"הקבוצה הצעירה שלילארד מוביל נמצאת עכשיו בדרך הבטוחה לתחתית המערב, מהר יותר ממה שלוקח למטוס להמריא". "הבלייזרס בוודאות יחמיצו את הפלייאוף בעונה הקרובה". "ההתפתחויות בקיץ האחרון פשוט הרסניות למועדון ולכל אוהדיו".
האמת? קשה להאשים את העיתונאים בפורטלנד על מה שכתבו ערב פתיחת העונה הנוכחית. הידיעות על המהפכה שעברה הקבוצה בפגרה היו קשות לעיכול: ארבעה מחמשת שחקני החמישיה יצאו לדרך חדשה.
ללמרכוס אולדרידג' נמאס להיות כינור שני של דמיאן לילארד והוא חתם על חוזה של 80 מיליון דולר ל-4 עונות אצל גרג פופוביץ', ווסלי מאת'יוס קיבל שדרוג של הדקה ה-90 ונחת בדאלאס תמורת 70 מיליון דולר, ניק באטום היה חלק מטרייד עם שארלוט ורובין לופז בחר בניו-יורק.
בסוכנויות ההימורים נרשמה באותה העת רק קבוצה אחת כבעלת סיכוי גבוה יותר להסריח את הפרקט: פילדלפיה כמובן. למעשה, בווגאס היו מוכנים לתת יחס של 200 ל-1 למי שחושב שפורטלנד תגיע ליותר מ-26 ניצחונות!
בסופו של דבר, הקבוצה של טרי סטוטס הדהימה את כולם וסגרה עונה מדהימה במאזן חיובי של 44-38. "אני זוכר שמישהו בחר בנו לסיים במקום 15 מתוך 15 במערב", אמר לפני שבועיים גארד הקבוצה, אלן קראב, "לדעתי, כולנו הרגשנו לא מוערכים מספיק. זה היה אנחנו נגד כולם עוד ממחנה האימונים. השתפרנו תוך כדי תנועה והייתה לנו חתיכת עונה".
וכאן כדאי להזכיר: לפורטלנד היה השנה את התקציב הנמוך ביותר בליגה! כ-62 מיליון דולר משכורות שחקנים, 10 מיליון פחות מהלייקרס ומינסוטה, 20 מיליון פחות מניו-אורלינס של אנתוני דייויס (כולן לא היו קרובות לדגדג פלייאוף) ומשהו כמו שני שלישים מתקציב השחקנים של הקליפרס, שעליהם גברו בסיבוב הראשון. אבל גם בלי להציץ במספרים, מספיק לראות משחק ממוצע של "ריפ סיטי" כדי להבין שמדובר בחבורה של "פלאחים", שעוטפת יהלום מלוטש.
למרות שלא נבחר לאולסטאר השנה, דמיאן לילארד הציג עונת שיא בנקודות (25.1), דיוק מהקו (89.2%) ואסיסטים (6.8). על מה שהוא עושה בצד השני של המגרש מוטב לא להרחיב: מספיק להזכיר שטים קוואקמי מהעיתון "סן חוזה מרקורי" בחר בו לשחקן ה-לא הגנה של העונה שעברה.
אבל כבר הבנו שבליגה הטובה בעולם זה לא בהכרח נחשב אסון גדול, הרי גם את סטף קרי, קיירי ארווינג ואפילו טוני פארקר של גיל 30 פלוס די צריך להחביא. וזו הייתה משימה מסובכת מאוד מבחינת הג'נרל מנג'ר, ניל אולשיי והמאמן, טרי סטוטס. בפורטלנד כבר מודים שבחודשים הראשונים המצב היה גרוע ביותר. זכור במיוחד סשן וידאו אחד שהיה, מבחינת השחקנים כמובן, כמו עינוי סיני.
וכאן בא לעזרת הצוות המקצועי לוח-זמנים נוח במיוחד. לקבוצה היה בחודש ינואר רצף של שבעה משחקי בית שנמשך 17 ימים. כך ניתן היה לייצר 10 ימי אימונים מלאים שבהם עבדו פעם-אחר-פעם על החוליים שנתגלו באותו מפגש. אפילו סטוטס לא דמיין שיקבל כזאת אגרסיביות מהבחורים שלו. "זה הגיע למצב שבו באימונים טרי בא אלינו ואמר: אתם חייבים להסיק לפוצץ אחד את השני", סיפר לילארד באותה כתבה, "זה היה משהו תחרותי ופיזי... שתורגם בהמשך גם למשחקים עצמם".
והמספרים באמת התחילו להתיישר: פתאום נזכרו כולם שסי.ג'יי מקולום חוטף מצוין, שאל-פארוק אמינו הוא פנתר צעיר ושמייסון פלאמלי הוא פצצת אנרגיה צהובה. בזמן שרוב היריבות בליגה כבר יורקות דם ומתפללות שהעונה תיגמר, החבורה הרעבה וצעירת הרגליים של סטוטס ניצחה שבעה מתשעה משחקיה האחרונים.
לדברי סטוטס, "פלאמלי נהנה מכך וכולנו הבנו שהוא עדיין לא בדק מה הוא יכול לעשות עם זה". מה הוא יכול עם זה פלאמלי הראה כל העונה בכלל, ובסדרה נגד הקליפרס בפרט. בששת המשחקים בסיבוב הראשון הוא יותר מהכפיל את מספר האסיסטים שלו (מ-2.8 ל-5.7).
אפילו במשחק הראשון בסדרה, שבו הקבוצה שלו קיבלה בראש, נרשמו לא פחות מחמישה מקרים שבהם הסנטר הלבן עולה גבוה, מקבל כדור ומפטם גארד שעושה "באק-דור". זה אמנם לא תחליף לרכז, אבל בהחלט כן מוריד מהנטל על כתפיו של לילארד, במיוחד כשההתקפה נתקעת. עם הידיים הטובות שלו ומוסר העבודה המדהים, לא מן הנמנע שתוך קיץ או שניים הוא יהפוך גם לסטרץ' פייב. האם כל זה יספיק לפורטלנד כדי לחולל סנסציה נוספת, הפעם נגד האלופה? הסיכויים קלושים. אבל רבים בליגה משוכנעים שאילולא סטיב קר, זה בהחלט כן היה אמור להספיק לסטוטס כדי להיבחר למאמן העונה.
