מספרים, רבותיי, מספרים: שלושה משחקים מאחורינו, 15, 33 ו-30 נקודות הפרש בהתאמה, או במצטבר: 78 נקודות. אפילו אחד כמוני, שלא הקשיב לנפתלי בנט והסתפק ב-4 יחידות מתמטיקה, יודע לחשב שהפער הממוצע לכל מפגש עומד עד עכשיו על 26 נק'. הזיה. ואיכשהו, אנחנו עומדים בסך-הכל על יתרון 1:2 לאלופה, וסגניתה נראית פתאום כמי שבהחלט מסוגלת להזריק חמצן לסדרת הגמר הזאת.
אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מהפלייאוף הזה, בוודאי בשלביו המכריעים, זה שלא כל האוהדים בארצות הברית של אמריקה הם רולקסים ו/או פרוות, גם אם אלפים מהם באמת מתחפפים באמצע רבע אחרון כשזהות המנצחת ברורה. ב-13 מ-16 המשחקים שנערכו עד עכשיו בשני הגמרים האזוריים ובגמר הגדול, ניצחה הקבוצה המארחת. 81 אחוזים. אז נכון, השנה נפלנו על ארבע קבוצות (הווריירס, הקאבלירס, הת'אנדר והראפטורס) עם קהלים מיוחדים ואולמות מחשמלים, אבל זה עדיין נתון שצריך לתת עליו את הדעת. וכל הנתונים האלה מתנקזים אל המשחק הקריטי, הלילה ב-Q של לברון ג'יימס.
בימים האחרונים חטפתי כאן וברשתות החבריות הרבה מאוד לעג ועלבונות אישיים, בגלל הכתבה החיובית שכתבתי על טיירון לו, ימח שמו וזכרו, ערב פתיחת הגמר. הדעה הרווחת הייתה שאני מונע משנאה וחוסר פרגון לדייויד בלאט, שזה מבחינתי לא יותר מעקשות פה ולזות שפתיים. בלאט הוא כמובן מאמן ענק, שקדן, וורקוהוליק ובעל יכולת נדירה של ירידה לפרטים, וללו יש עוד הרבה שנים, אם בכלל, עד שיגיע לרמתו. כוונתי הייתה שבנוגע ליחסי אנוש, הכרת הליגה וניסיון כשחקן NBA, הוא התאים יותר לסיטואציה שנוצרה.
אבל מה שהרגיז אותי במיוחד זה שרוב הקוראים התעלמו לחלוטין מהיבט מקצועי חשוב שהתייחסתי אליו: שהיעדרותו של קווין לאב מהגמר של העונה שעברה עשתה רק טוב לקאבס. הדבר הזה הוכח שוב במשחק מספר 3, שממנו נעדר הסטרץ'-פור שפרח בכפור (של מינסוטה). אני חלילה לא מזלזל בלאב, אלא פשוט חושב שהוא שחקן מצוין לקבוצות קטנות, או לכל היותר שחקן מחליף במועדון שבו כל דבר פרט לאליפות ייחשב לכישלון.
לעניות דעתי, לפחות בסדרה הזאת, לאב, אם וכאשר יהיה שוב כשיר, צריך לעלות מהספסל. הגנת הפיק-אנד-רול שלו, במיוחד כשעושים אותו סטף קרי ודריימונד גרין, פשוט איומה, ודווקא מול הרכבי המחליפים של סטיב קר יכול להיות לו נוח בהרבה (עם כל הכבוד, כשמו ספייטס או אנדרסון ורז'או חוסמים לשון ליווינגסטון, זה הרבה פחות מפחיד). אלא שזהו מהלך אמיץ, שאינני יודע אם קואץ' לו יעז ללכת עליו. ברור כשמש שלי קל להמליץ עליו מהסלון הממוזג שלי, רחוק כמעט עשרת אלפים קילומטר מהקלחת המהבילה של האגו בחדר ההלבשה.
רבים היו מופתעים מהפריכות של קרי וחבריו ביום רביעי בלילה. הם היו המומים, נטולי אנרגיות ובאופן חריג גם בלי אמונה שאפשר לנצח. זה בא לידי ביטוי בין היתר באחוזים גרועים מכל הטווחים וההפסד ב-20 ריבאונדים לטריסטן תומפסון ושות'. מה שרבים שוכחים, זה שמדובר בפעם החמישית ברציפות, אם סופרים עוד מהעונה שעברה, שגולדן סטייט מפסידה במשחק 3 בסדרה.
זה מין הסתם קשור לעייפות המצטברת ולהתמודדות הפתאומית עם סביבה עוינת, אבל גם לנון-שלאנטיות הלעתים מעצבנת של החבורה הזאת. שחקני, בעלי וגם מאמן האלופה נראים תמיד באיזי מדי. מינוס 17 ברבע ראשון? שלוש שלשות ואנחנו בפיגור חד ספרתי. חוגגים עלינו בריבאונד התקפה? לא נורא, עוד רגע סטף וקליי יתעוררו. אוקלהומה סיטי מובילה 1:3 בגמר המערב? הממממממ... תהיו רגועים, יהיה בסדר. ואיכשהו, בשנתיים האחרונות זה תמיד בסדר.
יכול להיות שאחד הפתרונות האפשריים להתמודדות עם האנרגיות המטורפות שקליבלנד מקבלת מהאולם הביתי שלה, יהיה להעלות בחמישייה את אנדרה איגודאלה. אינני מוריד מהתרומה של האריסון בארנס, עוגן של יציבות ושחקן התקפה טוב יותר, אבל בניגוד למשחקים הביתיים שבהם האלופה די רקדה על המגרש, ב-Q זו כבר אופרה אחרת. איגי, עם האתלטיות, הידיים שמגיעות לכל פינה וכמובן הניסיון, הוא קרוב לוודאי השחקן היחיד של קר שיכול להאט את לברון בפתיחה. כי אם ג'יימס יקבל שוב את אותו טיפול כושל כבר מהטיפ-אוף, שתי הקבוצות כנראה יחזרו לאוקלנד ב-2:2 בסדרה.
אה, כן. ויש איזה אחד בשם סטף קרי. אם נשים רגע בצד את הנסיבות המקלות כמו הפציעות שעבר בפלייאוף הנוכחי, הבן-אדם פושר מאוד בגמר הזה. 16 נק' בממוצע ב-43.5 אחוזים מהשדה ויחס אסיסטים/איבודים שלילי (4.3 אס', 5 איב' בממוצע) זה הרבה מתחת לסטנדרט הגבוה שהרגיל אותנו. חובבי NBA רבים אמרו לי ביממה האחרונה: "הגיע זמנו של ה-MVP להציג את אחד מאותם ערבים שבהם אנחנו משפשפים את עינינו, ולא בגלל העייפות".