ב-26 בפברואר החליט דוק ריברס לעשות דבר חריג. שניות לסיום המשחק הביתי נגד דאלאס מאבריקס, במה שלימים יהיה משחקו האחרון של דירק נוביצקי בסטייפלס סנטר, עצר מאמן לוס אנג'לס קליפרס את המשחק – שהיה כבר גמור – וביקש מהאוהדים לקום ולמחוא כפיים לגרמני הענק. הם קמו, והריעו לו במשך דקה ארוכה. זה כנראה יהיה הרגע שייצרב בזיכרון מריברס בעונת 2018/19, וחבל. כי הרבה יותר ראוי לזכור רגע אחר שהגיע כשלושה שבועות קודם.
ב-6 בפברואר הצליח דוק ריברס לעשות דבר חריג. כשהקבוצה שלו עמוק במאבקי הפלייאוף, הוא החליט לוותר על השחקן הכי טוב שלו באותה עונה. טוביאס האריס יסיים את העונה הסדירה כקלע הבולט וכריבאונדר הבולט בממוצע של לוס אנג'לס קליפרס, עם כ-21 נקודות וכ-8 ריבאונדים לערב, והיה גם מועמד לתואר השחקן המשתפר של העונה. אבל באותו יום, בשעת לילה מאוחרת, נודע כי טוביאס עובר לפילדלפיה.
העיסקה נראתה די חד צדדית. ויתור מצד הקליפרס על ההווה לטובת העתיד, כאשר רוקי שמיעט לשחק ושתי בחירות סיבוב ראשון היו עיקר הרווח לאל.איי. מאותו רגע ועד ל-1 באפריל – וזו לא מתיחה – המאזן של הקבוצה שקיבלה את האריס היה 7-15. המאזן של הקליפרס לא רק היה טוב יותר, 6-17 – הוא גם היה שווה לזה של יוסטון כטוב ביותר בליגה באותה תקופה.
המהלך הזה מסמל טוב מכל את העונה הזו של ריברס, אדם שמזכיר לפעמים למה צריך מאמן בתקופה בה נראה שהשחקנים עושים מה שבא להם, על המגרש ומחוצה לו. אם הייתם מספרים לאוהד ממוצע שקבוצה שבחמישייה שלה עולים שני רוקיז מהמקומות ה-12 וה-26 בסיבוב הראשון, לצד סנטר בוסרי שעוד לא מלאו לו 22, תבטיח מקום בפלייאוף שבועיים לפני סיום העונה, ותשאיר אבק ליריבה העירונית שצירפה את השחקן הטוב בעולם – הוא היה נשלח לצפות בשידורי ג'י-ליג עד סוף ימיו. האמת, זה היה נשמע הגיוני בערך כמו הגעה לפלייאוף של אימפריה שנפלה מנכסיה, איבדה את השחקן הטוב ביותר שלה בקיץ האחרון, וראתה את השחקן המבטיח ביותר שלה גומר את העונה עוד לפני שהתחילה.
נגד כדורסל מודרני
שבוע לפני עסקת האריס, אחרי משחק נגד פניקס מתחתית הליגה, יצא גרג פופוביץ' הזועף לעיתונאים ופצח במונולוג פופוביצ'י אופייני של 25 שניות. "הם שיחקו טוב יותר, היו מאומנים יותר, היו פיזיים יותר, תפקדו טוב יותר מאיתנו. לא הפגנו שום כבוד כלפיהם או כלפי המשחק. לא שיחקנו ביחד. זו היתה הופעה פאתטית". סן אנטוניו של פופוביץ' ניצחה באותו ערב את פניקס, 124-126, מסל של רודי גיי עם הבאזר. אבל המסר עבר: לפעמים לא מספיק לנצח, צריך גם לשחק כמו שצריך. במבחן התוצאה, זה עבד. גם בעונה בה פופוביץ' והקבוצה שלו תפסו כל כך מעט תשומת לב, בטח יחסית לסטנדרט שהורגלנו ממי שהפך למורה רוחני ואוטוריטה, הוא עדיין יהיה איתנו בפלייאוף.
זה כבר נראה מובן מאליו בלוח השנה האמריקני – בחג המולד פותחים מתנות מסנטה, בסופרבול מדברים על נקניקיות ופרסומות, בוולנטיינס הכל דביק ורומנטי, בסופ"ש כלשהו באמצע אפריל הספרס מתחילים את הפלייאוף – אבל זה כל כך לא. אחרי הכל, חלק נכבד מאוהדי ה-NBA, אלה שמצטרפים לקראת הפלייאוף, יתהו מי האנשים האלה שמבצבצים בגופיות השחורות-כסופות על המסך. איך קבוצה שמעלה בחמישייה את ברין פורבס ודריק ווייט נמצאת בפלייאוף, ולברון, אנתוני דייויס, קרל אנתוני טאונס ולוקה דונצ'יץ' יושבים בבית. גם כאן, ניחשתם נכון, התשובה נמצאת על הקווים.
פופוביץ' ידע שהוא לא יכול להפוך את הספרס למשהו שהם לא. בעידן בו הליגה מתאהבת בזריקות לשלוש, הספרס מדורגים במקום ה-30 והאחרון. בעידן בו קצב המשחק המהיר הפך לנורמה, הם מדורגים במקום ה-22 בקצב משחק. כשכולם מחפשים לחטוף כדורים ולרוץ למתפרצות, הספרס מדורגים גם במקום ה-30 בחטיפות. אז הוא לקח את השחקנים שיש לו, ומיקסם את מה שהם כן, תוך שימת דגש על מילה אחת, שמתקשרת גם למונולוג הזועם שלו: אחריות.
במשך כל הקריירה שלהם, למרקוס אולדריג' ודמאר דרוזן הוכיחו יציבות יחסית. המבקרים, יקראו לזה גם קיפאון. התייצבו על רמה מסוימת והתקשו לשכלל את עצמם יותר מכך. דרוזן עוד הצליח להתפתח כקלע שלשות בטורונטו, אבל חזר לנורמה שלו אחרי עסקת קוואי לנארד. בספרס, פופוביץ' הרשה לו לחזור להיות עצמו ולזרוק יותר מחצי מרחק ופחות מעבר לקשת. יחד עם אולדריג', הספרס מחזיקים שני נגרים בעולם של משורים חשמליים, שני טלפוני חוגה בעידן של סמארטפונים. אולדריג' ודרוזן הם אמני חצי מרחק, שמורת טבע נדירה.
את שני אלה הקיף פופ בחבורה של רול פליירס צייתנים ומדויקים שאת רובם עיצב כמו פלסטלינה במו ידיו, גידל ממעמד של שחקנים אלמוניים לרמה של שחקני רוטציה טובים שקולעים היטב ומודעים למגבלותיהם. והתוצאה – אחוז השדה השני בגובהו בליגה, הכי מעט איבודים, וגם, למרות מיעוט השלשות שנזרקות, האחוז הגבוה בליגה מחוץ לקשת.
פלייאוף זה מקצוע
מירוץ הפלייאוף של 2018/19 במערב היה אחד המוזרים שהליגה ראתה. 14 מ-15 הקבוצות עוד היו באיזור רגע לפני האולסטאר. בשלב מסוים, הגריזליס, הלייקרס, הקינגס והמאבריקס היו בפנים בו זמנית. ואז כמו בתוכנית ריאליטי, הן החלו לנשור. ממפיס היתה הראשונה, דאלאס מעט אחריה, ניו אורלינס קיפלה את אנתוני דייויס והסוכן שלו והתחילה לארוז, מינסוטה פיטרה את ת'יבס, הלייקרס שמו חותמת כישלון על הניסוי המעניין שרקמו סביב לברון, ובסוף גם סקרמנטו הרימה דגל לבן. בתוך 8 קבוצות הפלייאוף שיחלו ב-13 באפריל את המירוץ לגביע יהיו אחת שלא מאמינה בכוכבים, ואחת שלא מאמינה בכדורסל "מודרני".
אצל הקליפרס, שנפרדו מ"לוב סיטי" של כריס פול, בלייק גריפין ודיאנדרה ג'ורדן בניתוח כואב ללא הרדמה, הדגש ב-2019 היה אמור להיות בכלל על הקיץ. פרט לדנילו גלינארי וה-22 מיליון שלו, כל החוזים המובטחים לעונה הבאה מסתכמים ב-27 מיליון דולר. יש מקום לסופרסטאר אחד לפחות, וכשמסתכלים על התשתית הקיימת, יש לסופרסטאר שיגיע המון עם מה לעבוד.
התשתית הזו כוללים שני מועמדים לשחקן השישי של העונה, לו וויליאמס ומונטרז הארל הנפלאים, שירוויחו בעונה הבאה יחד 14 מיליון דולר – פחות מאלן קראב או טיילר ג'ונסון; ואת שני הרוקיז שפותחים אצלם בחמישייה: שיי גילג'ס אלכסנדר, גארד ארוך שמסוגל לעשות הכל מהכל, ולנדרי שאמט, שבפילי אמנם הראה פוטנציאל, אבל בקליפרס מימש אותו: 2.7 שלשות לערב ו-45% מעבר לקשת – טופ-20 בליגה בשתי הקטגוריות מאז שהגיע. עכשיו, יש לג'רי ווסט ולריברס גם את הכסף הפנוי, וגם את הפרטנרים האידיאליים.
אצל הספרס, רבים מאיתנו כבר היו בטוחים שזה הסוף. שפופוביץ', בלי דז'אנטה מורי שלא שיחק דקה במה שהיתה אמורה להיות עונת הפריצה שלו, ובאמת שעם כל תירוץ אפשרי, יישאר הפעם מחוץ לפלייאוף, ואולי אפילו יפרוש וישאיר את הבמה לאטורה מסינה או בקי האמון. במקום זה הוא לוקח את פורבס שלא נבחר בדראפט, את רודי גיי שתמיד נחשב לאנוכי ולנזק, את ווייט ואת דאוויס ברטאנס, והולך להיאבק בדוראנטים ובהארדנים של העולם. 22 עונות ברציפות להגיע לפלייאוף זה מקצוע עבורו – הרצף השני באורכו בליגה כרגע הוא 7 עונות. "זו היתה אחת העונות הכי מהנות שלי", הודה לא מזמן, "לראות את פורבס, ווייט וברטאנס מתפתחים ככה, זה סיפוק גדול".
שני המאמנים האלה לא גדלו לתוך דור האנליטיקס ולא נתנו לאחרים להכתיב להם מה לעשות. הם ספגו ביקורות כשהגיעו להם, חטפו מכות שהיו מפילות מהכסא כמעט כל מאמן אחר וראו את הקבוצות שלהם עוברות מהפכה. דוק ופופ הם לא רק שניים מהמאמנים הכי ותיקים בליגה, והשניים הפעילים עם הכי הרבה ניצחונות בה; בעידן בו בראד סטיבנס הופך מקוסם בעונה אחת לכימאי מתוסכל בעונה הרגילה שאחריה, בו לוק וולטון הופך מהבטחה גדולה לשעיר לעזאזל שעשוי להיבעט חמש דקות אחרי הכדרור האחרון של אלכס קארוסו, שני השועלים הוותיקים האלה מוכיחים שגם אם החיים נותנים לך קישואים – אפשר, עם מספיק סבלנות והתמדה, לעשות מהם לימונדה. והם אולי לא יסיימו במקום מספיק גבוה כדי לזכות בתואר מאמן העונה, אבל בהתחשב בציפיות ובעבודה שעשו – כדאי לכולנו לקום מהכסא, לדקה של מחיאות כפיים.
