"חלק אהבו אותנו, חלק שנאו אותנו, אבל לכולם היה אכפת מאיתנו. היינו חשובים עבור כולם. היינו הנקודה המרכזית, שבעזרתה כל אחד שהתעניין ב-NBA בחן את המצב של הקבוצה שלו".
בוב קוזי, החתום על הציטוט הנ"ל ואחד הרכזים הגדולים בתולדות המשחק, היה שם לכל אורך הדרך של השושלת הגדולה ביותר תולדות הליגה, אחת היחידות שבהן. כבר ב-1950 הוא הצטרף לסלטיקס, אבל רק שש שנים לאחר מכן קיבל לקבוצה את ביל ראסל והשאר היסטוריה ו-11 אליפויות ב-13 שנים למועדון מעיר השעועית.
כמו שקוזי אמר, דרך הסלטיקס, כולם בחנו את עצמם. קבוצות הסתכלו על בוסטון ורצו להיות אלה שינצחו אותה, אבל גם ניסו להיות כמוה, לשחזר את המהלכים שהביאו את הסלטיקס לשלוט בליגה במשך עשור וקצת. האוהדים בבוסטון התאהבו בקבוצה שלהם ואילו אוהדי היריבות רק רצו לראות אותה נופלת, אבל אפילו הם ידעו להעריך את האופי המדהים שבנה רד אורבאך, אופי שהוביל לכך שחמש מהאליפויות של הירוקים הושגו אחרי ניצחון במשחק 7 בגמר. בוסטון ההיא הפכה ל"נקודה המרכזית", נקודת המוצא שכל השאר נקבע דרכה.
וכעת, קמה לה שושלת חדשה. איפה היא עומדת בין כל הגדולות שהיו לפניה?
מה ההגדרה ל"שושלת", בספורט בכלל וב-NBA בפרט? מי יודע. אם תשאלו את מילון מריאם-וובסטר, הרי ששם נכתב ש"שושלת היא קבוצת ספורט שנהנית מהצלחה לאורך רצף של שנים", אבל כאן עולה השאלה מהי הצלחה. הרי קליבלנד הגיעה לארבעה גמרים רצופים, הצלחה אדירה שבקושי נרשמה לפניה בתולדות הליגה. אבל היא זכתה רק באליפות אחת ואף אחד לא יכתיר אותה כשושלת.
את הווריירס לעומת זאת, אחרי אליפות שלישית בארבע שנים, בהחלט אפשר להתחיל להציב ברשימת השושלות של הליגה. הם נכנסים לשם עכשיו לצד שמות כמו מיניאפוליס לייקרס של ג'ורג' מיקאן (חמש אליפויות בשש שנים בראשית ימי ה-NBA), הסלטיקס של ראסל, הלייקרס שלקחו חמש אליפויות באייטיז עם מג'יק וקארים, אולי גם הסלטיקס שנלחמו בהם באותה תקופה ולקחו שלושה תארים בין בשש עונות (1981-1986), שיקגו של מייקל בשנות ה-90', הלייקרס של שאקובי בתחילת המילניום ואם מתעקשים, אז גם הספרס שלקחו ארבע אליפויות בין 1999 ל-2007.
אלה פחות או יותר כל הקבוצות שנאבקות, מי יותר ומי פחות, על תואר השושלת ומעניין לבחון את הווריירס של חצי העשור הזה לעומתן, כאשר כמובן שגולדן סטייט, כל עוד היא שומרת על רביעיית האולסטארים שלה או לכל הפחות על דוראנט וקרי זה לצד זה, עוד יכולה להמשיך ולהתקדם, לצבור עוד אליפויות ולקדם את מעמדה ההיסטורי.
כאן למעשה גם ראוי להכניס את סוגיית דוראנט, שכן אף אחת מהשושלות הקודמות בתולדות ה-NBA לא נוצרה בצורה מוזרה כל כך. הווריירס הם השושלת הראשונה שקודם כל הפכה לקבוצה היסטורית ורק אז צירפה את השחקן הטוב והחשוב ביותר שלה (או השני הטוב ביותר, למי שמעדיף את סטף). האם בלי ההצטרפות של דוראנט בקיץ 2016, גולדן סטייט הייתה עושה 3 מ-4?
כרגע, אחרי עוד הופעה נהדרת של KD בסדרת גמר, קל להגיד שלא. שבשביל לעבור את לברון ג'יימס פלוס קבוצה בריאה, כמו שהווריירס עשו השנה ובעיקר בשנה שעברה, אז עוד קיירי היה בתמונה והקאבס היו באמת טובים, דוראנט היה הכרחי עבור הווריירס. אבל להגיד דבר כזה זה גם להתעלם מהעובדה שבלי דוראנט, בשנתיים הראשונות של גולדן סטייט הזו, היא ניצחה כמות מטורפת של 130 משחקים בעונה הסדירה, לקחה אליפות אחת והייתה רחוקה כמה שניות מאליפות שנייה ברציפות.
הדומיננטיות של דוראנט משכיחה מאיתנו לפעמים עד כמה גולדן סטייט הייתה טובה עוד לפניו וההצטרפות שלו באמצע הדרך מעלה גם את השאלה האם ראוי לבחון את השושלת הזו של גולדן סטייט כמו את כל הקודמות ברשימה או שמא יש לחלק אותה לשני חלקים, להשאיר בצד את הקבוצה הטובה שעשתה תואר פלוס גמר לפני KD ולהעמיד בראי ההיסטוריה רק את כל מה שקרה מאז הצטרפותו של הפורוורד. במקרה כזה, יש מי שיגיד, הווריירס הם בכלל לא שושלת עדיין, אלא רק קבוצה שעשתה בק-טו-בק מרשים, כמו שעשו הבאד בויז מדטרויט, מיאמי של לברון ודוויין וייד או הלייקרס של קובי בסוף העשור הקודם.
"שש אליפויות, כמו שמייקל עשה, זו שושלת", טען גארי פייטון, שהפסיד ל-MJ את אחד מאותם הגמרים, "שלוש אליפויות בארבע שנים זו הדרך הנכונה לשם, אבל זו עוד לא שושלת מבחינתי". צ'ארלס בארקלי, עוד בר קולני בדור הקודם של הליגה, מסכים עם "הכפפה" ואף חריף מפייטון בדעתו: "אין לנו שום שושלת חדשה עדיין. עבר הרבה זמן מאז שהייתה כזו. היו לנו הרבה קבוצות טובות, אבל אני חושב שהשושלת האמיתית היחידה היא סן אנטוניו, שטובה כבר 20 שנה".
זו גם דרך מעניינת לבחון את הדברים. אולי בארקלי קצת מקצין, אבל מה יקרה אם נניח דוראנט, שמחזיק באופציית שחקן לעונה הבאה וכבר דווח כי ייצא מהחוזה שלו במטרה לבנות אחד חדש שייתן לו הרבה יותר כסף, משנה פתאום את דעתו ומחליט לעזוב ובלעדיו, הווריירס חוזרים להיות "רק" קבוצה מעולה, אבל לא כזו שמטיילת לשתי אליפויות ככה? או לחלופין, מה אם הסלטיקס מתחברים כמו בחלומות שלהם בעונה הבאה או לברון בונה עוד סופר טים וקבוצה אחרת, לא גולדן סטייט, יוצאת לרצף אליפויות ומשאירה את הווריירס על שלוש מארבע "בלבד"?
בגלל אותו פיצול, ובגלל שכבר ראינו כמה אלופות דומיננטיות לאורך ההיסטוריה של הליגה, הרי שהשנים הבאות כנראה יקבעו את המעמד האמיתי של גולדן סטייט בהיסטוריה של ה-NBA. אם הווריירס יצליחו למשוך את מה שיש להם כרגע עד קצה גבול היכולת, הם יכולים לקחת שש-שבע אליפויות תוך עשור, אולי פחות מכך, ואז כבר להתייצב לצד הסלטיקס של ראסל והבולס של מייקל בראש הרשימה, עם או בלי קשר לתזמון ההגעה של דוראנט. אם הווריירס ישלטו ללא עוררין עוד כמה שנים, הכוכבית שיש לחלק מהאנשים כלפיהם כרגע תלך ותיעלם.
