הטרייד של פול ג׳ורג׳ לאוקלהומה סיטי בקיץ האחרון היה הסנונית הראשונה של המוטיב שהפך לקו העלילה המרכזי ב-NBA: קבוצות העל. הדומיננטיות של גולדן סטייט וקליבלנד בשנים האחרונות, שנבעה בעיני היריבות קודם כל מתלכיד מוצלח של כמה סופרסטארים, הובילה ליישור קו של הקבוצות שנואשות להתמודד איתן, בראש ובראשונה יוסטון ובוסטון ואלה ביצעו מהלכים מרחיקי לכת בסגלים שכבר הצליחו מאוד בעונה הקודמת. כי לפעמים, טוב מאוד זה לא טוב מספיק.
דני איינג׳ ודריל מורי היו הבולטים שהובילו את המהלך הזה, אבל לא היחידים. סם פרסטי, הג'נרל מנג'ר של הת'אנדר, שבכלל הביא את ג׳ורג׳ וכרמלו אנתוני כדי לשכנע את ראסל ווסטברוק לחתום על החוזה ההיסטורי שלו וטום ת'יבודו ממינסוטה זיהו הזדמנויות קורצות לצרף כוכבים במכירת חיסול וקפצו על המציאה. גם אם בסוף הם יתבררו כהשאלות לטווח קצר, במציאות הנוכחית בליגה אין ברירה אלא ללחוץ על ההדק כשמהלכים כאלה מתאפשרים.
מתוך 16 העולות לפלייאוף, קשה למצוא יותר מ-2-3 שבאמת ראויות להיקרא קבוצות על, לפחות על פי מצב הסגל שלהן וההופעה בעונה הסדירה. עם זאת, העובדה שחלק מיתר החבורה הרשימה הרבה מעל למצופה, בעוד אחרות קרטעו אך בכל זאת נהנות משני כוכבי על לפחות, מרחיבה את היריעה, בוודאי אם מסתכלים מעבר לעונה הנוכחית. לכן, זהו מעין סיכום ביניים לא רק ל-2017/18, אלא לתהליך הסופר טימס שכבש את הליגה.
המוכחות
איכשהו, אחרי כל הגלגולים שעברה העונה המשוגעת הזו, עדיין יש תחושה שאין מנוס מגמר רביעי רצוף בין גולדן סטייט לקליבלנד. בעוד אצל הקאבס מקור התחושה הזו הוא גם בדעיכה של היריבות העיקריות - אצל בוסטון ״מגפה״ או "קללה" היא כנראה תיאור הולם יותר, הרי שהווריירס בעצמם סבלו מהמון פציעות, מסטף קרי ועד קצה הספסל, אך גם מפגינים אינטנסיביות הרבה יותר נמוכה לאורך העונה הסדירה ביחס לשנים קודמות. הרדיפה אחר ההיסטוריה ב-2015/16, שלבסוף אולי גבתה ממנה את המחיר האולטימטיבי או המאמצים המתמשכים להכניס את דוראנט לעניינים ב-2016/17, אלו דברים שגולדן סטייט לא חושבת עליהם ב-2017/18.
סטיב קר, שביקר את שחקניו בתקשורת על "חוסר אכפתיות", התחרט על האמירה, כי זה אמנם היה ניסיון להעיר אותם, אבל הוא כנראה יודע שאין בכך צורך. יש צרות אחרות, כמובן, כמו הקרסוליים של סטף קרי ששוב נראים עשויים מקלקר. הספסל העמוק, שהיה מסימני ההיכר של האלופה ואחד הקטליזטורים ל-1:4 על הקאבס בעונה שעברה (53+ לווריירס לעומת 19- בחמישייה הפותחת), נחלש כל כך, שקווין קוק הגיח משום מקום והפיח בו חיים חדשים, ועל הדרך סיים לעומרי כספי את העונה. ועדיין, בהנחה שקרי יגיע בריא לסיבוב השני, או אפילו רק לגמר המערב, האלופה אמורה להסתדר עם מה שהמערב הפרוע יזרוק לכיוון שלה, למעט (אולי) אוקלהומה סיטי, שבמצב אופטימלי יכולה להקשות עליה יותר מכל יריבה אחרת.
בצד השני של המפה, התלות של קליבלנד בלברון ג׳יימס תהיה אולי הכי גדולה מאז שחזר לחיקה וגרסת 2018 של הקאבס עשויה להיראות כמו מה שג׳יימס לבסוף ברח ממנו ב-2010. אבל גם אחרי כל התלאות, הכישלון עם אייזיאה תומאס והטרייד דדליין המשוגע שבסופו של דבר שיפר את הקבוצה משמעותית, הסיבה שקליבלנד תגיע לגמר רביעי רצוף נעוצה בעקב האכילס של היריבות - בלי סוללת שומרים איכותית על לברון, או לחלופין כוכב גדול שמסוגל להקשות עליו בשני צידי המגרש (ע״ע קוואי לנארד, קווין דוראנט ובקרוב גם יאניס אנטטוקומפו), אתה לא מנצח את המלך בפלייאוף, במיוחד לא בעונה הכי טובה שלו במדי הקאבס.
המקרטעות
מודה ומתוודה, קיוויתי להרבה יותר מאוקלהומה סיטי העונה. זה מלכתחילה היה רחוק משילוב אידיאלי של כוכבים והשנים האחרונות ממילא הטילו צל כבד על היכולת לקרוא לכרמלו אנתוני ״כוכב״, אבל משהו בציוות הזה בכל זאת הרגיש מאיים. היררכיה ברורה (שזו תמיד בעיה פוטנציאלית בקבוצת על), שחקן דו-כיווני עצום ומעין חלוקת תפקידים הגיונית. בגרסה פשטנית - אחד מוסר, אחד שומר, אחד תופר (שלשות). אבל כשהמוסר שלך זה ראסל ווסטברוק, אתה לא באמת יודע איזו גרסה שלו תקבל בערב נתון. כשהוא זורק לפחות 20 פעמים במשחק, הת׳אנדר במאזן חצוי פחות או יותר וכשהוא מרסן את עצמו במקום ״לראסל״, OKC מראה ניצוצות של קונטנדרית עם כ-70 אחוזי הצלחה. ה-MVP היוצא הוא כמובן לא הסיבה היחידה לבינוניות של הקבוצה - בילי דונובן לא נראה כמו מאמן יצירתי מספיק מחד, או דמות מעוררת השראה מספיק מאידך, כדי לגרום לתמהיל הזה לממש את הפוטנציאל הכביר שלו. כרמלו אנתוני מאוד התקשה להסתגל למיצוב החדש שלו כשחקן משני ולמרות הכל, קשה להאמין שיש קבוצה שגולדן סטייט פחות רוצה לפגוש בפלייאוף, בוודאי כשהיא לגמרי מסוגלת לשחזר את הסגנון שעשה לווריירס את המוות בגמר המערב ב-2016.
מינסוטה היא המאכזבת השנייה במערב הצפוף. קשה עדיין לקרוא לה סופר טים, כי שניים משלושת הכוכבים שלה עדיין רכים (בגיל, ועל המגרש) וזו הייתה רק העונה הראשונה של ג׳ימי באטלר בקבוצה. יחד עם זאת, אפשר היה לצפות לעונה של 55 ניצחונות ומקום טוב באמצע תמונת הפלייאוף במערב. בפועל, ייתכן שהחיבור עם ת'יבודו נועד לאנטי-קליימקס שכזה. האיש שהולל בבוסטון ובשיקגו (בצדק) כגאון הגנתי, נאלץ לעבוד עם שני כוכבים שאין בינם לבין הצד הזה של המגרש אפילו חצי קשר. במובן הזה, יכול להיות שהגיע הזמן להתחיל לדאוג לגבי קארל אנתוני טאונס, שמצד אחד כבר ביסס את עצמו כמכונה התקפית שמסוגלת לעשות סל מכל מצב ובכל צורה, אבל הגנתית לא מראה סימני שיפור וביותר מדי פוזשנים נראה שאין לו מושג מה לעשות.
אנדרו וויגינס במצב גרוע יותר אפילו, כי בעוד טאונס מסוגל להחזיק מעמד כשהוא שומר על הכדור, השחקן הכי יקר של הוולבס וככל הנראה המשכורת הכי מבוזבזת שנראה בליגה בשנים הקרובות, מתקשה גם באחד-על-אחד וגם בתנועה ללא כדור. ההגנה של מינסוטה, שמלבד נמושות הליגה טובה יותר רק מזו של קליבלנד ודנבר, מגבילה את היכולת שלה להשיג נקודות קלות בצד השני, אבל גם ת'יבודו אשם, עם קצב משחק שלא מתאים לחומר השחקנים שבידו. תוסיפו לכך את עומס הדקות המוגזם על שחקני החמישייה ותקבלו עונה לא מספיק טובה.
כמעט סופר טים
כמה קבוצות נכנסות לפלייאוף בתחושה שעוד שחקן טופ-30 יעזור להן לשבור את תקרת הזכוכית. הדוגמה הקלאסית בשנים האחרונות, וגם העונה, היא פורטלנד, שהצליחה לזכות ביתרון ביתיות בסיבוב הראשון (קרדיט גדול לטרי סטוטס ודמיאן לילארד), אבל די ברור שגם הפעם היא תיתן הופעה נחמדה בפלייאוף, אולי אפילו פייט בחצי גמר המערב ולא יותר מכך. כפי שהיא ניסתה בקיץ שעבר להביא את כרמלו אנתוני, סביר להניח שבקיץ הקרוב תעשה פורטלנד מאמץ נוסף להשתדרג. השחקן הנוסף לא צריך להיות סופרסטאר כמו קוואי לנארד (למרות שעם לילארד זה יהיה צמד הכוכבים הכי שקט וקר רוח בליגה). מספיק קווין לאב, למשל, איתו יוסוף נורקיץ׳ יוכל להמשיך לפרוח.
בוסטון נכנסת לקטגוריה הזו בעל כורחה, כי בסגל המקורי שלה בהחלט היה מספיק כישרון. זה היה נכון לחמש הדקות הראשונות של העונה, אבל בלי גורדון הייוורד, הכי טוב שדני איינג׳ היה יכול לקוות לו זה גמר המזרח. ההיעדרות של קיירי אירווינג הופכת את הסלטיקס לאנדרדוג בסיבוב הראשון, אמנם עם סיכוי לעלות שלב בזכות הביתיות, אבל לא יותר מזה. בכל מקרה, העתיד ורוד. אחרי עונה ראשונה מוצלחת של קיירי ועם ההגנה הטובה בליגה, שרק תתחזק עם הייוורד, הקפיצה הגדולה של ג׳יילן בראון ועונת הרוקי הפנטסטית של ג׳ייסון טייטום, בראד סטיבנס יכול להרגיש טוב מאוד לגבי 2018/19. זו תהיה שנת המבחן האמיתית של בוסטון, שתצטרך לעשות את המעבר מקונטנדרית עתידית למעצמה של ההווה.
אפרופו הווה מסקרן ועתיד עוד יותר מבטיח, פילדלפיה ברחה מזמן עם תואר משתפרת השנה. כשנבנה גורד שחקים, הנחת היסודות לוקחת המון זמן וכלפי חוץ נראה ששום דבר לא מתקדם, אבל אחר כך לפתע הקומות מתחילות להיערם בקצב מסחרר. כך התהליך של פילי סוף סוף הניב פירות, והעונה גם קפץ כמה שלבים קדימה עם ביתיות בסיבוב הראשון וכמות ניצחונות הרבה מעבר לציפיות. בן סימונס סיפק עונת רוקי מדהימה, ג׳ואל אמביד הוא מועמד לגיטימי לשחקן ההגנה של העונה ועם 63 הופעות (והיה מגיע ליותר לולא הפציעה המשונה בפנים) גם שאלת העמידות זכתה למענה. אפילו קללת מרקל פולץ הוסרה. הסיקסרס מקבלים הזדמנות פז להגיע עד לגמר המזרח, שם אולי יחכה להם לברון ג׳יימס. לא מעט פרשנים מאמינים שפניו של קינג ג'יימס מועדות לפילי בקיץ ואם החיבור הזה יתממש, זו כבר לא סתם סופר טים. זו יוניקורן-טים.
את אליפות ה״כמעט״ תיקח השנה טורונטו. הראפטורס מתעקשים שניקח אותם ברצינות והעונה עשו תפנית חדה מבחינת התלות בקייל לאורי ודמאר דרוזן, אבל הספק לגביהם אף פעם לא נגע לעונה הסדירה. בחודש האחרון יש גם דעיכה מסוימת בהייפ סביבם ועד שיוכח אחרת זו עדיין הלוזרית הגדולה של המזרח, שרועדת כשהיא רואה את לברון ג׳יימס בצד השני. למרות ההצלחה הגדולה וראשות המזרח, ספק אם העונה היא בכלל תזכה לפגוש אותו. מצד שני, אם מסאי יוג׳ירי יצליח להפוך את יונאס ולנצ׳יונאס ועוד נכס או שניים לדיאנדרה ג׳ורדן למשל (נותרה לו שנה אחת בחוזה), אפשר להתחיל לדבר.
הייתה התלבטות אם להכניס את וושינגטון לקטגוריית המאכזבות או ה״כמעט״. הסגל שווה הרבה יותר ממקום בתחתית רשימת הפלייאוף במזרח, אבל כשג׳ון וול נעדר בחצי מהמשחקים, יש לוויזארדס נסיבות מקלות. בלי הכוכב הגדול, הם אמנם רשמו רצף ניצחונות יפה, אבל הטיעון שהם טובים יותר בלעדיו היה מגוחך והתפרק ברגע שוושינגטון פגשה יריבות חזקות יותר. בלי וול, לבראדלי ביל יותר קשה כסקורר, אם כי הוא קיבל הזדמנות להתפתח כפליימייקר והראה ניצוצות עם 4.6 אסיסטים למשחק. מבחינת משכורות יש לוויזארדס בעיה קשה להתחזק (בעיקר חוזה 16 מיליון הדולר של יאן מהינמי), כך שהתלות בוול ובביל אמורה להישאר על כנה גם בעונה הבאה.
המנצחת הגדולה... בינתיים
אתר ההסתברויות המוביל FiveThirtyEight נותן ליוסטון סיכוי של 52.6% לזכות באליפות. חלק מזה קשור כמובן לפציעות ולעונה המגומגמת משהו של גולדן סטייט, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהרוקטס סתמו את הפיות של כל הסקפטיים מהקיץ שעבר. כריס פול הגיע בטרייד וכל עיתונאי שני בערך העלה טור שתהה איך זה בדיוק יעבוד, אם כדורסל משוחק רק עם כדור אחד ועוד אחרי שמייק ד׳אנטוני הפך את ג׳יימס הארדן לפוינט גארד וקיבל ממנו את העונה הכי טובה בקריירה אשתקד. אבל כנראה שכשיש לך שני גאונים התקפיים, להוסיף את השלישי זה לא הרעיון הכי גרוע בעולם.
כפי שניתן היה לצפות, הפאנץ׳ האמיתי של הרוקטס לא היה כשהארדן ופול נדרשו לחלוק את המגרש והכדור, אלא בעובדה שלאורך 48 דקות לד׳אנטוני היה רכז ברמה כל כך גבוהה, שאיפשר לו לגמור משחקים בכל רגע נתון. זה התאפשר כמובן גם בזכות הספסל: ג׳ראלד גרין התברר כהחתמה מבריקה, אתה תמיד יודע מה תקבל מאריק גורדון ופי ג׳יי טאקר ולוק מבה-א-מוטה משלימים עם טרבור אריזה סוללה משובחת של סטופרים הגנתיים.
אז למה שזה לא ייגמר באליפות? המשקל שניתן לכישלונות עבר בפלייאוף יכול להיות בעייתי ונטול הקשר, אבל לא במקרה של ד׳אנטוני, הארדן ופול. המאמן החדשני ביותר במאה ה-21 הוא גם זה שקופא במקום כמעט בכל סדרת פלייאוף ומתקשה לעשות התאמות כשההגנות היריבות מעלות את הרמה. ד׳אנטוני בנה התקפת בידודים ושלשות אדירה. שני גמרים רצופים של סן אנטוניו ושלושה של גולדן סטייט בישרו על שינוי פאזה לתנועה בלתי פוסקת והתקפה מרובת מסירות, והרוקטס הלכו הפוך. סביר להניח שבפלייאוף האפקטיביות של ההתקפה הכי קטלנית ב-2017/18 תרד משמעותית וד׳אנטוני יישאר עם אחד על אחד של הארדן (או פול) נגד כל העולם, כשארבעה עומדים בצד ומסתכלים. בסרט הזה כבר היינו (ע״ע חצי גמר המערב ב-2017 בין יוסטון לסן אנטוניו, או כל סדרה של הקליפרס בעידן פול) והסגנון הזה לא הוכיח את עצמו בשנים האחרונות כמתאים לאליפות, אלא אם למי שעם הכדור קוראים לברון ג׳יימס. יוסטון נראית כמו קבוצת העונה הסדירה המושלמת, אבל עם סימני שאלה מאוד גדולים לפוסטסיזן.
