קרב צמוד. יאניס והארדן (צילום: Stacy Revere/Getty Images) (צילום: ספורט 5)
קרב צמוד. יאניס והארדן (צילום: Stacy Revere/Getty Images) | צילום: ספורט 5

המעמד ההיסטורי של העונה

מצד אחד, ראסל ווסטברוק זכה לפני שנתיים ב-MVP על עונה אותה סיים עם ממוצע טריפל דאבל, למרות שהקבוצה שלו גירדה אז 47 ניצחונות, כי הוא הצליח לעשות משהו שרק אוסקר רוברטסון עשה לפניו. מצד שני, גם את שתי העונות שחלפו מאז ווסטברוק סיים עם ממוצע טריפל דאבל ואף אחד לרגע לא ספר אותו במרוץ ל-MVP בשתיהן ובעונת 1986/87, כשמייקל ג'ורדן הפך ליחיד חוץ מווילט צ'מברליין שמסיים עונה עם יותר מ-36 נקודות בממוצע למשחק, מג'יק זכה ב-MVP והוא סיים רק במקום השני, הרחק מאחורי כוכב הלייקרס.

בעוד שאת העונה של יאניס נזכור בעתיד כעונה טובה, ממש ממש טובה, ממש ממש ממש טובה אפילו, הרי שאת העונה של הארדן נזכור כהיסטורית, כזו בה השם שלו הוזכר באותה נשימה עם ווילט בזכות רצף משחקי ה-30 נקודות, כזו בה הוא קלע 50 ואפילו 60 נקודות בכמויות שלא נראו שנים. כאמור, לפעמים זה משפיע, לפעמים פחות ובכל מקרה זה תלוי בגורמים אחרים, אבל לפחות בקטגוריה הזו, של מיקום העונה הנוכחית בהיסטוריה של הליגה, להארדן יש יתרון ברור.

הצלחה קבוצתית

את העונה שעברה, עם ג'ייסון קיד ואז ג'ו פרונטי הנשכח על הקווים, מילווקי סיימה עם 44 ניצחונות בלבד. זו הייתה סוג של אכזבה והבאקס הסתפקו במקום השביעי במזרח, בדרך להדחה בשבעה משחקים בסיבוב הראשון מול בוסטון הפצועה. איך שלא תהפכו את זה, עם 16 ניצחונות יותר, השיפור במילווקי הוא עצום העונה והוא נובע, כמובן, בעיקר מקפיצת המדרגה שעשה יאניס.

ההצלחה הקבוצתית היא בדרך כלל גורם חשוב במאבק על ה-MVP ולמעט ווסטברוק לפני שנתיים, לרוב הזוכה יגיע מאחת הקבוצות הטובות בליגה. קל מאוד להסתכל על הטבלה הסופית של העונה ולבחור בשחקן הכי טוב, בקבוצה הכי טובה. אבל האם מילווקי באמת הייתה הקבוצה הכי טובה?

יחד עם דאלאס, ליוסטון היה השנה את לוח המשחקים הכי קשה. למילווקי לעומת זאת, היה את הלוח הקל ביותר בליגה. נכון, כולן משחקות לפחות פעמיים מול כולן ומילווקי גילתה עליונות בשני המפגשים הישירים שלה נגד הרוקטס, אבל אסור לשכוח שבבית שלה, בו היא משחקת 16 פעמים בשנה, יש את אינדיאנה (חצי עונה בלי אולדיפו), דטרויט ושתיים מארבע הקבוצות הגרועות בליגה, שיקגו וקליבלנד. וזה לפני שהזכרנו ארבעה משחקים מול הניקס ובאופן כללי, מפגשים מול המזרח שחוץ ממילווקי, כנראה שרק שתי קבוצות נוספוות בו (טורונטו ופילדלפיה) היו נכנסות לפלייאוף המערב העונה.

ליוסטון מנגד, גם יש בית יחסית נוח (סן אנטוניו הסבירה ולצד ניו אורלינס, ממפיס ודאלאס המפורקות), אבל היו לה העונה ארבעה מפגשים מול הווריירס, דנבר, OKC ויוטה ושלושה נגד הקליפרס ופורטלנד. למרות הנסיבות המקלות של הארדן, הניצחון כאן, בנקודות, הולך ליאניס. קפיצה של כמעט 20 ניצחונות למילווקי, שעלתה מהמקום השביעי במזרח לראשון, מול נפילה של יותר מ-10 עבור יוסטון, שצנחה מהמקום הראשון במערב לרביעי היא יותר מדי.

מה קורה כשהוא לא על הפרקט?

ההשפעה של יאניס על מילווקי מטורפת. היחיד עם מדד פלוס/מינוס גבוה יותר ממנו העונה היה סטף קרי (10.0 מול 9.1), בשעה שהארדן ניצב הרחק מאחור, באזור המקום ה-30 בליגה ועם פלוס 4.6 נקודות בדקות שלו על הפרקט. מה שמעניין הוא שהפלוס/מינוס הקבוצתי, הן של מילווקי והן של יוסטון, מאוד מאוד קרוב לנתון של שני הכוכבים (8.9 לבאקס, 4.8 לרוקטס). מה שהם מספקים, זה מה שהקבוצה שלהם מצליחה לייצר וכאן, ליאניס יש יתרון בולט כאמור (שגם בא לידי ביטוי מן הסתם בכמות הניצחונות).

היווני פספס העונה עשרה משחקים ומילווקי הפסידה בשישה מתוכם, כולל נגד וושינגטון וקליבלנד וכולל ב-20 הפרש לאורלנדו (מצד שני, היא ניצחה בתחילת העונה ב-15 הפרש את טורונטו). על פי הנתון הלא ממש מייצג הזה של קצת יותר מעשירית מהעונה (וכן, חלק היה בגארבג' טיים), הבאקס הם קבוצת מאזן שלילי בלי הכוכב שלהם. יוסטון? כשהיא חסרה את הארדן בשבוע השני של העונה, זה נגמר עם תבוסות ביתיות ב-20 מול הקליפרס ו-19 מול פורטלנד (וניצחון בברוקלין) ובמשחק הנוסף היחיד שהארדן פספס, הרוקטס היממו את גולדן סטייט בחוץ. הוא הפסיד רק ארבעה משחקים העונה, כך שבנושא הזה, המדגם עוד יותר קטן משל יאניס אפילו, אבל המשחק ההוא מול הווריירס בולט. עוד ניצחון קטן ליאניס בקטגוריה הזו.

הסטטיסטיקה היבשה

ב-NBA עושים עבודה מדהימה ביצירת סטטיסטיקות מתקדמות לכל גירוד באף של כל שחקן, אבל בתכלס, גם מבט על נתונים יבשים הוא חשוב מדי פעם, בעיקר כשבוחנים קרב בין שני שחקנים כאלה, שבלתי אפשרי להשוות בין סגנונות המשחק שלהם (יאניס מכונת נקודות ליד הסל, הארדן מפציץ שלשות וזריקות עונשין) ולא משחקים באותה עמדה.

בסטטיסטיקה היבשה, הארדן כמובן מוביל בנקודות (יותר מ-8 למשחק) ומנגד, יאניס לקח כמעט כפול ריבאונדים (12.5 לעומת 6.6) וגם נותן פייט ראוי להארדן באסיסטים וחטיפות, למרות שהוא גבוה ולא מוביל כדור או שומר על אחד ממובילי הכדור של היריבה. הארדן זורק הרבה יותר, באחוזים הרבה יותר גרועים (שוב, קשור כמובן לסגנון המשחק שלו. גרועים לא בהכרח אומר "לא יעילים") ועדיין, שניהם קולעים בערך אותה כמות של זריקות מהשדה במשחק. אם בוחנים את ה"Net Rating", הפער בין הרייטינג ההתקפי להגנתי, היתרון של יאניס עצום ומראה שהוא גם אחד משחקני ההגנה החשובים בליגה, אבל האמת? במבט הפשטני ביותר, עונה של 36/6.5/7.5 נראית קצת יותר מרשימה מ-27.5/12.5/6 (שגם היא מעולם לא נעשתה על ידי מישהו בתולדות הליגה). אדבנטג' - הארדן.

הנרטיב שלו

ואחרי הכל, מה שכנראה יכריע את הכף בקרב הצמוד הזה לטובת יאניס זה הנרטיב, סיפור העונה שלו. אין מה לעשות, זה חשוב למצביעים לא פחות מאשר היכולת על הפרקט או הסטטיסטיקות, הרגילות והמתקדמות וליווני יש יתרון כאן, כי הוא חדש בסביבה, כי הוא טרם זכה, כי הארדן זכה רק בעונה שעברה וכי הקפיצה של מילווקי והירידה היחסית של יוסטון כל כך בולטות, שפשוט אי אפשר לפספס את זה.

בסופו של דבר, כשיגיע הרגע להחליט, במבט לאחור לעונה הזו נזכור כנראה יותר משחקים בודדים של הארדן מאשר של יאניס, יותר תצוגות משוגעות, רבעים ומחציות של כמויות נקודות לא סבירות וכו', אבל גם נזכור את הסגנון הדי מכוער ומעצבן של הרוקטס והכוכב שלהם, עם סחיטת העבירות והבידודים הבלתי נגמרים ומנגד, את הצעד וחצי של יאניס מהשלשה, את השטף היפהפה של הבאקס שמתחיל בו כמובן ואת השדרוג שעשה למשחק שלו, כאשר בגיל 24 הצליח להביא את הפוטנציאל שלו לדרגה הבאה (ולא האחרונה כנראה). על קו הסיום, זה של יאניס.