כן אנחנו שניים
האויב שהוא חבר
אני זה התחפושת
ובפנים אדם אחר
שונא קובי. Hater. זו היתה בערך המילה הכי עדינה שבה כינו אותי אחרי הטור שבו קוננתי על עונת הפרישה של קובי בראיינט. חשבתי שהגירסה הנוכחית של קובי לא מוסיפה כבוד לא לו, ולא למותג אותו עזר לבנות, ושאת יוקרתו תיחזק בשיניים חשוקות ובידיים כואבות, במשך שנים ארוכות.
בדיעבד, לפני משחק הפרידה הגרנדיוזי, קשה היה לחשוב על עונה גרועה יותר מבחינת מספרים - קובי הוא הראשון מאז 1959 שזורק 15 פעמים למשחק, וקולע באחוז כל כך נמוך - או מבחינה קבוצתית: למעשה, ההישג המשמעותי ביותר שיוציאו ממנה הלייקרס קשור במספר 17, אבל לא, אין כאן אליפות 17 - אחת יותר ממה שיש לבוסטון, המובילה את הליגה בקטגוריה הזו. אלה 17 ניצחונות בלבד, איתם סיימו הלייקרס את העונה, המאזן החלש ביותר בתולדות המועדון המפואר הזה.
17 הניצחונות הללו צריכים להספיק גם כדי שביירון סקוט יראה את הדלת, וגם כדי שכדורי הלוטרי ירכינו ראש מול סוף עידן הממבה, ויאפשרו, עם בחירת דראפט שתישאר באל.איי רק במידה ותהיה בטופ-3, נקודת זינוק טובה יותר לשנים הקשות שיבואו. בדעיכתו, אם כדורי הלוטרי יתחשבו, ציווה קובי ללייקרס עתיד. בכל החטאה במאני טיים, אולי סידר להם חיים חדשים.
צועק אל הירח, בוכה ומקלל
מסתובב כמו כלב, מוכה ומיילל
הוא התחיל את הקריירה כפוטנציאל גדול והמשיך אותה כצעיר חוצפן, סופרסטאר עתידי, סופרסטאר הווה, אגו-מניאק, מפרק קבוצות, עבריין מין, דיקטטור, מפטר מאמנים, לוזר, איש שנולד מחדש, סופר-סקורר בקבוצה בינונית, ווינר, שחקן שמשפר את חבריו לקבוצה, בלתי מנוצח, אגואיסט מזדקן, פצוע, חסר תקנה, צל על מועדון שלם, ולבסוף סבא אהוב ומנטור. יש שחקנים הוליוודיים עם אוסקרים ברזומה שלא שיחקו מגוון כל כך גדול של תפקידים. כי זה מה שקובי היה: הוליווד. לטוב, ולעתים גם לרע.
הוא התעמת עם כל מה שהפריע לו לגעת בתהילה ולהפוך לשחקן הגדול אי פעם, היעד אותו הציב לעצמו: לעתים אלה מוסכמות שמכתיבות מתי לזרוק ומתי לא, לעתים אלה שיאים שניצבו בפניו, לעתים אלה יריבים מרים, לעתים אלה שחקנים שישבו איתו באותו חדר הלבשה. "הוא היה כל כך צעיר וחסר בשלות בדרכים מסוימות", כתב עליו שאק באוטוביוגרפיה שלו, "אבל אני יכול לומר לכם דבר אחד – כל מה שהוא עושה היום, הוא הודיע לי בעבר שהוא עומד לעשות. ישבנו יום אחד באוטובוס, והוא אמר לי 'אני הולך להיות גדול קלעי הלייקרס, אני הולך לקחת 5-6 אליפויות, אהיה השחקן הטוב ביותר במשחק'. עניתי לו, 'אוקיי, ווטאבר'. ואז הוא הסתכל לי בעיניים ואמר: 'אני הולך להיות וויל סמית' של ה-NBA'".
זה כמו מכת חשמל, וזה זורם ומעוות
את חוש הזמן, לאן? אני הולך ומסתבך
בעשרים השנים הללו הוא היה גורם דומיננטי, לעתים הכי דומיננטי, בליגה כולה, והפך בחלק מהזמן לאישיות הכי אהובה/שנואה בה בו זמנית. הוא העביר את אוהדי הלייקרס רכבות הרים רגשיות שגרמו להם להעריץ, לשנוא, להאליל ולקלל אותו. הוא עבר מאמנים רבים ויותר ממאה חברים לקבוצה, ראה שחקני היכל תהילה פורשים לצדו ואת הבעלים המיתולוגי ג'רי באס נפרד מהעולם, מותיר אחריו ואקום מנהיגותי וטאץ' מוזהב של מנהל שספק אם ישוחזרו אי פעם.
הוא תמיד היה שם עם אותה הבעת פנים נחושה וממוקדת, אבל כמו שמירר את החיים לכל מי שניסה לשמור עליו, הוא בילבל גם את כל מי שניסה להבין מי הוא באמת. ודווקא משום כך, בעונתו האחרונה, היה קל מתמיד לאוהדים היריבים לאהוב אותו. האם ההערצה אליו היתה שונה, לו היה קולע 28 נקודות לערב באחוזים מצוינים, מחסל את היריבות בסלי קלאץ' קטלניים ומדיח אותן מהפלייאוף? אם בתחילת הקריירה הוא היה אניגמה מחוץ למגרש ורוצח על הפרקט, הרי שלקו הסיום הוא מגיע כמי שאינו יכול להזיק יותר על הפרקט, אבל אהוב ונערץ מחוצה לו. ובמצבים כאלה, הכי מתבקש לחבק, לתת עוד מתנת פרידה, לערוך עוד קליפ מחווה מרגש.
ניצוצות של הבנה
שוב חולפים כמו סרט נע
כמו רוח סערה
הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה
(מלים: רמי פורטיס * לחן: פורטיס וברי סחרוף)
ניצוצות, זה כל מה שהשאיר לנו קובי בראיינט בשנתו האחרונה. אבק כוכבים, שאריות של גדולה, תזכורות רגעיות לימי הדומיננטיות. אלה בלטו וזהרו על רקע החבורה החיוורת שנקראת כיום "לוס אנג'לס לייקרס", אסופה של כשרונות מבולבלים וחסרי דרך שלא ממש יכולים להתפתח ולמצוא לעצמם זהות כל עוד, כפי שהודה קובי, הקהל – כל קהל – דורש מהם למסור את הכדור לממבה, רק שיזרוק עוד קצת.
ועכשיו, עליו לעבור אל מאחורי הקלעים. את המודל לחיקוי הוא צריך למצוא דווקא אצל תיכוניסט אחר לשעבר מדראפט של אמצע-ניינטיז, קווין גארנט, שלקח תחת חסותו במינסוטה את קרל אנתוני טאונס והופך אותו למפלצת. בלייקרס יש רבים שישמחו לקצת הכוונה אבהית, אבל אף אחד לא זקוק לזה יותר מאשר דיאנג'לו ראסל, שחקן שכבר בגיל 20 עשה טעות שיכולה לגמור לבנאדם קריירה.
קובי יודע משהו על להיות אויב הקהל בסטייפלס סנטר, וראסל צריך להיות הפרויקט הבא שלו. בראיינט צריך להנחיל לו את מוסר העבודה והרצח בעיניים. מפני שרק אם יימצא מי שימשיך את השושלת, שיסחף את הלייקרס להצלחות עתידיות, יידע קובי כי מורשתו תישמר, וכי העונות האחרונות והמקוללות הללו לא היו לשווא.
