לפני כעשור יצא פיטר ברג, הקולנוען שבשנים האחרונות עומד בין היתר מאחורי "בולרס" והסדרה על מנצ'סטר סיטי בנטפליקס, למסע מסוג אחר. במסגרת פרויקט 30 על 30 של ESPN, ברג הפיק וביים סרט דוקומנטרי על "הטרייד", כך הוא נודע מאז ועד היום.
היום בו וויין גרצקי, גדול שחקני ההוקי בכל הזמנים ומגדולי וחשובי הספורטאים אי פעם, נשלח ב-9 באוגוסט 1988 מאדמונטון אוילרס ללוס אנג'לס קינגס אחרי ארבע אליפויות בחמש שנים ואינספור שיאים במדי הקבוצה הקנדית.
באחד הקטעים החזקים ביותר של הסרט (שנקרא Kings Ransom), מכנס ברג שורה ארוכה של קנדים מפורסמים, סטיב נאש, דונובן ביילי, אלן ת'יק ואחרים, כדי לדבר על הרגע בו שמעו על הטרייד והתחושות שהרגישו בעקבותיו. במשך חמש דקות, הקנדים נשמעים כמו אמריקאים לגבי רצח קנדי ואחד מהם, פיטר מנסברידג', שדר CBS לשעבר, אומר: "זה לא היה רק שחקן שעובר בטרייד. זו הייתה קנדה. העבירו את קנדה בטרייד".
חובבי הכדורגל (וקצת כדורסל) באירופה כבר התרגלו לאורך השנים לכך שקבוצות ממדינה מסוימת משחקות בליגה ש"שייכת" למדינה אחרת. מונאקו למשל, בליגה הצרפתית או הקבוצות הוולשיות שמתחרות באנגליה. אלא שבעוד שעבור הקבוצות הללו, הצטרפות לליגה של מדינה אחרת היא האופציה היחידה להתמודד ברמות גבוהות, עבור הקבוצות הקנדיות שמשתתפות בליגות הספורט בצפון אמריקה, האאוטסיידריות הזו גורמת לרגשי נחיתות עזים.
עם כל המטען הזה, מתייצבת כעת טורונטו ראפטורס לגמר ה-NBA הראשון בתולדותיה. בפראפרזה על מה שאמר מנסברידג' - הראפטורס לא מייצגים בסדרה הזו רק את טורונטו, אלא את קנדה כולה.
בניגוד לענפים אחרים, קבוצות קנדיות עמדו בבסיס ליגת ההוקי. שתי הקבוצות הראשונות של הליגה היו טורונטו, אוטווה ומונטריאול, אי שם ב-1917 ובהמשך הצטרפו אליהם עוד שלל קבוצות מהצד העליון של הגבול. נכון להיום, שבע מתוך 31 הקבוצות של הליגה הן קנדיות והיא עדיין נקראת ה-NHL - נשיונאל הוקי ליג. אפילו על פי שמה, היא "נשיונאל", שייכת למדינה מסוימת, ארצות הברית כמובן. במקור הנשיונאל היה שייך לקבוצות הקנדיות שהקימו את הליגה, וזה פשוט נלקח מהם כשהאמריקאיות הפכו לרוב.
הקנדיות הן כיום אורחות, אפילו בספורט שהיה "שלהן" לאורך השנים, ההוקי ולמרות שמונטריאול עדיין מובילה בביטחה את טבלת האליפויות עם 24 וטורונטו שנייה עם 13, העובדה שאף קבוצה קנדית לא זכתה בסטנלי קאפ מאז 1993 (!) מרסקת את המקומיים כל פעם מחדש. קנדה היא לא בדיוק המדינה שמזוהה עם אלימות ובלגן ברחובות, אבל לכו לראות את המהומות בוונקובר ב-1994 וב-2011, אחרי שהקאנוקס הפסידו את משחק 7 של הגמר, פעם לניו יורק ופעם לבוסטון.
ובהוקי, שם לקנדה יש כאמור בערך רבע מהקבוצות בליגה והרבה מאוד חשיפה, המצב עוד טוב. הוא מידרדר מהר מאוד כשעוברים לשלושת ענפי הספורט הגדולים האחרים באזור.
ב-NFL יש 32 קבוצות, אף אחת מהן לא קנדית. הכי קרוב שהגענו היו שישה משחקי עונה סדירה ושני משחקי קדם עונה שבפאלו בילס העבירה לטורונטו בין 2008 ל-2013, בהצלחה חלקית שגם גרמה למסורת הזו להיפסק די מהר.
ב-MLB, מתוך 30 קבוצות, יש לקנדה את טורונטו בלו ג'ייז, שהוקמה ב-1977 וזכתה לימי הזוהר שלה בתחילת שנות ה-90 עם שתי אליפויות רצופות. לפני, ובעיקר אחרי, היא לא עשתה כמעט כלום משמעותי, אבל ליבה של העיר נשבר עם עוד טרייד, בדצמבר 2009, כאשר המגיש רוי האלאדיי עזב אחרי עשור קסום בו הוא גרם לאמריקאים להדליק את הטלוויזיה בזמן להמנון הקנדי, כדי לא לפספס אפילו את ההגשה הראשונה שלו בכל משחק בו השתתף. בעת הטרייד היו לא מעט דיבורים על כך שזה הסוף של הבייסבול בקנדה ושהקבוצה עומדת לעבור ליעד אחר.
הלב נשבר שוב, הפעם באמת, כאשר האלאדיי התרסק עם המטוס הפרטי שלו ומת בנובמבר 2017.
ואז יש את ה-NBA, עם יחס דומה לזה של הבייסבול, 1 מתוך 30, ובלי אליפויות או סדרות גמר עד השנה, אבל עם הרבה יותר זוהר מאשר הבלו ג'ייז ולכן, ההעפלה הזו של הראפטורס והעובדה שמשחק 1 של הגמר ייערך אצלם וכל עולם הספורט יפנה עיניו לקנדה, חשובה ברמות שקשה לתאר.
אפשר היה להרגיש את זה אפילו במשחק האולסטאר, אותו אירחה טורונטו בפברואר 2016. ההתלהבות בעיר, שאירחה אולסטאר בייסבול אחד בלבד, ב-1991, הייתה עצומה ובניגוד לערים אמריקאיות, שנשארות מנומנות יחסית עבור משחק ראווה שכזה ורגילות לאירועי ענק "אמיתיים", הרי שבטורונטו ניסו, והצליחו, להעניק במקביל שתי תחושות: הם גם חלק מכולם, וגם מיוחדים בדרכם. לאורך השנה האחרונה הם מנסים להעניק לקוואי לאונרד את אותה תחושה, בתקווה שהוא איכשהו יחליט להישאר.
בניגוד ליריבויות עתיקות בארצות הברית, הרי שכל קנדה תהיה מאחורי הראפטורס בסדרה הקרובה, "נגד ארצות הברית" כפי שרבים מצפון לגבול מגדירים זאת. האתר של הקבוצה אפילו נקרא "האתר הרשמי של הקבוצה של קנדה, טורונטו ראפטורס" ודי היה לראות את אלפי האנשים שעמדו מחוץ ל"פארק היורה" ליד האולם של הראפטורס, בתקווה לצפות בסדרת גמר המזרח על מסכי הענק שבמקום או את נתוני הרייטינג המדהימים (6.8 מיליון צופים בשיא, 3.1 מיליון בממוצע, הכמות הגבוהה אי פעם בטלוויזיה הקנדית למשחק כדורסל), כדי להבין עד כמה גדול הרגע הזה בשבילם. עד כמה הם רוצים להוכיח שקנדה היא לא רק הוקי וזמבונים. אפילו ראש הממשלה ג'סטין טרודו איחל לראפטורס בהצלחה בשני ציוצים, אחד באנגלית ואחד בצרפתית. מתי ראיתם את נשיא ארצות הברית מאחל הצלחה לקבוצה אמריקאית לפני סדרת גמר?
לא בטוח שזה יספיק כדי להביא לקנדה אליפות צפון אמריקאית ראשונה מזה כמעט 30 שנה, אבל הימים הקרובים בטורונטו ובמדינה כולה הולכים להיות משוגעים. סופסוף, הם חלק מהחגיגה. אבל בדרכם.
