הצליח לפעול בטווח המיידי והארוך. תחת כהונתו, הראפטורס חזרו לפלייאוף והשתפרו בעקביות בכל שנה, ואיכשהו הצליחו לבנות קאדר צעירים משובח בלי אף בחירת לוטרי. קל לבטל את השנים הללו ולקבוע שהיה מדובר באוסף לוזרים רך שקוואי עיצב לצוות מסייע שאפשר לצאת איתו למלחמה, אבל הדרך לקוואי עברה בטריידים ערמומיים והחתמות שחקנים חופשיים מתחת לרדאר שהתנקזו לכדי שינוי התרבות שיוג'ירי חפץ בו. גאסול ואיבקה אין, ולנצ'יונאס וטרנס רוס אאוט. ואן פליט וסיאקם הפכו את השאלה "מי לעזאזל השחקן השני בטיבו בקבוצה הזו?" למרתקת וקשה יותר מבכל אלופה בעשור האחרון.

מאז פילדלפיה של סם הינקי, המילה תהליך נשמעת כמו משהו בין קלישאה חבוטה לבדיחה, אבל טורונטו היא הפרוסס שכל נשיא וג'נרל מנג'ר, וכנראה שגם הבכירים בליגה, היה רוצה לראות. מחד, בלי טנקינג שמניב בחירות טופ 5 שנה אחר שנה, ומאידך, ללא אף טרייד בומבסטי שסידר לה 50 בחירות כאלה או החתמה גדולה בפרי אייג'נסי, ע"ע בוסטון.

תהליך שהסתיים באליפות היסטורית (EGTTY) (צילום: ספורט 5)
תהליך שהסתיים באליפות היסטורית (EGTTY) | צילום: ספורט 5

הסיקסרס והסלטיקס סומנו כשליטי המזרח בעולם שאחרי לברון, ויוג'ירי עקף אותם בסיבוב והשאיר להם אבק. וכשהיה צריך לאזור אומץ ולעלות מדרגה, הוא פיטר את מאמן העונה ושלח את גיבור העיר מחוץ לחומותיה, גם במחיר של סכסוך עם אחד הכוכבים שלו. שנה אחר שנה, כשלברון ג׳יימס גמר לטורונטו את העונה, רבים ציפו שיוג׳ירי יפוצץ את העסק ויתחיל מחדש. למרות זאת, במקום לבחור באופציה ה"קלה", המתבקשת כביכול, הנשיא פירק חתיכה אחת והדביק אחרת, לאט לאט, עד שהגיעה ההזדמנות להביא את היהלום שבכתר.

קשה להאמין שקוואי יעזוב, למרות השמועות שדואגים לפמפם בשנה האחרונה. גם אם כן, גם אם זו הייתה הרפתקה חד פעמית, השורה התחתונה כמובן הייתה שווה הכל. ולמען האמת, גם אם זה היה נגמר אחרת, אפילו בלי סדרת גמר, קשה להאמין שיוג'ירי עצמו היה מתחרט. כי אלה הסיכונים שחייבים לקחת.

השאיפה הגדולה הייתה שינוי תרבות בטורונטו, הפיכתה לארגון מנצח. זה לא מתחיל על הפרקט, אלא טופ דאון מנבכי המשרדים. הטעות הגדולה לגבי טורונטו הזאת תהיה לקרוא לה אלופה שנולדה בעונה אחת. קוואי סחב אותה לראש ההר, אבל הראפטורס לא זינקו לשם ב-2019. שש שנות התקדמות הגיעו לשיא ההיסטורי הזה. זה מה שיוג'ירי הוביל ואפשר לדמיין יום אחד את הפסל הראשון למנהל בליגה מוקם לכבודו, מחוץ לסקושה בנק ארנה. יחי ימות המסאי.