אחרי מנוחה של ארבעה ימים, ייערך הלילה (בין ראשון לשני, 03:00, ישיר ב-5SPORT) באוקלהומה סיטי משחק מספר 3 בגמר המערב בין הת'אנדר לגולדן סטייט ווריירס, כשהסדרה במצב של שיוויון 1:1.
אין ספק שהקרב העיקרי הוא בין הקלעים, ובעיקר בין סטפן קרי לבין קווין דוראנט, אולם משני המשחקים הקודמים למדנו שיש עוד קרבות משניים שעשויים להכריע גם כן, ואולי לא פחות חשובים.
הראשון הוא הקרב על הריבאונד. במשחק הראשון אוקלהומה סיטי ניצחה את הקרב הזה ב-8 ריבאונדים, ובמשחק השני גולדן סטייט ניצחה ב-9. הגבוהים בסדרה הזו הופכים חשובים יותר משצפו בהתחלה. סטיבן אדאמס ללא ספק נותן פייט יפה, והחל להעלות השבוע השערות שאולי הת'אנדר לא לגמרי הפסידו בטרייד על הארדן (אדאמס נבחר בבחירה שהתקבלה מיוסטון בטרייד הזה). אדאמס מספק הגנה, התקפה וכמובן ריבאונד.
הת'אנדר היו הקבוצה המובילה בליגה בריבאונד העונה, וזה בהחלט מספק להם יתרון, במיוחד העובדה שהם רצים לריבאונד התקפה בעידן בו לא מעט קבוצות כבר "לא מאמינות" בריבאונד התקפה, ומעדיפות לרוץ חזרה מהר להגנה.
בצד השני אין ספק שהעובדה שיש את ה'ספלאש בראדרז', מספקת לווריירס מרווח רחב יותר לטעויות. כמו שהגדיר זאת דריימונד גרין: "אם הזריקות נכנסות, אתה לא צריך לרוץ לריבאונד". למרות זאת, גרין, אנדרו בוגוט, פסטוס אזילי ומאריס ספייטס צריכים להגביר את הקצב, ולו כדי להגביר הזדמנויות לשלשות מהצד שלהם, ופחות הזדמנויות להתקפות מעבר מהצד של הת'אנדר.
מהבחינה הזו גם סרג' איבקה, למרות פלייאוף חלש שלו, עדיין חשוב מאוד עבור אוקלהומה סיטי. ה"סטאש בראדרז", האחים המשופמים כפי שקיבלו את הכינוי אדאמס ואנס קאנטר, פחות יעילים כנגד הווריירס, שתוקפים בפיקנרול את קאנטר הרבה מאוד, ומאלצים את המאמן דונובן לשלוח אותו לספסל. "ניפול על הפרקט ונעשה הכל כדי להחזיר את יתרון הביתיות שלנו", אמר גרין לקראת המשחק עצמו. "יש לנו תואר להגן עליו".
מלבד הריבאונד, ייתכן ואיבקה צריך לסייע יותר לקבוצתו. איבקה, שמבחינת יכולת הגנה אישית ירד בפלייאוף, השתפר התקפית וקולע קרוב ל53% מהשדה, ו-50% מעבר לקשת (זורק 3.4 פעמים בממוצע במשחק). איבקה משאיר יכולת ריבאונד עם יכולת הגנתית טובה משל קאנטר. בסדרה מול הספרס הוא נדחק לספסל מכיוון שהתקשה לשמור בפוסט על אולדריג', אולם כנגד הווריירס שהולכים יותר על מהלכי פיקנרול מאשר מהלכי פוסט, הוא יכול למצוא את מקומו והת'אנדר בהחלט יצטרכו אותו כדי לנצח את הסדרה הזו.
מאבק נוסף שיכריע לא מעט את גורל הסדרה הזו הוא בין ראסל ווסטברוק לבין עצמו. על הפוטנציאל והיכולות של הגארד אין ויכוח, אולם נדמה לעיתים שיש לו פיצול אישיות - מעין דר' ראסל ומיסטר ווסטברוק. האחד אנוכי, מהמר בהגנה, לא מוסר ונכנס עם הראש בקיר. השני מחושב יותר ומחפש גם למסור.
דונובן כבר הראה שהוא יודע לנתב את ראסל ווסטברוק לכיוון הנכון, והראה שהוא יכול להוציא ממנו שחקן קבוצתי יותר. אוקלהומה סיטי צריכה את ראסל ווסטברוק שיודע למצוא את חבריו, ובעיקר יודע למצוא את דוראנט כשזה נכנס לזון.
וכמובן הקרב החשוב ביותר: הקרב על הקווים. אומרים שפלייאוף זה ה-משחק של מאמנים, ואין ספק שבסדרה הזו זה דו קרב בין שני מאסטרים. סטיב קר מאמן מבריק שיודע להוציא מקבוצתו את המיטב, בילי דונובן גאון הגנתי שיודע תמיד לשלוף שפן מהשרוול כשכולם ציפו למצוא אותו בכובע. לשניהם היו 4 ימים להתכונן, וכשלשני מוחות כאלו נותנים 4 ימים להתכונן, יש למה לצפות.
