סבב המשחקים הראשון של פלייאוף ה-NBA מאחורינו ומהר מהר, רגע לפני שמגיעים הלילה (בין שני לשלישי) שני משחקי 2 בין פילדלפיה לברוקלין ובין הווריירס לקליפרס, הנה כמה מחשבות מהירות על היומיים הראשונים של הפוסטסיזן.
*** ההגנות מדברות. זה לא ממש מפתיע, אם לומר את האמת. בכל שנה, כאשר מגיע הפלייאוף, האינטנסיביות מיד עולה וכמות הנקודות יורדת, אבל אם למישהו עוד היו ספקות עד כמה השינוי הזה יכול להיות קיצוני, שמונת משחקי 1 סיפקו תשובה. שתי המדורגות 1, גולדן סטייט ומילווקי, טיילו וחצו את ה-120 נקודות וכך גם יוסטון עם ההתקפה המטורללת שלה, אבל חוץ מהשלוש האלה, אף קבוצה לא עברה את הממוצע העונתי שעמד על 111.2 (ברוקלין הייתה הכי קרובה, עם 111).
בכל אחת משמונה העונות האחרונות נרשמה בליגה עלייה בכמות הנקודות בממוצע למשחק. בשנים הללו, הכמות זינקה ב-15 נקודות בממוצע עבור כל קבוצה, אבל פתאום מתחיל הפלייאוף ואינדיאנה מגלה עד כמה החיים קשים בלי שחקן כמו ויקטור אולדיפו, שכאשר הכל תקוע מסוגל לקחת כדור ולקלוע שלושה-ארבעה סלים ברציפות. סביר להניח שהדברים יתאזנו קצת בהמשך, ככל שהעייפות תצטבר (כולם הגיעו אחרי כמה ימי מנוחה די נדירים), אבל הפלייאוף נתן תזכורת מהירה מאוד לכך שהוא כבר כאן.
*** עד כמה פילדלפיה בצרות? ג'ימי באטלר הצהיר הלילה שהוא "לא מודאג" מההפסד הביתי המביך משהו של פילדלפיה לברוקלין במשחק 1. בן סימונס לעומת זאת, הגיב לבוז שחטף מהקהל המקומי עם עקיצה של "מי שנמצא בצד הזה עכשיו, שיישאר שם גם אחר כך" והעניינים מאוד לא שקטים בעיר האחווה כבר אחרי 48 דקות של פוסטסיזן.
הפרוסס, עונות על גבי עונות של הפסדים קיצוניים, היה אמור להביא את הסיקסרס לנקודת השיא שלהם עכשיו, אחרי שהם הלכו אול-אין במהלך העונה הסדירה, פתחו אותה עם טרייד ענק על באטלר והמשיכו עם טרייד גדול על טוביאס האריס. החמישייה של פילי נראית הכי מוכשרת במזרח, שנייה רק לזו של הווריירס בכל הליגה ועדיין, היה ברור לכל אורך העונה שמשהו שם לא מתחבר טוב, שהשחקנים לא מתאימים זה לזה. וברוקלין באה, ופירקה את הסיקסרס שלב אחרי שלב.
אמביד, על חצי ברך, הסתפק כל המחצית הראשונה בזריקות מוזרות ממרחק ובאטלר אומנם סיים משחק אישי גדול, אבל גם הוא סירב לקחת אחריות במהלך הפתיחה החלשה. הוא נכנס לעניינים רק כשפילי נקלעה לבור של מינוס 16 נקודות לקראת ההפסקה ואז, אחרי כל הקאמבק, נגמרו האנרגיות וברוקלין ברחה שוב.
משחק 2, עם כל הביקורת על המאמן ברט בראון, על חוסר היכולת של סימונס לקלוע, על האנמיות של באטלר והפציעה הטורדנית (שוב) של אמביד, הולך להיות קריטי, לא רק עבור הארגון, אלא אולי עבור כל התפיסה בליגה. אם פילי תצא לברוקלין בפיגור 2:0 ורגע השיא של הפרוסס ייגמר בהדחה משפילה בסיבוב הראשון, כל התפיסה לגבי בנייה מחדש תשתנה. למשל, לכיוון הבנייה מחדש המצוינת שעשתה ברוקלין אחרי טרייד האימים ההיסטורי לפני שש שנים.
***ואם כבר טריידים. העיתונאי קית' סמית' צייץ לאחר הניצחון הדרמטי של אורלנדו בטורונטו: "זה די בלתי נתפס שהמג'יק שלחו בטרייד את דווייט הווארד ללייקרס ב-10 באוגוסט 2012 ומאז, המג'יק ניצחו משחק פלייאוף והלייקרס לא".
ואכן, בימים בהם הקבוצה המפורסמת והנוצצת ביותר בליגה שוב עולה בלהבות, עם ההתפטרות הביזארית של מג'יק, הפרידה מלוק וולטון והפלייאוף מהספה, אורלנדו הייתה אחראית לניצחון הכי מעניין של היומיים האלה, אפילו יותר מזה של הנטס.
כי בניגוד לברוקלין, שיכולה לשים את הכדור במאני טיים בידיים של דיאנג'לו ראסל, ואם לא אצלו אז אצל ספנסר דינווידי האמין ומקסימום אצל אלוף השלשות ג'ו האריס, הרי שהאולסטאר של המג'יק הוא ניקולה ווצ'ביץ', יציב ובטוח, אבל לא כזה שיצלוף נקודות בקצב כשחייבים אותו (וגם היה די גרוע במשחק 1). אורלנדו הלכה לדי ג'יי אוגוסטין, שחקן משלים במקרה הטוב וקיבלה ממנו שלשת ניצחון. ובניגוד לברוקלין, היא לא עשתה זאת מול פילדלפיה, שרק נדמה שמחפשת סיבות להתקפל. היא עשתה זאת בקנדה, נגד הקבוצה שרבים סימנו כמועמדת להגיע לגמר.
למג'יק יהיה קשה עד בלתי אפשרי לקחת מטורונטו ארבעה משחקים, אבל את שלהם הם כבר עשו, כי גם אם יפסידו כצפוי את משחק 2, הם יחזרו הביתה, לקהל שלהם שלא ראה פלייאוף מאז ימי אותו דווייט הווארד, כשהם לכל הפחות בשוויון 1:1. צפו לאווירה מדהימה בעיר של מיקי מאוס.
#NBA DJ AUGUSTIN WINS IT FOR THE ORLANDO MAGIC #NBAPlayoffs
— Luisツ (@Quintero_Funes) April 13, 2019
Final in Toronto#BlueAndWhiteIgnite 104#WeTheNorth 101 pic.twitter.com/brtUtcGT4q
***שלוש קבוצות כן היו דומיננטיות במשחק הראשון, אבל בעוד שעם הווריירס ומילווקי (בטח כשבלייק גריפין פצוע) זה היה צפוי ואם לא יקרה משהו מוזר, שתיהן יטיילו לסוויפים, הרי שבמקרה של יוסטון היו הרבה יותר סימני שאלה לפני הסדרה.
הרוקטס אומנם היו אחת מהקבוצות הטובות בליגה בשני השלישים האחרונים של העונה, אחרי הפתיחה הרעה, אבל כך גם יוטה וההפסד האכזרי לת'אנדר בשבוע שעבר שלח את יוסטון לסדרה לא פשוטה בכלל וגם קבע שכדי לקחת אליפות, היא תצטרך לנצח כמעט בוודאות שלוש סדרות בלי יתרון ביתיות.
בגלל זה, כל טיפת מנוחה לרגליים של ג'יימס הארדן, שסחב העונה את הקבוצה ברמה בלתי הגיונית ולגוף הפצוע תמידית של כריס פול המזדקן, היא יקרה וה-32 הפרש על הג'אז במשחק הראשון לא היה רק הצהרה, אלא יכול להכתיב את הקצב של כל המשך הסדרה. קלינט קאפלה מצא יופי של פתרונות בהתקפה מול המנטור רודי גובר ויוסטון שיחקה בדיוק את הכדורסל שהיא רוצה, כאשר 120 מתוך 122 הנקודות שלה הגיעו משלשות, מהקו או מתוך הצבע.
על הדרך, היא גם הגבילה מאוד את דונובן מיטשל ובלמה לגמרי את ג'ו אינגלס, שזרק רק ארבע פעמים לסל וקלע רק פעם אחת. הג'אז יצטרכו להיות יצירתיים מאוד במשחק הבא כדי לא לחזור לסולט לייק סיטי עם בור רציני.
***לסיום, כמה מילים על בוסטון ועל המשחק (הקשה לצפייה) בו הייתי. אני נשבע שיש חיבור טוב לאינטרנט פה באזור ועדיין, לפעמים נדמה שהסלטיקס לא ממש יודעים איך נראית הליגה היום. במחצית הראשונה, ובעיקר ברבע השני (18 נקודות), הם התעקשו שוב ושוב על זריקות לא נכונות מחצי מרחק וקלעו רק אחת מתוך שבע, בדרך ל-36 נקודות במחצית הראשונה.
בעונה שעברה, בלי קיירי והייוורד בפלייאוף, הסלטיקס לא עברו את 40 הנקודות בכל שלוש המחציות הראשונות שלהם במשחקי החוץ בסדרה מול מילווקי. הם הפסידו את כל שלושת המשחקים הללו. למזלם, הפעם הם היו בבית, עם האנרגיות של הקהל והפעם היו להם את שני השחקנים הוותיקים, שגם ביום לא גדול ידעו להכניס את האינטנסיביות הנכונה ולהכריע.
אלא שלמרות הניצחון, לבוסטון ממש לא כדאי לחגוג יותר מדי. 84 נקודות לא ינצחו הרבה משחקים בפלייאוף הזה, אפילו לא מול אינדיאנה ובטח שלא בהמשך. בפעם הבאה שהסלטיקס יתנו מחצית כזו, של 36 נקודות, בין אם זה יהיה בבית או בחוץ, הם כנראה יהיו בפיגור של 20-25 נקודות ולא רק תשע.
את תחילת הקאמבק שלהם אגב, רוב העיתונאים שהיו באולם פספסו. טייגר וודס בדיוק הגיע לגומה ה-18 במאסטרס והשאיר את כל מי שניסה לחזור מהפסקת המחצית דבוק לטלוויזיה. כן, עד כדי כך הכדורסל היה חלש ב-TD גארדן. נקווה לשיפור בליל רביעי.
